שתף קטע נבחר

נותרתי הרווק האחרון בחבורה ולא מבחירה

במשך זמן רב מידי שכנעתי את עצמי שהם נפלו קורבן על מזבח הזוגיות בזמן שבפועל אני הוא זה שנפל קורבן על מזבח ההתנשאות

"אנחנו בהריון", סיפר לי תומר בהתרגשות מאופקת מהצד השני של האפרכסת. לא כל כך ידעתי איך להגיב. מצד אחד אני אמור לשמוח, אבל מצד שני זאת כנראה תעודת הפטירה הסופית של החברות שלנו. בתכלס הוא כבר דיי נעלם אחרי שהוא עבר לגור איתה. זה היה מן שילוב כזה של תשובות כמו "אין לי מה לעשות בברים, בוא לשבת אצלנו", ו-"גם שירן תבוא איתי אז רק תבחר מקום שיש בו תפריט לטבעונים", שיצרו בינינו מרחק שכבר נהיה קשה לטשטש.

 

עוד בנושא:

אחותי, הציניות שלך מתישה את כולם 

הייתי אדם מת: סיפור הדיכאון של ליגד גרנית

 

שנה אחרי שתומר ושירן עברו לגור ביחד, גם יריב התחיל לחלק הקשבים. לא האמנתי שבנאדם יכול לעבור כל כך הרבה דירות בתקופת זמן כל קצרה אבל משום מה כל דירה שיריב והילה צנחו בה, התחילה לשעמם אותה אחרי חודשיים. אחרי שהם אימצו כלב הם כמובן היו צריכים חצר ואחרי שהוא גדל, החצר כבר לא הייתה גדולה מספיק בשבילו. ככה יריב מצא את עצמו מבלה את רוב חייו הבוגרים באריזה, סחיבה ופריקה של ארגזים.

 

רוביק לא מזמן החליט שהוא פורש ממרוץ העכברים וירד לאילת לנסות לחיות בקצב שונה. לא עבר הרבה זמן וקיבלתי הזמנה לחנוכת בית אילתית של רוביק ונערת חופים שדופה בת 19 שהפכה להיות כל עולמו.

 

עשר שנים מבדילות ביניהם. הוא עוד מעט משתחרר ממילואים והיא עוד מעט מתגייסת. הוא כבר מתחיל לחשוב על פנסיה והיא עוד לא יודעת במה תרצה לעבוד. לא בטוח שזו הייתה כוונת המשורר, אבל רוביק בהחלט קיבל קצב שונה. לפעמים הקצב כל כך גבוה שהוא צריך לבקש ממנה לילה אחד הפסקה.

 

ובכל זאת, יש דבר אחד משותף לשלושת הגברים הנפלאים שחדלו לקבל החלטות באופן עצמאי ועד לפני מספר שנים הייתי קורא להם בגאווה החבר'ה שלי: כולם מאושרים. בין הטבעונות בכפייה שעוברת על תומר, דרך הסבלות בחצי משרה של יריב ועד לאפיסת הכוחות של רוביק – לאף אחד מהם אין תלונות. רק חיוכים. למעשה, היחידי שמתלונן זה אני. כנראה כי הנטישה ההדרגתית שלהם את מוסד החבר'ה פשוט הותירה אותי לבד.

 

בינתיים אני לבד, כותב לכם את הטור הזה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
בינתיים אני לבד, כותב לכם את הטור הזה(צילום: shutterstock)

 

נכון, הם עדיין מזמינים אותי לארוחות ערב ותמיד שואלים אם אני מביא בת זוג. לאחרונה הם אפילו התחילו לשאול בהלצה "מי תשב על כסא המפלט הפעם?". כאילו שבכוונה אני מסרב להיות בזוגיות. עוד כשהיינו קטנים הייתי יוצא להכי הרבה דייטים מבינינו. זה לא משהו להתגאות בו. מי כמוני יודע שבתחום הזה האיכות חשובה לאין שיעור מהכמות. זה היה שילוב של תיאבון וסקרנות. תמיד חשבתי שאולי מחכה לי משהו טוב יותר. שאולי לא כדאי לי להתפשר. הרי היה ברור לי שהדרך בין פשרה לטבעונות כפויה קצרצרה להפליא.

 

כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק. תעשו לייק?

 

מזבח ההתנשאות

תמיד שכנעתי את עצמי שאני בוחר באהבה על פני נוחות. בריגוש על פני קבלת השגרה. שביום שבו אמצא מישהי שרואה את העולם כמוני, אולי אצטרך לעשות ויתורים, אבל הם אף פעם לא יהיו על מי ומה שאני, וגם היא לא תצטרך. חיפשתי פרטנרית, לא בת זוג. מישהי שתצא איתי יחד כצוות, שתסתער איתי על הרפתקאות החיים ותחווה אותם ביחד איתי במלואם. אישה חמה וחכמה שאוהבת להתפנק, לצחוק, להשתטות כשמתחשק. אחת שלא מרגישה מובכת כשמסתכלים לה בעיניים ויודעת לדבר איתי גם בלי מילים. לפעמים אפילו בקול ממש צלול.

 

 

היום כשאני רואה כמה חבריי מאושרים, אני מבין שזה כנראה בדיוק מה שהם מצאו. פשוט בפרשנות שלהם ולא בפרשנות שלי. במשך זמן רב מידי שכנעתי את עצמי שהם נפלו קורבן על מזבח הזוגיות בזמן שבפועל אני הוא זה שנפל קורבן על מזבח ההתנשאות. הרשיתי לעצמי להניח שמה שטוב בשבילי זה גם מה שטוב בשבילם ואף יותר מכך, ביני לביני חשבתי שהם התפשרו. ויתרו. לקחו את מה שיש ולא את מה שהיו רוצים או מאחלים לעצמם באמת.

 

יום אחד אשכיל להביט בזו שיושבת על "כסא המפלט" שלצידי ולהבין שההרפתקה האמיתית אליה אוכל לצאת איתה, תתחיל רק כשאחליט לא ללחוץ על הכפתור. כשאקבור את הציניות וההתנשאות שמתפרצת ממני בכל פעם שאני מהלך בשטח לא מוכר. אולי אז אמצא בין זרועותיי את זו שתמיד חיכיתי לה ואוכל, לשם שינוי, לבקש מיריב שיבוא לעזור לי להעביר דירה ולא להיפך. אולי אחזור להרגיש שוב חלק מהחבר'ה. אלו שעד לא מזמן חשבתי שנטשו וכעת אני מתחיל להבין שפשוט המשיכו הלאה בלעדיי, כי התעקשתי להישאר מאחור.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
ואולי הייתי בררן מדי?
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים