להילחם בטרוריסטים ולעולם לא לשאת ולתת עמם. פרק מספרו של נתניהו "מלחמה בטרור"

יָתֵר על כן, הסתלקותו של השלטון הקומוניסטי מן הקרמלין פתחה שַסתום של טכנולוגיה גרעינית, הזורמת עתה משרידיה המרוששים של ברית-המועצות לכל מי שמוכן ומסוגל לשלם בעדה; החלל הריק הרוחני והמדיני העצום, שנוצר בעקבות התפוגגותו של הקומוניזם, סלל את הדרך, חלקית לפחות, להאצת מצעדו של האיסלאם המיליטנטי בחלקים רבים של המזרח-התיכון ובמקומות נוספים, שקודם לכן השתעשעו בקומוניזם כמו באמונה שראוי לאמץ אותה.

הפיתוי לנוח על זרי-הדפנה. בנימין נתניהו בספרו מ-1996(צילום: אוהד צויגנברג)

הגל השני של טרור בינלאומי, הגל של שנות התשעים, הוא תוצאה ישירה של התפתחויות אלה. צמיחתו של הטרור האיסלאמי המיליטנטי, שמדינות עצמאיות במזרח-התיכון משמשות לו כַּן-שיגור, ומיליטנטים מוסלמיים במערב מציעים לו ראשי-גשר חלופיים, כבר הורגשה במערב ביותר מהזדמנות אחת. כשם שהטרור הסובייטי-ערבי הצמיח לו בשעתו מחַקים, כך גם תהיה לצמיחתו של תוהו ובוהו מסוג זה השפעה על מי שעתידים להיות מחקיו. אפשר שאין זה מקרה גרידא שהשיטות לפיצוץ בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה-סיטי היה בהן משום חיקוי של סגנון השימוש במכוניות-תופת החביב על הקנאים האיסלאמים. אם טרור בינלאומי זה הפועל מבית לא ייעקר מן השורש, הוא עתיד לצמוח, ולהביא לתוצאות הרסניות.

אין ספק ששני המכשולים הגדולים ביותר בפני התמודדות עם הבעיה הם קודם כול הבנת טיבו של האיום, ושנית - ההכרה שניתן להדביר אותו. כוונתי הראשונה בכתיבת ספר זה הייתה להפנות את תשומת-לבם של האזרחים ושל מקבלי ההחלטות במערב בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, לטיבו של האתגר הטרוריסטי החדש הניצב כיום בפני משטרים דמוקרטיים. בתקופה זו, הגדושה בתהפוכות היסטוריות, רובצת על מנהיגי המערב החובה להתגבר על הנטייה לשבת בחיבוק-ידיים ועל הפיתוי לנוח על זרי-הדפנה של הניצחון על הקומוניזם, כאילו אין בכוחו של שום דבר אחר לסכן את החברות שלהם.

מנהיגי המשטרים הדמוקרטיים חייבים לעורר את הציבור ונציגיו הנבחרים לחשיבה על המצב שאנו עומדים בפניו ולגייס את תמיכתם במדיניות תקיפה נגד הטרור. obsta principiis - "התנגדו לדברים הרעים כשהם בראשיתם" - היה המוטו של ישראל זנגוויל, אחד מראשוני המנהיגים של התנועה הלאומית היהודית המודרנית בתחילת המאה. לרוע המזל, רבים מעמיתיו לא שעו לאזהרתו, והעם היהודי שילם מחיר נורא בשנים שלאחר מכן. עצה דומה מופנית כיום לנשיאים ולראשי-ממשלות, לחברי-קונגרס ולחברי-פרלמנטים, בהסתייגות אחת: אם מדובר בטרור, הדברים הרעים כבר אינם בראשיתם; הם כבר הגיעו לממדים מדאיגים. אך חובה לומר שעדיין לא הגיעו לממדים שאינם מאפשרים לרסן ולהדביר אותם בְּעָלות נמוכה יחסית.

וכאן אני מגיע לנקודה השנייה. לאחר שתעמודנה על טיבו של האיום, תהיינה מדינות המערב חייבות להבין שאפשר להילחם בו בתכליתיות. במקום לאמץ גישה של התנערות מכל העניין, או של השלמה עם הגורל, יש לאמץ גישה הפוכה. ספר זה הוא קריאה למעשים, שאם ייעשו בהחלטה נחושה ובעקביות, יסירו מעלינו את האיום, או לפחות יקטינו אותו במידה רבה. פעילות כזו משתרעת, בכורח המציאות, על שני התחומים שבהם דַנו: המקומי והבינלאומי. כפי שראינו, תחומים אלה אינם נפרדים זה מזה, בגלל הקשר ביניהם, ההולך ומתהדק. פעולה נגד הטרור במישור הבינלאומי פוגעת גם בספיחיו המקומיים, ולהפך.

