שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    הפאונד הפלשתינאי: בחזרה ללירה הראשונה
    בנק ישראל יחגוג השנה יום הולדת 60, במהלכן השתנו ללא היכר פני הכסף הישראלי. איך החליטו אילו דמויות ייכנסו לארנק בלי ויכוחי עדות, מי היו ה"מפלצות" שעיטרו את השטרות בראשית ימי המדינה, ולמה נשמט השם "ישראל" מהסדרה הראשונה? ההיסטוריה הפתלתלה וההזויה של הלירה הישראלית - מהולדתה ועד שיצאה לגלות

    בעוד כ-4 חודשים, בדצמבר הקרוב, ימלאו 60 שנה לבנק ישראל , מנפיק המטבע הישראלי הרשמי. יום הולדת הבנק הוא הזדמנות לשחזר את גלגולי המטבע המרתקים וההזויים במבט לאחור. לשם המטבע הנפוץ היום - ש"ח - אין קשר למלך השחמט הפרסי-איראני. אלו ראשי תיבות של "שקל חדש". הוא נולד לפני 28 שנה מאינפלציה תלת-ספרית כשהתדרדר לשווי של 1,000 השקלים הישנים שקדמו לו. גם השקל היה שם חדש-ישן יחסית, אפילו להורי לוחמינו במבצע צוק איתן, רק בן 36 בגלגולו הישראלי. שוויו בלידתו היה 10 לירות ישראליות.

     

    טורים קודמים במדור "כשבגרוש היה חור ":

     

    הלירה היה שמו העממי של המטבע שהיה בשימוש בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה-ארץ ישראל. השם שהתנוסס על השטרות, היה "פונט פלשתינאי (א"י)" - ראשי התיבות של ארץ ישראל. הבריטים, לא בדיוק חובבי ציון, התפשרו על המונח בצירוף הסוגריים בגלל הלחצים שהפעילה הסוכנות היהודית מול התנגדות הערבים. ה"פונט" עצמו נגזר מה"פאונד", מטבע השטרלינג, והיה צמוד אליו בערכו - 4 דולרים ללירה עד מלחמת העולם השנייה.

      

    אחרי קום המדינה החליפה ה"לירה הארצישראלית" את ה"פונט" הפלשתינאי. אבל השם ישראל נפקד מהשטרות החדשים. דווקא השם "פלשתינה" התנוסס עליהם בגדול בארבע שנות המדינה הראשונות (הופיע הטקסט הלועזי palestine pound), בגלל שמנפיק הלירה העצמאית לא היתה המדינה. באילוצי הזמן הוטלה המשימה על בנק אנגלו-פלשתינה, אפ"ק בלשון העם, שהיה המכשיר הפיננסי המרכזי של היישוב והמשק היהודי בתקופת המנדט.

     

    מחזירים עטרה ליושנה

    אפ"ק היו ראשי התיבות של החברה הבריטית המייסדת "אנגלו-פלשתינה קורפוריישן". הבנק היה בשליטת ההסתדרות הציונית העולמית ונמכר לבנק לאומי לישראל בשנת 1951, שלוש שנים אחרי הקמת המדינה והנפקת הלירה הארצישראלית. השליטים החדשים-ישנים הנפיקו סדרת שטרות נוספת תחת שמו החדש שגאל את שם ישראל. הסדרה היתה בשימוש חמש שנים, עד להנפקת שטרי הלירה הישראלית הממלכתית הראשונים של בנק ישראל.

    לאחר השינוי: הלירות הישראליות הראשונות של בנק לאומי  (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    לאחר השינוי: הלירות הישראליות הראשונות של בנק לאומי (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)

    לפני השינוי: 50 לירות ארצישראליות, או פאונד פלשתינאי (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    לפני השינוי: 50 לירות ארצישראליות, או פאונד פלשתינאי(קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    500 מיל = חצי לירה (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    500 מיל = חצי לירה(קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
     

    בנק ישראל הוקם בשנת 1954. הסדרה הראשונה שלו היתה מקושטת בתמונות משעממות של נופים ופרחי הארץ. השנייה היתה רב-גונית ורעיונית. היא קלעה לטעם הציבור וזכתה לתוחלת חיים ארוכה. לאחרונה מכרו אותה במחיר גבוה פי 100 מיליון (!!!) מהערך הנקוב של 5 השטרות שעמד על 66 וחצי לירות. גם אם ננכה מהסכום האסטרונומי את כל המשתנים של כוח הקניה הריאלי ב-55 שנה, עדיין נקבל ערך גדול עשרות מונים ממה שניתן היה לקנות בלירה ההיא. לשם השוואה, דירה עממית ברמת אביב שמחירה היום 1.5 מיליון שקל נמכרה אז ב-8,000 לירות בלבד.

     

    הפערים השתקפו במכירה פומבית שערך לה בית המכירות הירושלמי "קדם", בלי קשר ליום הולדת ה-60 של בנק ישראל. רוכש אלמוני קנה אותה ב-100 אלף שקל. השטרות הופקו ב-5 ערכים עם דמויות מהפסיפס החברתי של המדינה הצעירה בצבעים תואמים: נח"לאית עם סל תפוזים על חצי הלירה הירקרקה; דייג עמוס מכמורות על הלירה האחת הכחולה; פועל עם פטיש על 5 הלירות החומות; מדען עם מבחנה על 10 הלירות הוורודות; וזוג צעיר על שטר אדמדם של 50 לירות. 

     

    השד העדתי נשאר בבקבוק 

    המחיר הגבוה גילם גם את ערך הסקיצות של כל שטר וצילומי האנשים שנתנו השראה למעצבי הפורטרטים. כולם היו דוגמנים מזדמנים. לבחירת נושאי הדמויות האנונימיות קדמו ויכוחים בחדרי חדרים. הם היו ענייניים ותרבותיים יותר מהקטטות המתוקשרות של היום סביב בחירת האישים גם על פי המגדר ומוצאם העדתי. הגלריה שנבחרה אז מעוררת געגועים לתקופה שלא סגדה לאנשים ושמות אלא לסמלים הרעיוניים של עם הארץ.

     

    הוויכוחים התנהלו בבנק ישראל ועם מעצבי השטרות. גם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, היה בתמונה. הנגיד הראשון דוד הורוביץ שהתאכזב מסדרת הנופים, פיזר את הוועדה המייעצת האחראית בראשות אליעזר הופיין יו"ר בנק לאומי, לשעבר אנגלו פלשתינה. הוא מינה ועדה חדשה של אמנים, אנשי רוח ומדענים בראשות הארכיאולוג יגאל ידין. הופיין נבחר קודם בהנחה שהוא המקצוען היחיד בשטח כמי שהיה המפיק של הלירות ה"פלשתינאיות". הנגיד היה כלכלן ולא מבקר אמנות. אחרת היה מגלה כי מקצועיות הופיין לא עמדה במבחן התוצאה.

     

    מראה הלירות הראשונות לא העיד על היצירתיות הראויה לשטרות הכסף הממלכתיות, כי הופיין התנסה רק בהפקות חירום מאולתרות של הלירה. התברר כי ערב הקמת המדינה הוטל על הבנק הציוני בראשותו להחליף זמנית את "מועצת המטבע הפלשתינאית" מנפיקת ה"פונטים" המנדטוריים. הוא נדרש להפיק בחשאי מלאי שטרות חלופיים, למקרה של מחסור במזומנים אם הבריטים ייקחו בעזיבתם את יתרות המטבע שלהם. השטרות המאולתרים הופקו בדפוס שושני בתל-אביב. הם נראו כמו צ'קים בנקאיים פשוטים ונגנזו.

     

    במקומם נשלח הופיין לניו-יורק להפיק שטרות מכובדים יותר ב"אמריקן בנקנוט", מוסד בעל ניסיון ומוניטין בינלאומיים בהפקת שטרי כסף למדינות אחרות. הופיין ביקש שהאמריקנים גם יעצבו את השטרות. אבל הם, מחוסר זמן, רק הלבישו את נתוני הלירה של אנגלו-פלשתינה על דפוסי שטרות סטנדרטים קודמים שהכינו, גם לסין. שם ישראל נפקד מהלירה כי בארץ טרם החליטו על שמה של המדינה. הושמט גם צמד המלים "מטבע חוקי" כדי לעקוף קבלת ההיתר הדרוש להנפקה שלא התבקש.

     

    הפיחותים הראשונים: ערך הלירה צנח בחצי

    המשפט המחייב נוסף בדפוס ישראלי לאחר שהגיעו ארצה, עדיין בחשאי, ערב המועד שנקבע להחלפת הלירה המנדטורית ביולי 1948. היה זה רגע חגיגי וגם מאכזב בשל הציפיות מהמטבע העצמאי. השטרות אכן נראו יותר פלשתינאים מישראלים. שר האוצר אליעזר קפלן התנצל בתירוץ שהשטרות הופקו בדוחק ובלחץ מלחמת השחרור. אבל הבטיח שהמטבע הישראלי יהיה צמוד לפחות למחצית הערך של מטבעות חוץ קשים. זה כבר לא היה נכון ללירה החדשה שהציבור קיבל תמורת הלירה המנדטורית הצמודה לשער השטרלינג שירד בינתיים ל-3 דולר.

     

    הציבור חשב לתומו כי הערך נשמר. נשכח ממנו שהבריטים ניתקו את הלירה מהשטרלינג לפני עזיבתם, ובפועל לא היה לה כיסוי ממשי עוד לפני הקמת המדינה. לכן הבטחת קפלן היתה מעורפלת, אבל רמזה על הפיחותים האורבים ללירה שלו, שבהצהרתו כבר ירד ערכה לפחות לדולר וחצי, מחצית השטרלינג. שנה אחרי הקמת בנק לאומי, ב-1952, הנפיק יושב הראש הופיין, מהדורה של הלירה תחת שם הבנק הישראלי, אבל זו היתה אותה גברת בשינוי אדרת.

     

    הממשלה קצבה שבועיים להחלפת הלירות ה"פלשתינאיות" בלאומיות וכרכה את המעבר בפיחות של 10%, בתחפושת "מלווה חובה למימון קליטת העלייה ההמונית". המחיר היה 9 לירות של בנק לאומי תמורת 10 של ה"פלשתיניות". על העשירית ניתנו אגרות חוב ל-15 שנה. אבל הפיחותים הבאים השכיחו את החוב בטרם חלפו 10 שנים. ערכה הרשמי של הלירה מול הדולר נפל אחר כך ב-65% לדולר אחד, ובהמשך ל-55 סנט, ל-25 סנט ומטה.

     

    הפאתוס העברי: דייג, פועל וחקלאית

    אחרי הלירות הבנקאיות הפיק הופיין בלונדון את סדרת הנופים הממלכתית לבנק ישראל, 3 שנים לאחר הקמתו, ב-1957. נופי הארץ מהגליל עד שער הגיא עם הפרחים בצד, עוד היו נסבלים, לעומת הציורים המופשטים והמעצבנים על הצד השני של המטבע. אנגלים תמימים עיצבו אותם כדי להקשות על זייפנים, בהנחה שיהיו כאלה לשטרות כסף של מדינה שהיתה עד לאחרונה מושבה בריטית. הישראלים ראו בהם "מפלצות ים" ודימויים מסרטי אימה יותר מאשר יעד לזיופים. ועדת ידין, שהחליפה את ועדת הופיין, ביקשה לכפר על כישלון הנופים והמפלצות.

    סדרת הנופים ו"מפלצות הים" (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    סדרת הנופים ו"מפלצות הים"(קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)

    היא בחרה בגלריה אנושית הקולעת לטעם העממי שגם תשקף לציבור את עצמו. המפלצות הוחלפו, איך לא, בממצאים ארכיאולוגיים עבריים, כולל המגילות הגנוזות. לביצוע נשכר הסטודיו של האחים גבריאל ומקסים שמיר, אחרי שעיצבו את סמלי המדינה ודואר ישראל.

     

    הם רצו דמויות מופשטות. הצעתם נדחתה מטעמי ביטחון שהכתיבו את המפלצות בסדרה הראשונה. לכן הוחלט על פורטרטים שיעוצבו בהשראת עשרות דוגמנים. הם נאספו מהרחוב, לרוב דרך עובדי הסטודיו. צילמו אותם באולפן או על הרקע המתאים לדמות המיועדת.

     

    הצילומים וטיוטות רישומי הדמויות הוצעו במכירה הפומבית של "קדם" כשהן צמודות לכל שטר, ומדגימות את תהליך היצירה. הן גם חושפות לראשונה את הסקיצות שהוגשו לוועדת ידין. לבחירת הדמות שתייצג את המדען על שטר ה-10 לירות - הדוגמן היה הצלם עצמו רודי וייסנשטיין שמביט במיקרוסקופ או מניף מבחנה במעבדה.

     

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

    הדייג על שטר הלירה נבחר מדייגי אילת אך צולם על חוף נתניה. הפטיש הכבד על כתף הפועל של 5 הלירות היה אמיתי. המעבדה של המדען מה-10 הלירות נבנתה כתפאורת אולפן.

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

     

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

     (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)

    הדמויות המיועדות לגברת חצי הלירה צולמו עם סל התפוזים בפרדסי הרצליה. הדמות נכנסה ברגע האחרון, אחרי סבב המיונים העיקרי כשהתברר, כבר אז, שחסרה אישה בסדרה. על השטר הלבישו אותה במדי נח"לאית כדי שתייצג גם את צה"ל וגם את המגזר החקלאי. שלושה בכרטיס אחד נגד טענות קיפוח ממגזרים אחרים.
     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

     (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
     

    בבחירת הפועל העברי העדיפו את הפנים המזרחיות על פני דוגמנים אחרים שהזכירו פועל אנגלי או סובייטי. נדחתה גם עצת בן גוריון להציג "תימני עם פיאות". ראש הממשלה הכתיב בסוף רק את אופי הדמויות שיקשטו את ה-50 לירות, ברוח חזונו האישי, כשילוב סמלי של "חלוציות ומיזוג גלויות".

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

    גרפיקאי מהסטודיו הביא עלם ועלמה מחוג מכריו, "בעלי דימוי חזותי חלוצי סטנדרטי" כפי שהוצגו לוועדת ידין. לאחים שמיר כבר היה ניסיון עם דמויות הצברים "יפי הבלורית והתואר" על כרזות הפרסום שלהם, והזוג נקבע ללא מתחרים.

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

    הוא, אריאל אייל, אשכנזי מהצפון. היא, צרויה שקדי-רונן, תימנייה ממושב בדרום. הם צולמו באולפן בחצי פרופיל בסדרת פוזות "חלוציות וממלכתיות" כמצוות המעצב. בשטר הם על רקע ישוב בנגב. כיום הם בני 70 פלוס וקשים לאיתור.

     

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)

     (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם)
      

    השקל החדש הגיע העירה

    סדרה הדמויות שלטה בשוק כ-13 שנה. המתכונת הפופולרית נשמרה בסדרות הבאות. אבל התקופות שלהן התקצרו אחרי שהדמויות הסמליות הוחלפו באישים והואץ קצב הפיחותים והאינפלציה. האח"מים, שנבחרו בדרך כלל ללא עימותים, הם (לפי סדר הופעתם): אלברט אינשטיין, חיים נחמן ביאליק, חיים ויצמן, בנימין זאב הרצל, משה מונטיפיורי, דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, הברון רוטשילד, הרמב"ם, לוי אשכול, גולדה מאיר, מ-1988 משה שרת, ש"י עגנון, ויצחק בן צבי, ומשנת 1992 זלמן שז"ר.

     

     (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
     (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)

    על גב הסדרות התחלפה הארכיאולוגיה, בשערי ירושלים ובמבנים וסמלים תואמי האישיות כמו הכור הגרעיני לאיינשטיין, כרם ענבים לרוטשילד, ושיעור בעברית לזלמן שז"ר שהיה גם שר החינוך. ערך השטר הותאם מפעם לפעם לשיעור קומת האיש בוועדה המייעצת או ברוח הממשלה.

     

    להרצל הוצמד הסכום הגבוה בסדרתו שהיה 100 לירות, ובמעבר לעידן השקל ירד ל-10 שקלים. הערכים הגבוהים של 200 ו-500 שקל בשעתם ניתנו לזאב ז'בוטינסקי ולרוטשילד. את אשכול וגולדה הצמידו בשיא האינפלציה ל-5,000 ו-10,000 שקל.

     

    בחילופי המטבעות המירו בשנת 1980 כל 10 לירות בשקל אחד, ובתכנית לבלימת האינפלציה התלת-ספרתי ב-1985 ("תוכנית הייצוב") המירו 1,000 שקלים בש"ח (שקל חדש) אחד. בבנק ישראל זוכרים שהמעברים הטכניים מהלירה לשקל ומהשקל הישן לחדש, גם הם התנהלו בחשאי, כמו עם הלירה הישראלית הראשונה. המעברים גם שיחקו בערכי האישים: מונטיפיורי ירד מ-10 לירות לשקל אחד, והרמב"ם מ-1,000 שקלים לשקל אחד. שטרות אשכול וגולדה ירדו ל-5 ו-10 שקלים חדשים ויצאו מהמחזור כשהשטרות שלהם הוחלפו במטבעות.

     

    יש לך לפרוט 50 לירה?

    סיפור גלגולי המטבע לא יהיה שלם בלי הרפתקת המטבעות שהיו אמצעי התשלום המקובל לפני הפיחותים. בלירה הישראלית היו 1,000 מיל כמו המנדטורית, כש-10 מיל היו "הגרוש עם החור", בתקופה שפועל הרוויח 10 לירות בחודש, והמחירים נקובים בגרושים, בארנקים החזיקו בעיקר מטבעות.

     

    אחרי הקמת המדינה פחתו ה"מצלצלים" בשוק ולא היה ממה לתת עודף למי ששילם בשטרות של חצי לירה או לירה. הנהגת המדינה שבדרך, אשר דאגה להפיק מראש מלאי של לירות בניו-יורק, חשבה בגדול ולא בכסף קטן.

     

    כשהתבדה החשש שהבריטים ייקחו את יתרות הלירה המנדטורית בצאתם, התגלה לפתע שהם לא השאירו מלאי מטבעות וסילקו את התבניות להטבעה. בשוק גם חסרו מתכות להטבעה והמעט שהיה נלקח לתעשיית הנשק.

     

    אבל האוצר התגבר על המחסור בהפקת חירום של מעות נייר זמניות ב-2 סדרות. הראשונה עוד ב-1948 של 50 מיל (אדומות) ו-100 מיל (ירוקות). הן נשאו את שם ישראל בגאון ופיצו במעט על המחדל הפלשתינאי של הלירות. אוטה וליש עיצב אותן על רקע פסיפסים מרצפת בית הכנסת העתיק בבית אלפא. בשנת 1952 יצאה סדרה מוגדלת.

     (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)

     (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
    (קרדיט: באדיבות אוסף בנק ישראל)
     

    בקצב הזה ביקש האוצר לעצב ולהטביע בעצמו גם מעות מתכת חדשות ליתר ערכי הלירה. המטבע הישראלי הראשון היה של 25 מיל מאלומיניום רך, המתכת הזמינה בארץ בסתיו 1948. שנתיים היא החזיקה מעמד עד שנמצאו המתכות לסדרות הקשיחות מ-1950, כשהמיל המנדטורי הפך לפרוטה ולאגורה העבריות.

     

    בגרוש החדש (10 פרוטות) נסתם החור, וגם נוספו מטבעות של 250 ו-500 פרוטה. ב-1952 הופקה סדרת מעות הנייר השנייה בסגנון של שטרות, כ"הצעת מטבע חוקית" בתוספת הערך של 250 פרוטה בעיצוב האחים שמיר.

     

    שילוב הישן בחדש נשמר בעיצוב המטבעות. דגמי מטבעות עבריות עתיקות מקשטים אותן החל מסדרות הפרוטה, האגורה והלירה, לאחר שהאינפלציה מחקה את הפרוטה, עד סדרות השקל והשקל החדש, לאחר שהלירה הוצאה לגלות. וכל השאר היסטוריה. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הפאונד הפלשתינאי: בחזרה ללירה הראשונה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם
    "אשכנזי מהצפון" ו"התימנייה ממושב בדרום" ששימשו דוגמנים של הלירה
    קרדיט: באדיבות אוסף בית המכירות קדם
    מומלצים