לפתע חששתי שהיא כבר רוצה ילדים

חמש שנים מפרידות בינינו. כשהיא עלתה לכיתה א' אני עוד הייתי חיית מחמד של סבתות ודודות בעריסה. כשרצחו את רבין היא הייתה תלמידת תיכון שהבינה שבקרוב היא מתגייסת, ומלחמה או שלום זה דבר שהולך להשפיע עליה. בזמן שאני, לעומת זאת, עוד שיחקתי כדורגל בחצר בית הספר היסודי. כשהיא סיימה את התואר הראשון שלה בקושי סיימתי את הצבא, אבל איכשהו היום, כשהיא בת 35 ואני בן 30, זה מרגיש כאילו אנחנו באותו מקום בחיים - במשרות דומות, בדירות דומות ולשנינו יעדים דומים.

עוד בנושא:

רווקה תל-אביבית בת 35. הסטיגמה בהתגלמותה

כן לזקן: למה גבר בן 35 עדיף על ילדון בן 20

רווקים? בואו אלינו למצוא אהבה

אני מודה, לפני הדייט הראשון חששתי. חשבתי שזה אולי פער גדול מידי, אך בין משפט לצחקוק ובין חיוך מתוק למבט מבין, הבנתי עד כמה הפער הזה זניח. לראשונה מזה זמן רב אני יוצא עם אישה שכמוני, כבר ידעה קשרים ארוכים וזוגיות תחת גג משותף. כמוני, גם היא עזבה את הבית הזה שחשבה שתישאר בו לעד ושנינו אף זנחנו שם חבר טוב על ארבע עם זנב מכשכש, שלעיתים עדיין מעלה געגוע צורב.

אחרי גל של דייטים עם בנות 20 וקצת או קצת יותר, דווקא טליה בת ה-35 פתאום הופיעה בחיי כמשב רוח מרענן ומעורר. קשה לתאר במילים את האושר הגדול שבשיחה עם אישה אינטליגנטית שאוהבת לדבר על פוליטיקה, צוחקת מהחמישייה הקאמרית ושרה איתי באוטו כשמשינה מנגנת לנו - כל אותם דברים שבעיני בת ה-20 וקצת שיצאתי איתה לפני מספר שבועות נראו מגוחכים, שלא לומר פתטיים. האמת, היא אפילו לא ידעה מה זה משינה.

והינה פתאום, ניצבת מולי אישה אמיתית. שלמה. אחת שכבר חוותה מספיק כדי לחדד את החושים, אחת שיודעת שאין צורך לפחד ממי שהיא באמת, אחת שלא מתרגשת יותר מידי מהניאנדרטל שמזייף לצידה את "להתראות נעורים שלום אהבה" בערגה לשנות ה-90.

עודני ילד

בשישי האחרון היא הגיעה אליי לארוחת ערב. כשפתחתי את הדלת, עמדה שם בשמלה לבנה וצמודה, חיוך גדול ובקבוק יין בידה. שערה השטני כיסה מעט את צדי פניה ונשען על המשקפיים הגדולים והמלבניים שחצצו ביני לבין המבט החד והמחויך שלה. "קומה שלישית בלי מעלית?! בגילי לא עושים דברים כאלה!", אמרה ונשקה לי בחום. "מה כן עושים בגילך?", שאלתי בשובבות. "הרוב עושים ילדים", ענתה ללא היסוס.

כמי שאוהב את תהליך עשיית הילדים יותר מעצם הבאתם לאוויר העולם, עמדתי להציע לה עזרה בעניין, אך לפתע הכה בי החשש שאולי היא לא צוחקת. אולי בתחנה בה היא נמצאת כבר לא עוברות הרבה רכבות, ולפני שהיא תפספס את האחרונה היא באמת רוצה להביא ילד ויפה שעה אחת קודם.

הייתכן שהיא כלל לא צוחקת?(צילום: shutterstock)

האמת? שנאתי את עצמי על המחשבה הזאת. איזו זכות יש לי לתייג אותה ככה רק בגלל שהיא בת 35? האם כתוב איפשהו בספר החוקים הלא כתובים שאישה בת 35 צריכה להיות בלחץ להביא ילדים? ומי אמר שכל אישה בהכרח רוצה ילדים? איזו מן הכללה מגעילה ביצעתי הרגע. הרי, גם אני רוצה ילדים. זו לא בושה, זה פשוט עניין של טיימינג, כסף, כוח נפשי, כישורי הורות, יכולות מולטי-טסקינג מוגברות והורים שרוצים לעזור. חוץ מאלה, אני לגמרי מוכן להתרבות.

בסופו של דבר, זה היה ערב נפלא אליו הצטרפו עוד מספר ערבים דומים על רקע תפאורה שונה. בכל פעם מחדש נהניתי מהשלווה שלה ומהאופן בו היא זזה. כאחת שכבר מזמן הבינה שהזמן הוא רק מה שאנחנו עושים ממנו, היא בהחלט יודעת לעמוד על שלה אך עושה זאת בנעימות אין קץ. מחבקת, מפנקת, דואגת, ותמיד משאירה לי טעם של עוד. זו רק ההתחלה. זו תקופת ירח הדבש האמיתית ולא זו שהמציאו האגדות. התקופה שבה גם בלילה אפשר להסתנוור והבעיות טובעות במימיה של הכימיה והתשוקה מבלי יכולת לצוף.

אני לא יודע אם הפעם זה לנצח. גם היא וגם אני חווינו מספיק כדי להבין שגם אחרי שעוברים דרך ארוכה, אנשים משתנים ושום דבר לא בטוח. יום יבוא ומישהו מאיתנו יאזור מספיק אומץ כדי להניח את "פצצת הילדים" על השולחן כדי לבדוק אם יש בה כדי לפוצץ את כל הסיפור הזה. בקרוב, כמו בכל סיפור, ירח הדבש ייגמר ודברים חדשים יתחילו לצוף, כאלו שיחזקו או יפרידו. אבל עד שזה יקרה, כל מה שאני רואה זה מלאך, והוא אומר לי קח, את שנות ה-90.

ערוץ יחסים גם בפייסבוק. לייק אחד ואתם שם!