אפתח בפעולות שיש לנקוט במישור הבינלאומי, מפני שכפי שחזרתי והדגשתי, כאן טמון שורש הסכנה העיקרית. משטרי הטרור מפירי-החוק הם שמספקים בימינו לטרוריסטים הבינלאומיים תמיכה מוסרית וחומרית, שבלעדיהן לא היו מעיזים לתקוף את מדינות המערב. להלן תצוין שורה של אמצעים שיכולים משטרים דמוקרטיים לנקוט, ובתכליתיות, כדי להדביר את הטרור בתוך תחומיהם. זהו מה שהתחילו אנשי הממשל והמחוקקים האמריקנים לעשות בשיטתיות כשחוקקו ב-1995 "חוק מקיף נגד טרור" לאחר הפיצוץ באוקלהומה-סיטי. מן הראוי שגם משטרים דמוקרטיים מובילים נוספים ישקלו מחדש את עמדותיהם ויילכו בדרך זו.

1. הטלת עיצומים על ספקי טכנולוגיה גרעינית למדינות טרור. ארצות-הברית, העומדת בראש העולם החופשי, חייבת למנוע את אספקתם של טכנולוגיה גרעינית, חומרים בקיעים ומדעני-גרעין לאיראן ולכל משטר אחר הקשור בטרור. בעקבות מלחמת-המפרץ נקט אמנם האו"ם צעדים כאלה נגד עיראק, אך כמעט שום פעולה לא ננקטה עד לאחרונה נגד התוכנית הגרעינית של איראן. אזהרותיה של ישראל מפני הסכנות הכרוכות בתוכנית הגרעינית האיראנית, ומאמציו של ממשל הנשיא קלינטון למנוע את רוסיה מלספק לאיראן צנטריפוגות גז, צריכים להוות דוגמה לְמַה שיש לעשות בקנה-מידה רחב הרבה יותר.

יש למנוע ממדינות אלו טכנולוגיה וידע גרעיניים כלשהם, מפני שהן תשתמשנה בהם למטרותיהן התוקפניות. ראוי לציין שכל הפצת חומר גרעיני היא דבר רע, אבל במקרים מסוימים היא רעה ביותר. נשק גרעיני בידי ממשלה הולנדית, למשל, אינו אותו נשק גרעיני כשהוא מצוי בידי סדאם או בידי האייתוללות של טהרן.

אני טוען שיש צורך לפעול ישירות, תחילה נגד הספקים, ולא נגד הקונים, וארצות-הברית צריכה לעמוד בראש הפעולות. יש לומר למדינות המספקות, חד וחלק, שעליהן לבחור בין סַחַר עם מדינות טרור לבין סחר עם ארצות-הברית. על האמריקנים לעשות מאמץ מיוחד כדי לרתום את כל מדינות המערב, וכן את רוסיה, סין, יפן וצפון-קוריאה, למשטר עיצומים אנטי-גרעיניים מסוג זה. מדינות אירופה, במיוחד, מסתתרות לעיתים קרובות מאחורי חוקי מסחר ליברליים המאפשרים לחברות מסחריות אירופיות לעסוק בסחר גרעיני ללא פיקוח ממשלתי הדוק. ארצות-הברית חייבת לדרוש שחוקים אלה ישונו; כלומר, גם לחופש המסחר, כמו לחופש הביטוי, יש סייגים. הסייגים במקרה זה נוגעים להספקת מרעומי לייזר, צנטריפוגות גז ואורניום מועשר.

הקונגרס האמריקני הצליח לאכוף אמות-מידה אחרות של התנהגות בינלאומית, כששָלל מעמד מסחרי מועדף והטבות כלכליות אחרות ממדינות שהגבילו הגירה חופשית או תמכו בטרור או סחרו בסמים. אחת מן הסיבות העיקריות שהכריחו את ברית-המועצות להרשות ליהודים לצאת ממנה בשנות השבעים הייתה חקיקת "תיקון ג'קסון-וניק" על-ידי הקונגרס, שהתנתה את הסחר הסובייטי עם ארצות-הברית בחופש ההגירה. חקיקה דומה יכולה להכיל רשימה רשמית של מדינות שמספקות טכנולוגיה גרעינית למדינות אחרות, ולהטיל עליהן עיצומי סחר. מדינות שתקנות הסחר הבינלאומי שלהן הן ליברליות עד כדי כך שהן יכולות לסחור במוות גרעיני, תוכרחנה עד מהרה לשנות את חוקיהן או לחוש את הכאב במקום הרגיש ביותר - בכיסיהן. להלכה, מי שצריך להחזיק רשימה כזו הוא האו"ם; אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שארצות-הברית תאמץ מדיניות תקיפה ותשתדל לצרף אליה מדינות נוספות - ובמהירות. 

