אם יעלון ברח, תנו גם לנו

ביום שישי, כחצי שעה לפני שהתפוצצה פצצת מרגמה בבית משפחת טרגרמן והרגה את דניאל בן הארבע, התפוצצה עוד פצצת מרגמה בכניסה לביתנו. הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ וראש המועצה המקומית אלון שוסטר, שהיו בסיור בקיבוץ, עברו, הסתכלו על הנזק, ולא אמרו לנו מילה. הציפייה שמפקד הצבא והאיש שבחרנו יבואו להגיד לנו מילת חיזוק או עידוד התבדתה.

הזלזול שאותו אנחנו מקבלים מהרשויות המשיך גם בשבת בצהריים כשחיכיתי עם חבריי מהקיבוץ לפגישה עם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. אחרי המתנה ממושכת הבנתי שהשר לא יופיע כי המאבטחים אסרו עליו. כתושב שמקום מגוריו ספג פגיעות רבות במהלך הלחימה ושלא רחוק ממנו נרצח כאן ילד בן ארבע, ציפיתי מאוד למפגש עם הגורם הביטחוני הבכיר ביותר, ואולם, תקוות לחוד ומציאות לחוד.

עוד בערוץ הדעות של ynet

מודל חדש לעזה / לב גרינברג

אם השר שמלווה בפמליה חמושה ונע בכלי רכב משוריינים בוחר לא להגיע מחשש שייפגע, מה יגידו התושבים הפשוטים? התחושה היא שהשר ברח כי מסוכן, ואם מסוכן, אז שייקחו את כולנו מפה. שימו אותנו במלון, תדאגו לנו עד שתסתיים הלחימה, כי אנחנו מקבלים רק חול ומים. כשאנחנו לא דואגים לעצמנו, אף אחד לא מתייחס, אדם לאדם זאב.

ינון בן דוד ובנו. תושבי הדרום עדיין מחכים לפתרון(צילום: עידו ארז)

כשקראתי את דבריו של שר הביטחון לפיהם אנחנו צריכים "לחשוק שפתיים" חשתי שזאת חוצפה ממדרגה ראשונה. למה לי להיות ברווז במטווח? למה לי להיות מסומן בתור מטרה של מישהו? אני דורש מהגנרלים והבכירים להגיע לכאן ולמצוא לנו פתרונות עד שיהיה כאן שקט.

הקריאה להמתין בסבלנות מקוממת ומסכנת חיים של אנשים, זה לא כמו לעמוד בתור לקופת חולים או בבנק. אנשים עלולים להיהרג. לשמוע משפט כזה משר הביטחון זאת הרגשה שאנחנו עלובים וקטנים. במקום שיחבקו אותנו באהבה, אנחנו מקבלים יחס מנוכר.

אני קורא לשר הביטחון להגיע אלינו מיד. בוא תשמע את השאלות הקשות שלנו ותענה לנו - בלי תקשורת ומצלמות, רק אנחנו ואתה. מה אתה מתכוון לעשות? איך אף אחד לא לוקח עלינו אחריות? מה יהיה עם הילדים שצריכים להתחיל ללמוד בעוד שבוע? אנחנו באי-ודאות וחשים חסרי אונים

בן דוד, אשתו ושני ילדיהם (4 ו 10), עזבו את הקיבוץ להפוגה באזור השרון עד שהמצב יירגע

תושבי הדרום מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il