לזכר זאביק ושחר: כינוס חברים בקיבוץ נירים

בקיבוץ נירים רק מתחילים לאסוף את השברים, לאחר מותם של זאביק עציון ושחר מלמד - רכז הביטחון הצה"לי השוטף של הקיבוץ ומי שהיה בעבר סגנו. השניים נהרגו מפגיעת פצצת מרגמה, שעה לפני שהפסקת האש שחתמה את "צוק איתן" נכנסה לתוקף. הערב (יום ו') התקיים כינוס של חברי הקיבוץ יחד עם החברים שכבר עזבו, במטרה לחזק אחד את השני.

אחרי הרגיעה הראשונה ב"צוק איתן" ערכו החברים ארוחת ערב כדי לחגוג את השקט, שבמהרה הופר. כעת, כשהשקט נשאר, איש לא מיהר לעשות חגיגה. עד עכשיו. "זו יוזמה של בני נירים לדורותיהם", מסביר דדי רובינשטיין. "הם רצו לערוך אירוע מאחד ומחבק, כמו שעשינו לפני כמה שבועות, בהפסקת האש הראשונה אחרי שכולם חזרו הביתה. אנחנו עדיין אוספים את השברים. מתמודדים עם האבל ועם החסרון של האנשים. יש לנו שני אנשים שנהרגו ומרכז משק פצוע, גדי ירקוני. יש לנו עזרה גם מקיבוצים אחרים. אנחנו עוסקים כעת בתהליך השיקום".

אליהו רז, שנפגע מפצמ"ר בצוק איתן, באירוע החברים הערב בנירים(צילום: בראל אפרים)

חבר הקיבוץ ארנון אבני בקבלת השבת(צילום: בראל אפרים)

צפריר אביעזר עזב את הקיבוץ בשנת 87'. הוא הגיע במיוחד מלוס אנג'לס לנירים כדי להיות קרוב לחברים ולמשפחה. במהלך מבצע "צוק איתן" עקב צפריר בדריכות אחרי הדיווחים. "הייתי צמוד לטלוויזיה ולגלי צה"ל. זיהיתי את השער של הקיבוץ בטלוויזיה למרות שלא אמרו את השם. ניסיתי לתפוס את אחותי שמתגוררת בקיבוץ ולא הצלחתי. ניסיתי את אבא שלי ובסוף תפסתי חבר שסיפר שיש הפסקת חשמל, שהוא בממ"ד ויורים על הקיבוץ".

זאביק עציון

שחר מלמד

"אחותי, שעובדת בחדר מיון בסורוקה, התקשרה אליי בסוף וסיפרה את מה שקרה. משהו בקול שלה אמר שצריך מיד להגיע. היא אמרה שזאביק נהרג ושחר נכנס לחדר ניתוח ולא יודעים אם יחיה. התקשרתי ל'אל על', ארזתי תיק ונסעתי לשדה התעופה. עבר לי בראש שצריך להיות בקיבוץ. זה כל מה שחשבתי עליו. חשבתי שזה רע מאוד וצריך להיות איתם. זה בית. צריך להיות שם ולחבק", הוא אומר.

לאחר הגעתו גילה אביעזר כי בני הקיבוץ רוקמים תכנית, בניצוחו של שגיא בשן. "היה סיפור ב-1965, לפני מבצע קדש, שבו המצרים הפגיזו את הקיבוץ. אבא שלי היה אחראי על הביטחון והוא נתן הוראה

לרפתנים לרוץ ולשחרר את הפרות שלא ייהרגו. תוך כדי הריצה מחוץ לרפת נהרג אחד הרפתנים ולעוד שניים נקטעו הרגליים. לנירים זו הייתה מכה גדולה מאוד. עכשיו זה כמעט אותו דבר. אבל הרוח הייתה נחושה ואף אחד לא דיבר על לעזוב או ללכת".

"אני מזהה אצל תושבי נירים ואצל קיבוצים אחרים באזור הרגשה שמישהו התבלבל בצבא. שלא שמרו עליהם, שלא הגנו על הקיבוץ מספיק. זאביק נסע מסביב לקיבוץ עם רכב לא ממוגן, והחיילים שמגנים עליו נוסעים עם ממוגן. עשרות רקטות ופצמ"רים נפלו, ואחרי המבצע הקרקעי הטנקים וכוחות הצבא נעלמו. מישהו שכח להגן על תושבי הקיבוצים באזור. וזה חבל".