2. הטלת עיצומים דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים על מדינות הטרור עצמן. אמצעי בדוק זה לא הופעל בצורה רצינית כלפי שני המקורות של הטרור האיסלאמי המיליטנטי בימינו: איראן וסודאן. במקומות שבהם הופעל, נגד לוב ועיראק, אפשר היה לראות הצלחה מסוימת. משטרים אלה התרחקו במודע מתמיכה גלויה ונמרצת בטרור, שאפיינה את התנהגותם בשנות השבעים והשמונים.

ראש הממשלה ושר הביטחון בביקור בבסיס חיל הים(צילום: אריאל חרמוני, משרד הבטחון)

המינון של עיצומים כאלה צריך להיות בדרך כלל בסולם עולה: תחילה סגירת שגרירויות, אחר כך עיצומי סחר, אחר כך סגירת נמלים, ואם כל אלה לא יועילו - שקילת האפשרות של מהלומות צבאיות, כמו אלה שהונחתו על לוב ב-1986 והוציאו את המשטר הקנאי הזה כמעט לחלוטין ממעגל הטרור. אמצעים צבאיים אינם חייבים להיות האפשרות הראשונה, אבל לעולם אין להוציא אותם מרשימת האפשרויות. 

עצם העובדה שמדינת-טרור יודעת שהיא חושפת את עצמה לאפשרות של מעשי גמול משפילים וכואבים, די בה לצנן את התלהבותם של רודנים המשתעשעים במחשבה לנהל מתקפות טרור נגד המערב או בעלות-בריתו. איראן רגישה במיוחד ללחצים כלכליים. הרפובליקה האיסלאמית, שהיא יצואנית נפט, היא למעשה משק של מוצר אחד, והטלת הֶסגר קפדני על מכירת נפט איראני תגרור מיד, ללא ספק, הערכה מחודשת אם יש תועלת אפילו בטקטיקה טרוריסטית עקיפה.

בדומה לכך, יש לשים קץ לפְּטוֹר המיוחד הניתן עד היום לסוריה. שוב אין זה מספיק שסוריה מוסיפה להופיע ברשימותיה של וושינגטון כמדינה תומכת בטרור. כתריסר ארגוני טרור יושבים בדמשק בגלוי, ורבים מהם מחזיקים מתקני אימונים בעמק הבקעה בלבנון, הנמצא בשליטה סורית. ארגונים אלה מנהלים מערכת טרור נגד ישראל ונגד מטרות יהודיות ולא-יהודיות ברחבי העולם. דו"ח על הטרור שפרסם משרד-החוץ האמריקני ב-1994 מציין בין ארגונים אלה את 'החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית' (PFLP-GC), את ה'חמאס', את ה'ג'יהאד האיסלאמי' הפלסטיניים, את 'הצבא האדום' היפני ואת ה-PKK הכורדי.

התפיסה שהמשטר הסורי, אחד ממשטרי-הטרור האכזריים ביותר, יהיה פטור מעיצומים, רק כדי שלא "לפגוע" במנהיגו ולא להזיק ל"סיכויי השלום", היא אבסורדית. גם מסך-הברזל של ברית-המועצות וגם המשטר הגזעני של דרום-אפריקה הופלו לבסוף בעקבות מדיניות מערבית תַקיפה, שיצרה זיקה בין עיצומים לבין שיפור במדיניותן של שתי המדינות, ואין שום יסוד להניח שמדינה חלשה הרבה יותר, כמו סוריה, לא תיענה לפחות באותה מידה כשיופעלו עליה לחצים דומים במשך זמן ניכר. 

הפצצות צה"ל בעזה(צילום: רויטרס)

נתניהו ויעלון(צילום: ירון ברנר)

הניסיון לשחד את סוריה להימנע מתמיכה בטרור תמורת סיוע אמריקני ונסיגה ישראלית מרמת-הגולן הוא ההפך הגמור מן הדרוש. שיחודה של סוריה יביא, במקרה הטוב ביותר, להפסקה טקטית בטרור מתוך כוונה לסחוט את הסיבוב האחרון של ויתורים, כמו במקרה של אש"ף בעזה. במקרה כזה חוזר הטרור באופן בלתי נמנע לקדמותו, ברגע שהסחטן מעכל את הוויתורים, ונראה לו שהגיעה העת לסיבוב הבא.

