שתף קטע נבחר

הלילה בו גיליתי שאינני סטרייטית

קצב פעימות לבה וצליל נשימותיה הזכיר לי את רעש הזרבובית בעת רתיחה. זה היה נעים ומלחיץ בו זמנית. התרחקתי בבת אחת. רציתי להפסיק את מחול השדים הזה, אך היא לא וויתרה. גופה התקרב לגופי בשנית: צעד קדימה, צעד אחורה. צעדים שיצרו לבסוף ריקוד סוחף וממושך

שבע שנים עברו מאותו המקרה. מאותה תגלית מרעישה. שנתיים אחרי כבר יצאתי מהארון תוך שאני מורידה את שכבות האבק שצברתי שם בפנים. להוריד את הקליפות, להביט על בבואתך במראה ולהסתכל לאמת בעיניים זה תמיד דבר קשה. אתה מדמה את עצמך לאותו מלך ערום הניצב מול רחוב הומה באנשים ובביקורת מכל עבר.

 

מבוכה משתלטת על גופך, ושנייה לפני שאתה מייחל שהאדמה תעשה "ים סוף" ותיפתח לשניים - אותה נורה מפורסמת נעמדת מעל ראשך ומהבהבת בכל הכוח, כמו רגע של הארה. בום, האסימון נופל. והרחוב שנראה קודר דקות קודם, הופך בהיר וברור מאי פעם. אלו הרגעים הקטנים של חשיפה ושל גילוי עצמי שעושים את כל ההבדל: הם הגורמים להתפתחות האמיתית שלך כאדם.

 

 

יום השחרור הגדול

זה היה היום האחרון של השירות הצבאי. יום השחרור הגדול. יצאנו לחגוג את המאורע החשוב. יצאנו? יותר נכון נגררתי אחר חברתי הטובה דאז, למסיבת גייז סוערת. לא הרגשתי שייכת. הרגשתי כיונה שקטה שהגיעה בשוגג למרכזו של לול תרנגולות רועש. בין כל ההמולה חיפשתי את השקט. ניסיתי לשבת על הבר, הרמתי כוסית עם חברותיי ולאחר שכל ניסיונותיי עלו בתוהו יצאתי לחצר לשאוף אוויר צח.

 

התיישבתי על הספה הזוגית הנטושה מאדם, מתחתי את גופי לאחור, נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. לא חלפה דקה והורגשה תזוזה אימתנית על הספה. פקחתי את עיניי בבהלה, בטוחה בכל מאודי כי התעוררתי בעיצומה של רעידת אדמה. הרמתי את מבטי והיא ישבה שם. צחוקה המתגלגל נשמע לכל עבר. "הפחדתי אותך, מה?", אמרה והוסיפה קריצה, " אני אפרת".

 

חייכתי ללא חשק. לא הבנתי למה היא מבזבזת את זמנה על סטרייטית בזמן שיש לה מבחר לא קטן של לסביות שרק מייחלות בסתר לבן להיקלע לסטוץ סוער וחסר מעצורים. לה זה כנראה לא הפריע, שכן היא פרצה במונולוג על חייה שלא היה מבייש אפילו את גילה אלמגור. זה שעשע אותי והחזיר אותי לתפקיד אותו אני מכירה ואוהבת: תפקיד המקשיבה. הפלגתי במחוזות הדמיון הויזואלי, שעה שהיא פורשת בפניי את חוויותיה הרבות. המונולוג הפך בין רגע לסרט נע במוחי. ראיתי את הסיפורים קמים לתחייה ונהניתי מכל רגע.

 

"לא מצאתי את עצמי בהמולה של המסיבה" (צילום: כפיר בולוטין) (צילום: כפיר בולוטין)
"לא מצאתי את עצמי בהמולה של המסיבה"(צילום: כפיר בולוטין)

 

לפתע היא קטעה את שטף דבריה, קפצה על רגליה וצעקה: "אני מתה על השיר הזה! בואי!", ומשכה אותי פנימה לרחבה מבלי לחכות לאישור מצדי. היא רקדה כאילו הייתה היחידה במועדון. אני, לעומת זאת, עמדתי מולה והרגשתי איך הקלסטרופוביה משתלטת על כל חלקי גופי. הצפיפות, העשן והזיעה שניגרו מכל עבר עשו את שלהם. כבר תכננתי איך אני בורחת שוב החוצה אל הספה הנוחה והמרווחת ומשאירה אותה שם להמשיך לבדה את מופע הקברט שלה.

 

 

התחלתי להתקדם אל עבר היציאה, אך היא, מהירה כאיילה וקלת רגליים כצבי, תפסה אותי בשתי ידייה וחגה סביבי בריקוד, משגיחה שלא איעלם מזווית עיניה. היא ניסתה להתקרב, ואילו אני הרגשתי את האוויר הנפלט מריאותיה בזמן שפיה משתלט על עורפי. קצב פעימות לבה וצליל נשימותיה הזכיר לי את רעש הזרבובית בעת רתיחה. זה היה נעים ומלחיץ בו זמנית. התרחקתי בבת אחת. רציתי להפסיק את מחול השדים הזה, אך היא לא וויתרה. גופה התקרב לגופי בשנית: צעד קדימה, צעד אחורה. צעדים שיצרו לבסוף ריקוד סוחף וממושך.

 

בסוף השיר השלישי, בתנועה חדה שלא השאירה לי זמן להגיב, היא הצמידה אותי לקיר ונשקה לי נשיקה ארוכה. לא נבהלתי. לא הלכתי אחורה. הרגשתי בבטן את אותם הפרפרים המבשרים על בוא האביב. זה היה הרגע בו הבנתי לראשונה – סטרייטית אני לא. אני נמשכת לנשים. היום אני לסבית מוצהרת. נושמת, בועטת וחיה עם בת זוגי מזה 6 שנים בעיר שהיא ללא הפסקה.

 

אני שני ואני לייט בלומרית. ונעים לי. נעים לי מאוד.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
היום בו מצאתי את עצמי
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים