למה אין תמונת ניצחון
המאבק הזה כבר מכונה מלחמת העולם השלישית: קרב א-סימטרי בין הדמוקרטיות המערביות לבין הגרילה והטרור. והם תמיד יוכלו לטעון שניצחו. אבל אפשר לגבור עליהם, ואנחנו בדרך הנכונה. זה רק לוקח זמן
האכזבה ואפילו תחושת ההשפלה שחווים חלקים נכבדים מהישראלים אחרי כל סבב לחימה בעזה (וגם בלבנון) חזרה על עצמה. כבר היה מי שאמר שהציבור מאני-דפרסיבי; נע כמטוטלת מהירה בין גילויי חוסן, סולידריות והתרוממות רוח עזים, לבין דיכאון היום שאחרי. הפעם, נראה שהתופעה החריפה. לפי הסקרים, הרוב מניחים שמה שהיה אחרי הסבבים הקודמים יחזור על עצמו. יש לא מעטים שאף תוהים אם לנו ולילדינו יש עתיד בארץ הזו, באזור הזה. תחושת הביטחון בקרב תושבי היישובים צמודי הגדר בדרום שואפת לאפס ורבים מהם מסרבים לחזור לבתיהם. אולי זו תופעה חולפת אבל זה לא קרה ב-66 שנות קיומה של מדינת ישראל, ולכן זה מדאיג.
לכאורה, לא קשה להבין מה גרם לכך. אזרח שמונה את האבידות בצדנו, את 50 ימי הלחימה ובעיקר את הנזקים הנפשיים והחומריים שהעורף ספג - שואל מה השגנו: הפסקת אש בלי תאריך תפוגה? הקברניטים המדיניים והצבאיים אומרים לנו שחמאס הוכה קשות צבאית ומדינית וכי איבד יותר מ-1,000 לוחמים וכמעט את כל יכולותיו הצבאיות; גם אין לו יכולת לחדש את מלאי הרקטות והטילים ולחפור מנהרות תקיפה, כי המצרים ואנחנו יושבים על המעברים.
בסדר, אנחנו אומרים, אבל מה יצא לנו מזה? הרי לא הפסיקו לשגר רקטות ופצמ"רים בקצב ובכמות רצחניים עד הרגע האחרון, האוכלוסייה בעזה לא התקוממה, ומנהיגי הטרור שיצאו מחוריהם מכריזים שיחזרו להילחם בנו. משמע שהרתעה לא חודשה; הסבב הבא הוא רק עניין של זמן.
בו בזמן אומרים לנו שיכולנו למוטט את חמאס אילו רק היו לנו ראש ממשלה ושר ביטחון נחושים ואמיצים ורמטכ"ל יצירתי, שהיו מגבשים אסטרטגיה נכונה ונותנים את הפקודות המתאימות לצה"ל. פשוט מנעו מהצבא הגדול והחזק ביותר באזור מלנצח ולחסל אחת לתמיד איזו מיליציה מקומית עלובה נחותה בציוד, בטכנולוגיה וברוח לחימה.
זה, בתמצית, הביסוס הרציונלי ל"אווירת החמוצים". הוא נשען על עובדות לכאורה אבל למעשה, כך אני מעריך, הוא נובע מפרשנות חפוזה ולכן מוטעית של מה שרואות עינינו ובעיקר, שומעות אוזנינו ברגע זה ממש. רבים מדי בתוכנו דורשים סיפוק רגשי מיידי; "תמונת ניצחון" או לפחות הצהרת כניעה מפי מנהיג הטרוריסטים. אין לנו סבלנות להמתין ולשפוט על פי התוצאות שיהיו ללחימה ולמערכה המדינית שאחריה בטווח הבינוני והארוך.
אבל הסיבה העיקרית והעמוקה למוראל השפוף יכולה להיות אי הבנת מאפייני המלחמה הא-סימטרית באיסלאם הפנאטי שאותה אנו מנהלים, ואותה מנהלות כיום כמעט כל הדמוקרטיות המערביות. יש מי שמכנה זאת מלחמת העולם השלישית.