הפסקת הטרור חייבת להיות אפוא דרישה חד-משמעית, בגיבוי עיצומים, ובלי שום פרסים נלווים. הטלתם של עיצומים על מדינות טרור ויישומם התקיף צריכים להתנהל, כמו כל מאמץ בינלאומי, בראשות ארצות-הברית, ומנהיגיה חייבים להחליט מה יהיו השתלשלות העניינים, העיתויים והנסיבות של הפעולות.

3. נטרול מובלעות טרור. יש לעשות מאמצים לבלום את הטרור משטחים שאינם בגדר מדינות עצמאיות, אבל משמשים קרקע פורייה לצמיחת טרוריסטים. הידועים בשטחים אלה הם המובלעת של 'חיזבאללה' בדרום לבנון, אחוזת-הנחלה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי בשטחי האוטונומיה הפלסטינית, מעוזי ה-PKK בצפון עיראק, ומובלעות המוג'הידין בגבול בין פקיסטן לקשמיר. המאפיין את כל המובלעות הללו הוא הטענה המוצהרת של השלטון המקומי, שאין ביכולתו למנוע את הטרוריסטים מעריכת התקפות מתוך שטחו. לפעמים, כמו בלבנון, המצב הוא באמת כזה; ממשלת לבנון היא חסרת-אונים, למעשה, למנוע טרור של חיזבאללה, אבל סוריה ואיראן - האחת שולטת בשטח שממנו פועל חיזבאללה והשנייה מממנת את פעולותיו ומעניקה לו גיבוי אידיאולוגי - מסוגלות בהחלט לעשות זאת. יש, אפוא, ללחוץ על סוריה ועל איראן שתפסקנה לא רק את הטרור המתנהל מתוך שטחן בחסותן הישירה, אלא גם את הטרור המבוצע על-ידי מיופי-כוח שהן מגינות עליהם ומעודדות אותם.  

הוא הדין ביחס להסתה שמנהלות סוריה ואיראן בתחום האוטונומיה, בהבדל מכריע אחד. השלטון המקומי של אש"ף מסוגל בהחלט לנקוט אמצעים שונים שיביאו לפירוקם הגמור של ארגוני הטרור הפועלים בשטחו, ולא רק לשחדם, אך הוא מסרב לעשות זאת. בתגובה לכך צריכות ארצות-הברית ומדינות מערביות אחרות להימנע מהעברת כספים כלשהם לאש"ף כל עוד אין הוא ממלא את התחייבויותיו לפי הסכם אוסלו, שהעיקרית בהן - מלחמה כוללת, חסרת פשרות, בטרור. אם לא ינהג כך, יש להבין שישראל תיאלץ לנקוט צעדים נגד מקורות הטרור, בדיוק כמי שהיא עושה בדרום לבנון ובמקומות אחרים.

רחובות עזה לאחר המבצע(צילום: AFP)

 4. הקפאת נכסים של מדינות טרור וארגוני טרור המוחזקים במערב. צעד זה נקטו לסירוגין ממשלי הנשיאים קארטר ורייגן בַתקופה שבה הוחזקו בני-ערובה אמריקנים בשגרירות בטהרן ולאחר מכן. כיום יש להרחיב אמצעי זה באופן שיכלול גם את נכסיהם של ארגונים איסלאמיים מיליטנטיים, המחזיקים כספים בארצות-הברית למימון פעולות על אדמתה ובמקומות אחרים. נוסף על כך יש לאסור לחלוטין איסוף כספים והעברתם למימון פעולות טרור בארצות-הברית ובעולם. מימון פעולות כאלו צריך להיחשב בכל המדינות הדמוקרטיות לצורה של שותפות למעשי טרור.

5. שיתוף במודיעין. אחת מן הבעיות המרכזיות במאבק נגד הטרור הבינלאומי הייתה מאז ומתמיד היסוסיהם של שירותי הביטחון של המדינות לשתף שירותים זרים במודיעין שהצטבר אצלם. בהקשר זה התייחסו המדינות לעיתים קרובות לטרוריסטים "שלהן" כאילו היו הטרוריסטים היחידים שצריך להילחם בהם, והעלימו עין מפעילות עוינת כלפי מדינות אחרות.  

הבעיה הכרוכה בשיטה זו אינה רק מוסריותה המפוקפקת, אלא - בפשטות - גם אי-יכולתה להצליח. הטרוריסטים מסתתרים מאחורי החשדנות ההדדית בין שירותי הביטחון המערביים, ומצטיירים כאילו הם תוקפים מדינה מסוימת בלבד, בשעה שלמעשה הם רואים את המערב כולו כחברה אחת וכאויב אחד. מאמץ רציני נגד הטרור הבינלאומי יצליח רק על-ידי שיתוף פעולה הדוק בין רשויות אכיפת החוק ושירותי המודיעין של כל המדינות החופשיות.

