איחר בהגשת תביעה – והפסיד 3.7 מיליון שקל

עובד שבשנות ה-80 נחשף לחומרים מסוכנים פיתח לאורך השנים שורה של מחלות. כשתבע פיצוי הסביר לו השופט כמה עלתה לו ההתיישנות

עו"ד אריק ארביבפורסם: 12.08.14 , 18:41

עובד שלפני כשלושה עשורים נחשף לחומרים מסוכנים תבע את מעסיקתו דאז בגין שורת מחלות שהתפתחו אצלו מאז. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע לאחרונה שאילו הגיש את התביעה בזמן, היה העובד זכאי לפיצוי של יותר מ-3.7 מיליון שקל, אולם בשל האיחור הניכר חלה התיישנות על האחריות של המעסיקה.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

באמצע שנות השמונים, מיד אחרי שחרורו מהצבא, עבד התובע במשך כשנתיים בחברת "גבי שואף", העוסקת בבדיקת איכות ותקינות של מוצרי צריכה שונים. העובדים לא היו ממוגנים במהלך העבודה, והם נחשפו לחומרים כימיים מסוכנים. חמש שנים לאחר שעזב הוא אושפז בעקבות התמוטטות שחווה, וכעבור שנה אובחן כאסטמטי. ב-97', כ-10 שנים לאחר שעזב את החברה, החל לחלות במחלות אוטואימוניות שונות.

איחור קל

עכשיו נזכרתם? תבעו 6 שנים אחרי הפיטורים

עו"ד מיכל אדלר

7 עובדים ממפעל פוטרו ב-2004 במסגרת הליך הבראה. אלא שכשהמפעל נסגר, זכו שאר חבריהם לתנאים טובים יותר. למה הם חיכו עד 2010 כדי לתבוע?

עכשיו נזכרתם? תבעו 6 שנים אחרי הפיטורים

ב-2001 התגלה אצלו זיהום קשה בברך. הוא קיבל אנטיביוטיקה דרך הווריד למשך חודש ימים ואושפז כמה פעמים. בערך באותה תקופה נאלץ לעבור טיפול השבחת זרע בשל ספירת זרע נמוכה - בעיה שלא הייתה קיימת בהריונות עם שני ילדיו הקודמים – וזמן מה לאחר מכן גם אובחן כחולה זאבת.

ביטוח לאומי, שהכיר בזאבת כמחלת מקצוע, קבע לו נכות רפואית בשיעור של 100% לצמיתות. בעקבות כך הוא הגיש תביעה נזיקית נגד "גבי שואף בע"מ".

לטענתו, מצבו הרפואי הוא תוצאה ישירה של החומרים המסוכנים שאליהם נחשף בעת שעבד בחברה. הוא טען שלא סופקו לו אמצעי מיגון ובטיחות כגון כפפות, מסנני קרינה, משקפי הגנה, כובע, קרם הגנה ובד מיגון או מסך פחם למניעת מעבר קרינת רנטגן. בנוסף, הוא טען שלא תודרך לעשות שימוש באמצעי מיגון כלשהם.

החברה גרסה מנגד שיש לדחות את התביעה בגלל התיישנות. לטענתה, השיהוי בהגשת התביעה גרם לה נזק ראייתי שמונע ממנה להתגונן כראוי. אשר לעצם המחלות טענה החברה כי התובע סבל מבעיות בריאותיות עוד לפני שהחל לעבוד אצלה, וממילא אף אחד ממאות עובדיה לא לקה במחלות דומות או תבע אותה בשל כך.

מהרגע שהיה קצה חוט

השופט אליהו בכר קבע שלו הגיש העובד את התביעה בזמן, שיעור הפיצוי המגיע לו היה עומד על יותר מ-3.7 מיליון שקל, בניכוי הגמלאות שקיבל מביטוח לאומי. אולם למרבה הצער קבע השופט שהתביעה אכן התיישנה.

נקבע שתקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מרגע שבו יש לתובע קצה חוט בדבר קיומה של התרשלות או קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות לכאורה לבין הנזק שאירע לו. על התובע מוטל הנטל להוכיח כי אותו קצה חוט לא היה ידוע לו קודם ל-2002 - המועד שבו נמסר לו כי הינו לוקה בזאבת, אך התובע לא עמד בנטל זה.

התיק אמנם עסק בהתיישנות התביעה נגד המעסיק, אבל גם להגשת תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה מצד ביטוח לאומי יש תקופת התיישנות, קצרה יותר, העומדת על 12 חודשים מיום האירוע.

אמנם ניתן להגיש תביעה כזו באיחור, גם שנים לאחר התאונה, אלא שאז ההכרה מוגבלת לתקופה של שנה מיום שבו הוגשה התביעה. מכאן שאיחור בהגשת התביעה לביטוח לאומי עלול גם הוא לעלות לנפגע בהפסדים ניכרים.