סרטן כרוני
מדובר בעימותים אלימים בין צבאות סדירים של מדינות לבין ארגונים צבאיים ומיליציות הפועלים בשיטות גרילה וטרור. למדינות יש מחויבות לספק ביטחון פיזי לאזרחיהן, טריטוריה שצריך להגן על שלמותה ולרוב גם מחויבות לערכים הומניטריים ולחוק הבינלאומי; לצבאות, למיליציות ולקבוצות הטרור והגרילה יש רק משימה אחת - להתיש פיזית ונפשית את אוכלוסיית הדמוקרטיות באמצעות מוות והרס עד שייענו לדרישות הטרוריסטים.
משימה משנית היא ליצור לעצמם בסיס פעולה מוצק בקרב אוכלוסייה שמסייעת להם מאונס או מרצון. כמעט שאין להם מחויבויות לשלומה ולרווחתה של אוכלוסייה האזרחית שהם פועלים בתוכה ומתוכה. להיפך. האוכלוסייה משמשת להם מגן אנושי. המחויבות היחידה שלהם היא לרעיון הדתי או הפוליטי (או שניהם) שבשמו הם פועלים ולמנהיגיהם שהם מצייתים ללא עוררין; אם בגלל הכריזמה והמיתוס שנקשר סביבם, הסמכות הדתית והצבאית שהם מקרינים, או הפחד שהם מטילים על פקודיהם. יתרונם הצבאי היחסי העיקרי של המחבלים הוא המוטיבציה הפנאטית של אנשיהם.
הא-סימטריה מתבטאת גם בשיטות הלחימה ובאמצעי הלחימה. לוחמי המיליציות נטמעים בקרב האזרחים הלא-מעורבים ו"מתאיידים" אל מעבה האדמה כשהם נתקלים בעוצמת האש, התנועה, המיגון וכישורי הלחימה העדיפים של יחידות הצבא הסדיר; אבל הם חוזרים ומופיעים כדי לזנב בצבא המדינתי כשזה נכנס לשטחם, בעיקר אם מדובר בשטח בנוי בצפיפות ואם הוא מתייצב במערך ובעמדות סטטיים. במקביל הם ממשיכים בתקיפות האסטרטגיות בעורף המדינה הנלחמת בהם באמצעות פיגועי התאבדות ובנשק תלול-מסלול.
מאחר שיש להם מוטיבציה פנאטית שקשה לערער אותה, ספונסרים זרים שמממנים אותם, ואוכלוסייה לא-לוחמת כנועה שמספקת להם מחסה ומחיה, הטרור מסוגל לחזור ולהתאושש גם אחרי מכה קשה. הניסיון העולמי מוכיח זאת כמעט בלי יוצא מהכלל. הטרוריסטים ממתינים כמו סרטן כרוני לשעת כושר לחזור בכוחות מחודשים והרסניים יותר. כך אפשר להמשיך שנים בלי הכרעה; לכן גם אין תמונת ניצחון.
לא נראה אנשי חמאס או חיזבאללה מגיחים מושפלים ממחילותיהם ומניפים דגל לבן גם אם הוכו מכה ניצחת. ההפך קורה: מנהיגיהם, שמתחבאים בזמן הלחימה וגם אחריה, מארגנים מהבונקרים מיד בסיום הלחימה "מיצג ניצחון" מרשים במיטב הכלים שמעניקה להם טכנולוגיית הפרסום ויחסי הציבור.
השורדים
איני יכול לשכוח את ה"באנרים" האדומים הענקיים שבישרו בביירות בשלוש שפות את "הניצחון האלוהי" של נסראללה בסיום מלחמת לבנון השנייה ב-2006. זאת כשהריסות הדאחייה עדיין מעלות עשן לנגד עיני ובינת ג'ביל ומרון א-ראס, כמו רבים מכפרי דרום לבנון, הרוסים לחלוטין.