ראוי להבהיר שאין מדובר בהתרעות על התקפת טרור ממשמשת ובאה. אזהרות כאלו מועברות כיום מיידית כמעט בין כל שירותי המודיעין המערביים. מה שאינו מועבר הוא נתונים בסיסיים על ארגוני טרור, חבריהם ושיטות הפעולה שלהם. "קלפים" אלה מוסתרים בדרך כלל משירותי המודיעין של מדינות אחרות (ולעיתים אפילו משירות מקביל באותה מדינה), משתי סיבות: להגן על מקור המידע, או - לפחות באותה תכיפות - מתוך קנאת ארגונים שהפכה להרגל.

אבל הֶעדר שיתוף שיטתי במודיעין אינו עניין של השגת יתרון ערמומית וקטנונית. העדר שיתוף פעולה כזה מקשה מאוד על כל משטר דמוקרטי שמתאמץ להשיג לבדו תמונה כוללת של טרור מכוּון נגד אזרחיו, והתוצאה הבלתי נמנעת היא אובדן חיים מיותר. אם המשטרים הדמוקרטיים רוצים להתעמת עם הטרור החדש בהצלחה, אין להם ברירה אלא להרחיב את היקף שיתוף הפעולה המודיעיני ולצמצם את היקף הקנאה.

6. שינויים בחקיקה שיאפשרו מעקבים ופעולות מקיפים יותר נגד ארגונים מסיתים לאלימות. במדינות מותקפות פעם אחר פעם בגלי טרור, יש צורך לבדוק מחדש מזמן לזמן את האמצעים המשפטיים המסדירים את המלחמה בטרור. יש אומרים, למשל, שהסמכויות הקיימות של שירותי הביטחון האמריקניים מספיקות כדי לאפשר להם לגלות איומי טרור; אחרים חולקים עליהם. אין אני מתיימר להיכנס לעובי המחלוקת המשפטית הזאת, אבל אני רואה הכרח בדבר שהחוקים של כל חברה חופשית יהיו כאלה, שיאפשרו לשירותי הביטחון לפעול נגד קבוצות שמסיתות לאלימות נגד ממשלתה של המדינה או נגד אזרחיה. המבחן פשוט למדי: אם החוק אינו מאפשר לממשלה לנפות ולמיין את הרסיסים הקיצוניים המטיפים לאלימות, ולזהות אילו קבוצות עוסקות בתכנון של מעשי טרור ולחסל אותן לפני שהן הולמות, החוק לוקה בחסר.

יש לעיין מחדש בחקיקה, ואם צריך, לאפשר את האמצעים הבאים, במילואם או בחלקם, בהתאם למידת האיום הטרוריסטי על כל חברה וחברה בנפרד, ועל תרבותה ומסורתה המשפטית:

א. להוציא מחוץ לחוק גיוס כספים והפנייתם לארגוני טרור. מימון של פעולות טרור, הן בתוך המדינה והן מחוץ לה, יהיה עבירה על החוק.

בתנאים הקיימים כיום יכולים ארגוני טרור "לגלֵח" לעיתים קרובות הקצבות מקרנות צדקה שנאספו על-ידי קבוצות אתניות אוהדות או ארגונים דתיים. מעורבוּת בתהליך זה, בשלב כלשהו, כמוה כמתן אפשרות ישירה לביצוע טרור קטלני, ויש להתייחס אליה כאל פשע בחומרה דומה. החוק האמריקני נגד טרור נוקט צעד כזה, פחות-או-יותר, במַה שהוא מוציא מחוץ לחוק איסוף כספים בשביל כל ארגון שהוכרז על-ידי הנשיא כארגון טרור. עם זה כולל החוק האמריקני סעיף משונה, שלפיו רשאי ארגון טרוריסטי כזה לפנות לממשל ולבקש רישיון לאסוף כספים לשם פעילויותיו "הלגיטימיות". יש להמתין ולראות אם לגישה כזו תהיה ההשפעה המקוּוה על הפסקת איסוף כספים באמריקה בשביל טרור.

ב. להתיר את חקירתן של קבוצות הדוגלות בטרור ומתכננות להפיל את הממשל בכוח. יש להתיר מעקב אחרי קבוצות מטיפות לאלימות וחשודות בתכנון התקפות אלימות, וכן איסוף מודיעין על קבוצות כאלה. אם שירותי הביטחון אינם רשאים לחקור ולברר איזו קבוצה עלולה להיות מסוכנת לפני שהיא מנחיתה מהלומה, יש סיכוי מועט למנוע את הטרור מלצוץ מחדש פעם אחר פעם.

