מת הרקדן משה רומנו, ממייסדי בת שבע
משה רומנו, חבר בקבוצת הרקדנים הראשונה בלהקה ומנהלה האמנותי בראשית שנות השמונים, נפטר ממחלת הסרטן. חבריו נפרדים: "הוא היה איש אהוב עם יכולת נתינה אינסופית"
הרקדן משה רומנו נפטר אמש (שבת) בבית החולים איכילוב בתל אביב, זאת לאחר מאבק מתמשך במחלת הסרטן. רומנו היה בן 78 במותו והותיר אחריו אח ושלושה אחיינים. הלווייתו תיערך הערב בבית העלמין ירקון בפתח תקווה.
את דרכו כרקדן החל בתום שירותו הצבאי, בסטודיו של מיה ארבטובה. ב-1962 הצטרף לתיאטרון הלירי ושנה לאחר מכן התקבל ללהקת בת שבע. כחלק מקבוצת הרקדנים המייסדים הופיע רומנו ברפרטואר העשיר של הלהקה, שכלל מיצירותיהם של מרתה גרהם, רוברט כהן, גלן טטלי ונורמן מוריס, כוריאוגרפים בעלי שם בינלאומי שהוזמנו ליצור במיוחד עבור הלהקה הישראלית שאך נולדה.
ב-1970, בעקבות פציעה בגבו, התמנה לתפקיד מנהל החזרות והבמה של הלהקה. בתקופה זו שימש במקביל גם כאסיסטנט לכוריאוגרף ג'ון קרנקו, שיצר בעבור הלהקה את "עמי-ים, עמי-יער", מיצירות הדגל ברפרטואר של השנים הראשונות. ב-1972 הוזמן על ידי הכוריאוגרף רוברט כהן לשמש כמנהל חזרות בתיאטרון המחול העכשווי בלונדון (London Contemporary Dance Theatre) ולאחר תקופה קצרה מונה גם כמנהל אמנותי שותף בתיאטרון.
בראשית שנות השמונים שימש כמנהלה האמנותי של להקת בת שבע. "במהלך תקופה זו יצר הזדמנויות רבות לכוריאוגרפים ישראלים", אומרים היום בלהקה. "רומנו היה אהוב על כולנו והרחיב את לבנו כל השנים. מדי שבוע היה עוצר בחלון של משרד הארכיון ומוסר לנו בדרכו הנונשלנטית איזה מסמך, תוכניה או תצלום שמצא בביתו. לעתים הניח פרחים על החלון רק כדי לשמח אותנו. לעתים נכנס לספר סיפורים על התקופה בבת שבע, על אהבתו הגדולה לריקוד ועל הזיכרון הגופני של כל הריקודים שרקד. רומנו היה ונשאר רקדן בכל נשמתו ומאודו. הוא יחסר לנו".
"איך אפשר לסכם חברות של 57 שנים?", תוהה גליה גת, מקבוצת הרקדנים המייסדים של להקת בת שבע, שמלווה את רומנו מראשית הדרך. "רומנו היה איש יקר וקרוב, אדם אהוב, נדיב, בעל הומור ויכולת נתינה אינסופית. הוא מעולם לא התלונן, גם כשכאב, ובתקופה האחרונה הכאבים היו בלתי נסבלים. הוא לא סיפר מה עובר עליו כדי לא להכביד אבל הוא ידע שלא נשאר זמן. אולי זו הסיבה שלמרות מצבו, החליט לנסוע לאנגליה לביקור אחרון אצל בוב כהן. הוא נסע על כסא גלגלים וכשחזר סבל מכאבי תופת. בביקור האחרון באיכילוב החזקתי לו את היד. הוא פקח עיניים והסתכל עליי. זו היתה פרידה עצובה". ההיכרות עם רומנו נולדה בסטודיו של אנה סוקולוב. "רקדנו ביחד בתיאטרון הלירי. שם הכרנו. החיבור היה מיידי", היא מספרת. "רומנו מאוד אהב לעבוד עם אנה סוקולוב. זה היה הסגנון שלו. לקח זמן להסתגל לחיים בבת שבע".
רנה שיינפלד, גם היא חברה בלהקה הראשונה של בת שבע, אומרת: "יש הרבה רגעים בלתי נשכחים שהם חלק מחיי הלהקה וקשורים ברומנו. אני זוכרת את החזרה על 'הלנה מטרויה' שבה מרתה גרהם עבדה איתו על איזו הרמה. זה לא עבד. הם ניסו שוב ושוב עד שברגע מסוים משה קם ועזב את החדר. מרתה יצאה אחריו ואמרה: 'לעולם אל תעז לעזוב את חדר החזרות שלי כך. אף אחד לא יעז לעשות את זה'. היא צדקה, כמובן, רומנו היה הראשון בעולם שהעז - רק שבניגוד למה שחשבה זה לא נעשה מתוך כעס. הוא היה מאוכזב מעצמו.
"מבחינתי, השיא של רומנו היה בעבודה עם קרנקו על 'עמי-ים, עמי-יער', ערב שנבנה סביב שירים של משוררים ישראלים. הלהקה, שהיתה מורכבת ברובה מפרחחים חסרי משמעת, לא כבדו מספיק את קרנקו ואת העבודה. הם חשבו שזו מסכתא של שירים ישראלים וריקודי עם למרות שבדיעבד מדובר ביצירת פאר. אני יכולה לומר היום בפה מלא שהעבודה הזו הצליחה להגיע לבמה הרבה בזכותו של רומנו. הוא היה איש מקסים, בעל ענווה, מלא הומור, ביישן במידה רבה ומאוד ישראלי".