אין שום קשר בין המיצג לבין המציאות העגומה, אבל ירי רקטות גם אחרי שהוכרז על שביתת נשק, הצהרות לוחמניות על הישגים מול "האויב הפחדן" וגם ה"מיצגים" מאפשרים לנסראללה, להנייה ולחאלד משעל לשרוד בראשות הארגון, ולשמור על נאמנות אנשיהם וגם על מקצת הלגיטימציה העממית והאזורית.
האם משמעות הדבר היא שצה"ל אינו יכול להכריע ולנצח את קבוצות הגרילה והטרור? האם לנצח תאכל חרב? התשובה החד-משמעית היא שאפשר לנצח גרילה וטרור, והיו מדינות דמוקרטיות או דמוקרטיות-למחצה שעשו זאת במאה הנוכחית. למשל סרי לנקה שב-2009 הכניעה את הטמילים שמרדו נגדה, למשל רוסיה שהצליחה לדכא כמעט לחלוטין את הפנאטים המוסלמים בצ'צ'ניה. וישראל, שהצליחה לנצח את טרור המתאבדים באינתיפאדה השנייה.
תקצר היריעה אם אנסה לפרט מדוע ואיך הושגו הניצחונות הא-סימטריים האלה ובעוד חצי תריסר מקרים שהיו לאחרונה. אבל המרכיבים הבולטים שאפשרו למדינות לנצח היו:
1. הנוכחות המתמדת בשטח שממנו פועלים הגרילה והטרור ובקרב האוכלוסייה האזרחית, מאפשרת לצבא לנהל פעילות סיכול יעילה ולשמר את הישגיו.
2. עליונות מודיעינית וחופש פעולה מבצעי לצבא הנלחם בטרור בשטחו (כמו שיש לצה"ל באיו"ש והיה לאמריקנים בעיראק בשנים האחרונות, עד שאובמה החליט לצאת משם).
3. שליטה במעטפת - כלומר פיקוח ושמירה הדוקים על גבולות אזור המחיה של הטרור ופעילות מסכלת בנתיבי ההברחות אליו, כדי למנוע התעצמות בנשק ובחומרי לחימה.
4. והעיקר: זמן - שנים - לבצע את כל אלה.
יש זמן
מבצע "חומת מגן" כשלעצמו לא הביא את הניצחון על טרור המתאבדים. הוא רק סימן תפנית שכתוצאה ממנה צה"ל והשב"כ נהנו ונהנים עד היום מעליונות מודיעינית וחופש פעולה מבצעי. לפחות ארבע שנים קשות עברו מאז "חומת מגן" עד שהושג המצב הנוכחי. כך היה גם בצ'צ'ניה ובסרי לנקה.
הבעיה היא ששהייה ושליטה בשטח ובאוכלוסייה כרוכים במחיר דמים ובמחיר כלכלי בלתי נסבלים מבחינתנו. במקרה של הטרור שיצא ועלול לצאת מיהודה ושומרון - ההתנחלויות ולב מדינת ישראל היו בסכנה מוחשית ומיידית ולכן נלקח הסיכון. ישראל ממשיכה לשהות בשטח עד היום בגלל ההתנחלויות ובעיקר מפני שהמחיר בחיי אדם והמחיר הכלכלי אינם כבדים מדי.
לא זה המצב בעזה ובלבנון. שם האויב הוא דתי פאנאטי שאינו מוכן לוותר על המאבק המזוין ולהידבר עמנו. החזקת השטח והשליטה באוכלוסייה הלבנונית והעזתית למשך שנים בתנאים אלה גבתה מאיתנו מחיר בלתי נסבל. לכן, אחרי מלחמות התשה ארוכות מדממות וחסרות תכלית, נסוגה מדינת ישראל משני האזורים.