ג. למתֵן את התנאים המוקדמים לביצוע מעצרים במקרי טרור. יש מצבים שבהם יידרשו חיפושים והחרמות, מעצרים וחקירות, למשך פרקי-זמן קצרים, בלי צו שופט, במקום שקיים חשד כבד לפעילות טרור. פיקוח משפטי הדוק ומיידי על צעדים כאלה יכול לשמש ברוב המקרים גורם מרתיע של ניצול לרעה על-ידי הממשל, אבל חשוב לנסות אותו, כמו שעשו משטרים דמוקרטיים רבים בחקיקה מתאימה. יש להעניק לממונים על אכיפת החוק חופש פעולה ניכר כדי שיוכלו להגיב במהירות על מידע מיד עם גילויו, אבל עליהם לדעת שיועמדו לביקורת על פעולותיהם לאחר מעשה.    

 ד. להגביל את הזכות להחזיק נשק. יש להדק את הפיקוח על כלי נשק, החל ברישומם. החוק הישראלי, למשל, מחייב רישוי קפדני של אקדחים ואוסר להחזיק כלי נשק גדולים יותר, ובכל זאת הבעלות על אקדחים נפוצה מאוד. איסור על החזקת תת-מקלע אינו שלילת זכות להחזיק נשק להגנה עצמית; הוא שלילת זכות לארגן צבאות פרטיים - זכות ששום חברה אינה יכולה להעניק בלי שתיאלץ, בסופו של דבר, להילחם בצבאות האלה. המשך קיומן של מיליציות אנטי-ממשלתיות בארצות-הברית, החמושות עד לשיניהן ומונות אלפי חברים, הוא עיוות מגוחך של רעיון חירויות האזרח, ויש לשים לו קץ במהירות.

ה. להחמיר את חוקי ההגירה. כיום ידוע היטב שטרוריסטים מן המזרח-התיכון וממקומות אחרים הפכו את ארצות-הברית, גרמניה, איטליה ומדינות נוספות לארצות-מקלט, בגלל חוקי ההגירה הרופפים שלהן. יש לשים קץ לעידן ההגירה החופשית לכול. אחד מן ההיבטים החשובים של החמרת הפיקוח על ההגירה הוא בדיקות רקע קפדניות יותר של המועמדים להגירה, בשילוב עם אפשרויות ממשיות לגירוש. אפשרות הגירוש חייבת להיות איום שירחף מעל ראשו של כל טרוריסט ואוהד טרוריסטים במשטר דמוקרטי.

יוזמת החקיקה של ממשל קלינטון, למשל, מגדירה דוברים של ארגוני טרור ואוספי כספים למענם כמועמדים לגירוש, מעמידה את תיקי ההגירה שלהם לעיונם של חוקרים פדרליים, וקובעת הליכים משפטיים מיוחדים לגירוש, שבהם מותר להגיש ראיות חסויות בלי לתת לארגון הטרור גישה אל החומר.

ו. בדיקה תקופתית של החקיקה כדי להבטיח את חירויות האזרח. חששותיהם של שוחרי זכויות האזרח להפרות זכויותיהם של אזרחים תמימים אינן בלתי מוצדקות, וכל הסמכויות הנוספות שיוענקו לשירותי הביטחון צריכות לעמוד לבדיקה מחודשת בבית-המחוקקים אחת לשנה, וזה נוסף על הפיקוח המשפטי על הפעולות תוך כדי ביצוען. לפיכך יש לקיים שימועים, כדי לשקול את מצב הפרת הזכויות שנבעה משינויים בסמכויות המשטרה, אם היו כאלה. אם יתברר שההפרות היו תכופות מדי, או שהתוצאות לא היו חד-משמעיות במושגים של האזרחים, אפשר יהיה לבטל מיד את ההוראות המתאימות.

פגיעת רקטה ביהוד(צילום: אבי מועלם )

ההוראות המשפטיות המוצעות למעלה מהוות רשימה של אמצעים העומדים לרשותו של משטר דמוקרטי הנתון לאיומי טרור ממושכים. איום מצומצם יותר יצריך בדרך כלל אמצעים מצומצמים יותר. יהיו מדינות שבהן יחייבו אמצעים כאלה לשנות את האיזון המשפטי בין חירויות האזרח לצורכי הביטחון. החלטה בעניין זה אינה דבר קל כלל ועיקר, אבל עם זה חיוני הדבר שאזרחי מדינות המערב יבינו, שאפשרויות כאלו הן אפשרויות לגיטימיות העומדות לרשותם, ושאם יופעלו ביישוב-דעת ובתבונה, הן עשויות לדחוק את הטרור לעמדת התגוננות.  

