שמרתי על הבתולים עד אמצע שנות העשרים
יש גיל שזה כבר נהיה מביש ומביך כך שבסופו של דבר, נשברתי. עשיתי זאת לשם העשייה, לשם ההתנסות, נשברתי לתכתיבים של הגברים-שונאי-הזוגיות וכשהגיע העת למגע המיני, פשוט זרמתי עם זה
לא מזמן קראתי שמומחים לשינה קבעו כי בזמן שאנו מנסים להירדם, זה לא הזמן לסרטי אימה, אלא רק לחשוב על דברים טובים ונעימים. בתקופה זו לפני שאני נרדמת אני לא יכולה שלא לתהות לאן נעלם כל הדמיון העשיר שלי? מדוע אינני מסוגלת לחשוב על דבר אחד חיובי?
עוד בנושא:
בת 30 ועדיין בתולה: איך לחשוף הסוד לסביבה?
הוא בן 31, מרוויח ונראה טוב, והוא בתול
כדי לענות על שאלה זו, יש בי צורך לנבור בעבר. אותו עבר שהתחיל בתיכון שבו הבנות היפות והמרשימות חוו נשיקה ראשונה, זוגיות, יחסי מין ראשונים ובילויים בחופשות ובמועדונים, בזמן שאני נותרתי הרחק מרחוק, במצב האאוטסיידר הידוע לשמצה. בחורה מרקע דתי בחברה חילונית לחלוטין, מבחירתי האישית. כשהחופש הגדול האחרון הגיע עשיתי חשבון נפש עם עצמי וידעתי שלא עוד. לא עוד להיות שקטה, ביישנית ועם ביטחון עצמי בקו ים המלח. ידעתי שאני חייבת לבנות את עצמי מחדש והמלאכה הייתה קשה מנשוא ללא כל עזרה פסיכולוגית, כי הרי אני תמיד טיפוס שלוקח הכל על עצמו, אני תמיד יודעת שאני חזקה.
מחוץ למגרש הכדורגל הזוגי
השרות הלאומי חלף לו, ולאחריו גם אני נכנסתי למעגל העבודה. קצרתי הצלחות ביצירת קשרים ממקום העבודה וגם מבחינה כלכלית, בחרתי להתנהל נכון ולחסוך לסכום נכבד, אבל עם כל הרצון הטוב, מבחינת יחסים עם בני המין השני נחלתי כישלון חרוץ משום שנשארתי אותה בחורה עם מראה לא-אטרקטיבי בלשון המעטה, אותה בחורה שתמיד מושיבים אותה ביציע מחוץ למגרש הכדורגל הזוגי.
בתחילת שנות העשרים של חיי הדמיון שלי היה לי לעזר. דמיינתי את עצמי עם בחור שלוקח אותי עם הרכב שלו לטייל, לראות מקומות, לגעת בי, להגן עלי ולהוציא אותי משאריות העצבות של העבר. עם הזמן, גם הדייטים החלו להגיע - מצעד כושל של גברים לא ראויים, גברים שלא רוצים את אותה מטרה שאליה כיוונתי.
רק אני יודעת כמה מאות פעמים אמרתי בליבי בשקט של הלילה, דמיינתי והתפללתי: תנו לי רק לטעום את טעם האהבה, ולו רק ללילה אחד! לא אכפת לי לכאוב, לא אכפת לי לסבול, עם כל אלו אדע להתמודד אחר כך – רק לטעום מהטעם התשוקה, ההתאהבות, הפרפרים בבטן, תקופה שבה האנדורפינים מבצעים במוח שלנו שמות, תנו לי לזכות ברגשות שעדיין לא חוויתי לצערי, ואינני יודעת אם עוד אחווה.
מוטב לציין, שעד מחצית שנות העשרים של חיי לא קיימתי יחסי מין, הן מהרקע הדתי שממנו אני מגיעה והן מהמחשבה הרומנטית שהחלה ב"אעשה זו מהאהבה" והמשיכה בתחושה של "נתקעתי עם זה". ההיתקעות הזו היא עוד כישלון, עוד תקיעת מקלות בגלגלים. עוד מחשבות שעלו והטרידוני - אם אכיר בחור ויגיע העת למגע המיני, האם לומר לו על חוסר הניסיון המיני שלי? האם לזרום עם זה בלי לומר מילה? האם זה יכאב לי? האם אהנה? ועם מי אני יכולה להתייעץ?
יש גיל שזה כבר נהייה מביש ומביך, על כן בסופו של דבר, נשברתי. עשיתי זאת לשם העשייה, לשם ההתנסות, נשברתי לתכתיבים של הגברים-שונאי-הזוגיות וכשהגיע העת למגע מיני, פשוט זרמתי עם זה. והתוצאה? קצת מהנה אבל לא מספקת. אין כמו קיום יחסי מין בתוך התאהבות עם תשוקה אמיתית.
דמיון מודרך
היום, כשאנוכי מתקרבת בצעדי ענק לשנות השלושים של חיי, אינני יודעת איך מדמיינים מציאות ורודה, איך לדמיין זוגיות טובה. אני כבר לא זוכרת את המחשבות התמימות שהיו לי בגיל שמונה עשרה. ולאור כל אלו, איך אני יכולה לדמיין זוגיות אם מעולם לא חוויתי אותה, חרף ניסיונותיי? אם מעולם לא חוויתי אפילו דייט אחד מוצלח? מידי פעם אני מתאמצת ומנסה אך לשווא. במקרים הנדירים שבהם אני כן מצליחה לדמיין, אין שם שוב גבר ספציפי, אלא רק דמות עלומה בלי זהות, בלי מראה ובלי נתונים, כמו הדמות שיש בפייסבוק כשלא שמים תמונת פרופיל.
הדמיונות שלי והתקוות שלי הם כרגע כמקור מים שהתייבש מקרני השמש העוצמתיות. בעולם שבו האדם רואה ומתייחס קודם אך ורק למראה החיצוני, ועוד על אחת כמה וכמה בעידן האינטרנטי עם הרשתות החברתיות שבו אנחנו חיים, אני באמת חוששת וחושבת שלא אזכה לזוגיות בשל המראה החיצוני, ששום ניתוח לא יוכל לשפר אותו.
כמובן שכבר שמעתי את כל העצות האלה של "מחשבה יוצרת מציאות" והיו תקופות רבות שהייתי אופטימית חסרת תקנה ובטוחה שזה יקרה ועוד יבוא, ובכל פעם מחדש נחלתי אכזבות, שוב ושוב.
לעיתים אני באמת שואלת את עצמי – מה יהיה איתי? ובינתיים, מזמזמת לעצמי את השורה מתוך השיר של ארקדי דוכין: "ערפל מכסה את השביל".
לפנייה לכתב/ת 