כתחליף אסטרטגי לנוכחות בשטח נוקטת ממשלת ישראל בשיטת סבבי הלחימה הקצרים שבכל אחד מפעיל צה"ל בעצימות גבוהה חלק מכוחותיו ויכולותיו ועל ידי כך משקם את ההרתעה שנשחקה מאז הסבב הקודם. ההנחה האסטרטגית היא שהאפקט המצטבר של סבבים האלה יביא בסופו של דבר לתפנית - כלומר רגיעה ארוכת טווח ואולי אפילו השלמה עם קיומה של מדינת ישראל. אפשר גם לכנות אסטרטגיה 'חסכנית' זו "עמידה איתנה ותסכול האויב".
זה אינו פטנט חדש. הגה אותו בן גוריון, שטען כי אם ננצח מספיק פעמים בסבבי לחימה עם אויבינו, נתסכל אותם. הרתעה שתושג תגרום להם להבין אחרי כמה שנים את חוסר התוחלת שבניסיונות לזרוק אותנו לים. ואכן, זה מה שקרה עם מצרים וירדן ועם אבו מאזן.
ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר אפילו האיסלאם הקיצוני והאלים מתמסד, דועך, ומפנה את מקומו לאידיאולוגיה נאורה יותר וצמאת דם פחות. בעבר זה לקח מאות ועשרות שנים, בתקופתנו זה יהיה הרבה יותר קצר. אבל צריך לדעת - בכל מקרה הכרעה ותמונת ניצחון בעזה לא יהיו אלא במחיר דמים, מחיר כלכלי ובידוד מדיני שאינם שווים את הסיפוק הרגשי הזמני שנקבל.
כניסת טור משוריין של צה"ל למרכז העיר עזה הייתה מלווה בהפצצות מהאוויר ובהפגזות מסיביות כדי למנוע אבידות כבדות לכוחות. המשימה הצבאית הייתה מתבצעת אולם אלפי אזרחים, אולי עשרות אלפים, בהם ילדים וזקנים, היו נהרגים, נפצעים ונשארים ללא קורת גג. מה שקרה בסג'עייה היה רק דוגמית. וכל זאת תמורת התענוג המפוקפק לשקוע אחרי חצי שנה בביצת טרור וכעבור שנתיים לברוח משם עם הזנב בין הרגלים. לא, איני פסימי. פשוט כבר הייתי בסרט הזה, אצלנו, ובחלקים אחרים של העולם, ראיתי את התרחיש הזה קורה כמה פעמים.
זה לא כדורגל
מסקנתי היא שצריך סבלנות ואורך רוח ולהפסיק לראות בארגוני הטרור הערבים אויב שדי במראה של טנק מרכבה שועט כדי לגרום לו להרים ידיים. היו שגיאות וכשלים ב"צוק איתן" מכל הסוגים והמינים: טקטיים ואסטרטגיים, מדיניים וצבאיים, לפני הלחימה ואחריה. צריך לתחקר אותם לעומק ולהפיק לקחים. אולם בינתיים אפשר לומר בזהירות שמערכת "צוק איתן" נוהלה בצורה שקולה ואחראית על ידי הדרגים המדיני והצבאי על פי "אסטרטגיית הסבבים".
האילוצים המדיניים המשפטיים וההומניטריים הם שהגבילו את יכולתו של צה"ל להביא לידי ביטוי את עוצמתו המלאה.
ודווקא חשיבה אסטרטגית לטווח ארוך היא שמנעה כיבוש מיותר ויקר של רצועת עזה. את חמאס ספק אם מהלך כזה היה ממוטט סופית, אבל את כלכלת ישראל ומעמדה הבינלאומי דווקא כן.
לכן מגוחכות הטענות נגד חששנותם והססנותם כביכול של שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ. והעיקר, צריך לזכור שתוצאות מערכה או מלחמה במאה ה-21 אינן נמדדות כמו במשחק כדורגל, לפי מספר הגולים שכל צד הבקיע ואם הקהל ביציע נהנה מביצועי השחקנים על המגרש. הצלחה וכישלון בעת הזו נמדדים באיכות הסדרי סיום הלחימה ולפי היכולת לתחזק ולשמר את ההרתעה למשך שנים.
לפנייה לכתב/ת 