7. מִרדף פעיל אחרי טרוריסטים. סמכויות משפטיות יהיו, כמובן, חסרות משמעות אם לא יהיו מלוּות, בה-בעת, בגיוס רצון נחוש לפעולה מצד הרשות המבצעת ושירותי הביטחון. עקירת ארגוני-טרור מן השורש חייבת לעמוד בראש סדר-העדיפויות של נבחרי הציבור מכל המפלגות, ואסור שמטרה זו תאבד את משמעותה המדינית לאחר הצלחות אחדות.   

בעידן שבו עוצמת הנשק שיכול אדם יחיד להשיג ולהפעיל גדֵלה לאין שיעור משנה לשנה, ושבו ניתן להעביר מידע על השגת נשק כזה ועל השימוש בו כהרף עין בדואר אלקטרוני מכל פינה לכל פינה בעולם, נעשות מדיניות ביטחון-פנים פעילה ופעילות אנטי-טרוריסטית תקיפה חלקים מכריעים של המשימות המוטלות על כל ממשלה, ועל אנשיה ללמוד להתמודד עם האתגר. מקורות פוטנציאליים של טרור טעונים לימוד והבנה, ויש לחדור לתוך קבוצות מטיפות לאלימות, לסווג אותן, ולעקור מן השורש קבוצות שמתכוננות לכך בפועל.

שחרור טרוריסטים שהורשעו בדין, לפני שריצו את מלוא העונש שהוטל עליהם, נראה כדרך נוחה ומפתה להפיג את המתח במצבי סחטנות שבהם עלולים חפים מפשע לאבד את חייהם. אבל התועלת שבכך היא, במקרה הטוב, רגעית בלבד. שחרור אסירים רק מקשיח את הטרוריסטים, מפני שהוא מעניק להם הרגשה שגם אם ייתפסו, יהיה העונש שלהם קצר. וחמור מכך: כשמניעים את הטרוריסטים לחשוב שדרישותיהם ייענו, מעודדים דווקא את הסחטנות הטרוריסטית שהכניעה לדרישותיהם נועדה למַתֵן: כל מה שחבריו של טימותי מקוויי היו צריכים לדעת הוא שממשלת ארצות-הברית תסכים לשחרר אותו בתמורה לחייהם של בני-ערובה חפים מפשע, כדי שהיו מציגים בדיוק דרישה כזאת; רק סירוב עיקש ללא רתיעה להיכנע אי-פעם לסחטנות כזו ימנע את הישָנותם של מצבים כאלה.

יחידות של שירותי הביטחון המערביים, המתמחות במבצעי מודיעין-נגדי ומעקבים, הן בדרך כלל יחידות מקצועיות ומאומנות יותר, אבל לא תמיד ייאלצו יחידות כאלה לנהל את המלחמה הממשית נגד הטרוריסטים. ייתכן שאי-אפשר יהיה להבטיח שלא יהיו עוד מראות כמו בווייקו שבטקסס, שבה נהרגו עשרות חברי הכת וארבעה אנשי חוק. אבל הסבירות שאסונות כאלה יימָנעו תגדל עשרות מונים אם הכוחות המעורבים במקרה יהיו מיומנים בטכניקות נגד טרור. יחידות כאלה בדרג הלאומי או הפדרלי אומנו בדרך כלל היטב למשימות כאלו, אבל בשעת משבר ייתכן שיידרשו להן שעות רבות כדי להגיע למקום. חשוב אפוא לאמן בטקטיקות נגד טרור גם את יחידות המשטרה המקומית.

ישראל זכתה בתחום זה לכמה הצלחות מרשימות, כולל שחרור בני-הערובה באנטבה. אבל היו לה גם כמה כישלונות צורבים, שהחמור בהם היה אובדן חייהם של 26 ילדים שהוחזקו כבני-ערובה בבית-הספר במעלות. קיום יחידות מיוחדות, הצוברות טכניקות נגד טרור ומשפרות אותן, מצמצם את סיכויי הכישלון; אין פירושו של דבר, כמובן, שאפשר להילחם בטרוריסטים ולהציל בני-ערובה בלי להסתכן באבדות. אבל חיוני לדעת שהסיכון לחברה כשאין מתייצבים בתקיפות מול טרוריסטים - כלומר, כשמנהלים משא-ומתן עמם ומשלימים עם דרישותיהם - גדול הרבה יותר מן הסיכון הכרוך בהפעלת כוחות מיוחדים. ממשלה שמנהלת משא-ומתן עם טרוריסטים משגרת למעשה הזמנה לטרור נוסף, ומסכנת את ביטחונם של כל האזרחים במדינה.

