להכין מבצע המשך מתוחכם

הטעות התודעתית בקריאה לתושבי "חוטף עזה" לחזור לבתיהם הייתה יצירת הרושם אצל חמאס שחידוש האש יתפרש ככישלון בקרב הישראלים. עם הישמע האזעקות, זה אמנם קרה.

מבחינה מעשית זו הייתה טעות כי האיום טרם הוסר. הכוחות שצה"ל השאיר סביב היישובים הסמוכים לגדר הרצועה אין בהם כדי להגן על התושבים שחזרו מפני הפצמ"רים, למעשה הנשק הקטלני ביותר כרגע מעזה. האפשרות שאש תתחדש תוך-כדי משא ומתן בקהיר הועלתה בהסתברות של 50-50 בהערכות אמ"ן והשב"כ ואף נאמרה בפומבי, במפורש. לכן, תמוה שהאנשים שניהלו את "צוק איתן" במיומנות ראויה להערכה כשלו פה. כשיש ספק בעניינים כאלה - אין ספק.

הודענו מראש לאויב

זו לא הייתה השגיאה התודעתית היחידה במהלך המערכה. הדלפת אומדן האבידות של צה"ל שהוצג בפני הקבינט והצגת המנהרות כיעד היחיד של המהלך הקרקעי גם הם היו שגיאה מפני שחיזקו את הביטחון העצמי של חמאס. אפשר לומר שחידוש הירי הוא תוצאה של תחושה בחמאס שישראל לא תיכנס עמוק לעזה כי היא מפחדת מאבידות. גם אם אין לך כוונה לעשות מהלך כזה ולשלם מחיר גבוה, לא צריך להודיע זאת מראש לאויב, שמבין שלראשיו המתחבאים בעומק העיר עזה לא נשקפת סכנה.

(צילום: shutterstock)

כל אלה, ושגיאות אחרות שנעשו, אין בהם כדי להעיד שבמערכת "צוק איתן" צה"ל נכשל. היעדים ברובם הושגו ואפשר להעריך שגם ההרתעה שוקמה. חידוש הירי מעיד רק על דבר אחד - שחמאס והג'יהאד האיסלאמי נואשים כעת. ארגוני הטרור זקוקים, ומהר, להישגים משמעותיים שיצדיקו את המלחמה שיזמו ואת תוצאותיה הנוראות עבור תושבי הרצועה. רבים מהם, אגב, נסים עכשיו שוב על נפשם ולא פנויים להציג שאלות קשות לשלטון.

קלישאה מטרידה

במצב כזה נדרש הציבור הישראלי לאורך רוח וסבלנות. החיפזון מהשטן. נכון שאסור לנו להיגרר למלחמת התשה ארוכה שתרוקן את דרום ישראל מחלק ניכר מתושביו (ותהפוך לקטסטרופה פוליטית לממשלה הנוכחית). אולם כמה ימים של סבלנות עשויים להבהיר לחמאס שהירי יזיק יותר מאשר ישפר את מצבו במשא ומתן.

באותה מידה ישראל צריכה להפסיק להשמיע את ההצהרה החלולה "אין משא ומתן תחת אש". הכל יודעים, גם הפלסטינים וגם אזרחי ישראל, שקווי הטלפון בין קהיר לבין ירושלים פועלים היטב וללא הרף ואין בכיר ישראלי, מדיני או צבאי או שניהם ביחד, שיטרוק את הטלפון לראש המודיעין המצרי תוהאמי כשזה יבקש לדבר על נוסח פשרה שהוא מציע. לכן, כשאין משמעות להצהרה היא הופכת לקלישאה, או יותר גרוע - מנטרה מחייבת שקשה להיפטר ממנה והיא מפריעה לניהול ענייני וגמיש של המשבר.

בכל מקרה, אנחנו לא מדברים עם חמאס אלא עם המצרים ועם הפלסטינים של אבו מאזן ולכן עדיף להניח את הסיסמאות בצד. השאלה המרכזית היא מה עושים עכשיו. אתמול נשמעו הרבה הצעות - מה נותנים לחמאס, מה לא נותנים, כן נמל, לא נמל, נמל כזה או נמל אחר, מבצע צבאי כזה או מבצע צבאי אחר שיביא את חמאס על ברכיו. אבל האמת היא שאפילו לא הגענו לשלב שבו דנים על תוכניות חלופיות. 

בשלב הנוכחי המטרה של כל הצדדים היא להגיע להפסקת אש יציבה שאינה מוגבלת בזמן, ולהכניס לרצועה סיוע הומניטרי בהיקפים גדולים שייתן מענה לצרכים הבסיסיים של כרבע מיליון בני אדם שאיבדו קורת גג ושאין להם מים נקיים לשתייה ולרחצה. חמאס הוא זה שזקוק לסיוע ההומניטרי הזה יותר מכולם, אולם הוא מציג דרישות מפליגות, אסטרטגיות, מתוך הימור שדעת הקהל העולמית לא תשלים עם המצב ברצועה, תאפשר את הכנסת הסיוע ואז גם המצרים ייכנעו. חמאס שוב מהמר כשהוא מחזיק את האוכלוסייה האזרחית כבת ערובה. 

יתנו, יקבלו

כעת, אם ישראל תגלה אורך רוח, סביר שחמאס ירד גם מהעץ הזה ויפסיק את הירי. אז אפשר יהיה לעבור לשלב השני שבו ישראל תציג עמדה חיובית, לא שלילית, שתיתן לה יתרונות גדולים בדעת הקהל העולמית והערבית: פירוז הרצועה מנשק ותשתיות צבאיות כבדות בפיקוח בינלאומי יעיל תמורת חבילת סיוע גדולה לשיקום הרצועה. חבילה כזאת יכולה לכלול גם מוצא ימי לעזה, למשל דרך נמל אל-עריש או נמל ארעי צף מול חופי עזה (כן, יש דבר כזה, וזה אפילו עובד לא רע) שיתנהל בפיקוח אירופי ואשר נקודת הקשר אליו תהיה בקפריסין.