10. חינוך הציבור. טרוריסטים משתמשים באלימות כדי לשחוק את התנגדותם של הציבור ושל מנהיגיו לדרישותיהם המדיניות. אבל בה במידה ניתן לחזק את התנגדותה של החברה לסחטנות טרוריסטית על-ידי חינוך נגד טרור, המוקיע את מה שהם מנסים להשיג, מבליט את חוסר המוסריות של שיטותיהם, ומסביר את הצורך בהתנגדות. 

חינוך מסוג זה אינו דרוש, בדרך כלל, במקרה של התקפות טרור אקראיות ומבודדות, שנתקלות על-פי רוב בסלידה הולמת וטבעית בכל העולם. אבל במקרה של מערכת טרור ממושכת ורצופה, שנמשכת חודשים או שנים, התיעוב הטבעי של הציבור מן המסר הטרוריסטי מתחיל להתמוסס, ולעיתים קרובות נוצרת לאט-לאט נכונות להיכנע לדרישות הטרוריסטים.

ממשלה יכולה לחסן את הציבור נגד הדחף לוותר מול לחצים טרוריסטיים ממושכים, אם תדאג להכנת תוכניות חינוך בענייני טרור שיותאמו לקבוצות-גיל שונות וייכָּללו בתוכנית הלימודים בבתי-הספר. היכרות עם הטרור ודחייתו המוחלטת תיצורנה ציבור שיהא מסוגל "לחיות עם הטרור" - לא במובן של השלמה עמו, אלא במובן של הכרת מה שדרוש לחברה כדי לשרוד אחר התקפותיו בנזק מועט ככל האפשר. משיתברר לטרוריסטים שכמעט כל האוכלוסייה עומדת מאחורי החלטת הממשלה שלא לשאת-ולתת עמם לעולם, תהא האפשרות של סחיטת ויתורים מדיניים נראית להם רחוקה יותר ויותר.

לטרור יש תכונה אכזרית: הוא מתפשט וממלא את החלל הריק שיוצרות בשבילו סבילוּת או חולשה. אבל הטרור גם דועך כשהוא נתקל בפעולה נחושה והחלטית. הטרוריסטים עלולים להעמיד את נחישות ההחלטה במבחן פעמים אחדות לפני שייסוגו, והממשלה צריכה להיות מוכנה להמשיך במדיניות האנטי-טרוריסטית שלה גם לנוכח ביקורת צורמנית וקריאות נרגשות להיכנע לדרישות הטרוריסטים, ואפילו לנוכח תגובות של בהלה. אבל ודאי שאין כל דרך להילחם בטרור - אלא להילחם בו.

אין כמעט ספק שמנהיגיה של ארצות-הברית, במיוחד, יהיו נתונים למטר של טענות ביקורתיות, שהם פוגעים בחירויות האזרח ושהתגובות שלהם מוגזמות. עליהם לדחות את הביקורת, ולהגיב כפי שהגיב בית-המשפט העליון של ארצות-הברית, ש"מובן מאליו הדבר ואינו שנוי במחלוקת, ששום אינטרס ממשלתי אינו חשוב ודוחק יותר מביטחון האומה" - "שום אינטרס" זה כולל גם חירויות-אזרח בלתי-מוגבלות.

הדמוקרטיות המערביות חזקות דיין כדי שתוכלנה לפקח על כל סמכות נוספת שתוענק לשירותי הביטחון שלהן, בייחוד אם יאמצו לעצמן את הטכניקה של חידוש הסמכויות מדי שנה. זאת ועוד: אסור להניח שגורל ביטחונם של משטרים דמוקרטיים ורווחתם ייחרצו על-פי התנודות בעימותים הפוליטיים המקומיים. מנהיגים חייבים להיות בעלי אומץ לעשות מה שצריך לעשות, גם לנוכח ביקורת עוקצנית ביותר.

פעולה אמיצה היא התשובה הטובה ביותר לבליסטראות הבלתי נמנעות, שצרי-אופק נוטים ליידות במדינאי שחייב לגייס את עמו לפעולה נחרצת מול מציאות רְוויָית קשיים. רק לעיתים רחוקות היו איומים שהצריכו אומץ ונחישות החלטה של מדינאים כפי שהם נחוצים כיום, כשאנו ניצבים מול גלי-הטרור הגואה, המאיים לשלול מאיתנו את החירויות והערכים הנותנים טעם לעצם קיומנו.

ספרו של בנימין נתניהו "מלחמה בטרור" פורסם בהוצאת "ידיעות ספרים"