זו לא היתה שנה טובה לאייל גולן. למי כן?

שנת תשע"ד קבעה באופן סופי: המוזיקה המזרחית היא לא הפופ החדש אלא עוד סגנון מוזיקלי בישראל. כבר לא שולטת, לא מכתיבה, לא מובילה ולא משפיעה. כוכבי הז'אנר כבר לא צועדים ברשימות היפים והנכונים, שירים בודדים נכנסו לתחנות הרדיו הארציות, הבאזז נעלם, ההייפ נגמר. למעשה, אחרי ההיסטריה, הפחד של הממסד האשכנזי הוותיק שגונבים לו את התרבות - זו היתה השנה בה המוזיקה המזרחית חזרה שנים אחורה - לסוג של גטו חדש וכעת היא שוב באה לידי ביטוי בתחנות רדיו אזוריות, ערוץ 24 ו-25 למי שבכלל מנוי אליו, למועדונים ולמקום הטבעי - החתונות. ומיד חשוב להבהיר: לא היתה פה קנוניה לחסל את הז'אנר, אף אחד לא ישב וחשב איך משתיקים את הרעש הזה. את הכול הביאו זמרי הז'אנר על עצמם, כשלא ידעו איך להתמודד עם ההצלחה, חטאו בחטא היוהרה, חלקם הגדול מדי הסתבך בפרשיות פליליות, הוציאו שירים נוראיים בקצב מסחרר, שרפו את עצמם כשהופיעו מעל כל במה אפשרית וגרמו למיאוס כללי.

סיפור השנה: הקריסה של אייל גולן

מי האמין, מי חשב ומי דמיין שזמר השנה, זמר העשור, הזמר הכי מצליח בכל הזמנים, הרווק הנחשק בישראל, האדם הכי פופולרי במדינה יתרסק השנה בבת אחת. אני מדבר כמובן על אייל גולן שבתפילות החג הוא קרוב לוודאי יתכוון במלוא העוצמה כשיקרא את הפסוק "תכלה שנה וקללותיה". שנת תשע"ד באה לסיומה וזו ללא ספק לא היתה השנה שלו.

בסופו של דבר, אחרי אלפי הכתבות והמילים שנשפכו על פרשת אייל גולן, דבר אחד בולט: האויב הכי גדול שלו זה גולן עצמו. לרגע, כבר היה נדמה שגולן התחיל להתאושש מהמכה ההרסנית שחטף. האלבום שהוציא זכה להצלחה, השיר "ימים יגידו" הפך ללהיט גדול, ההיריון של רוסלנה ותדמית איש המשפחה החדשה שתפר לעצמו, עשו לו שירות - ולאט לאט הקהל שלו המשיך הלאה והדיבור סביב גולן חזר להיות בענייני מוזיקה. ולראיה, המופע המדובר עם שרית חדד הסתיים לפחות תדמיתית כהצלחה.

אבל אז הגיע "צוק איתן" עם מסע יחצנות יוצא דופן בהיקפו סביב ביקורו את פצועי צה"ל, הפוסטים חסרי המודעות והיהירים בפייסבוק על כך שאמנים כמו אורנה בנאי צריכים להפקיד בחזרה את הדרכון ותעודת הזהות, והביקורים בבית המשפט עם התביעות נגד בלוגרים ועיתונאים. גולן הגיע למצב בו רבים כבר לא יכולים לשמוע אותו. לא מעט זוגות שהתחתנו בקיץ האחרון, נתנו הוראה לדי.ג'יי שלא להשמיע אף שיר של גולן.

גולן כנראה חושב שהעובדה שהוא זוכה לחיבוק כשהוא מסתובב ברחוב, היא האינדיקציה הכי טובה לכך שהכל כרגיל ושהשנאה היא רק של אנשי תקשורת שרוצים להפיל אותו. זה נכון, לגולן היה קהל של מיליונים - ולמרות שחלקם נטשו אותו, עדיין נשאר לו גרעין לא מבוטל של מעריצים שבזכותם המשיך למלא גם השנה את קיסריה, ומצבו עדיין טוב משל הרבה זמרים אחרים. ובכל זאת, הוא מסיים את השנה הנוכחית כשהוא מוקצה מחמת מיאוס בקרב חלקים גדולים מהציבור הישראלי. ההתנהלות התקשורתית שלו ושל אנשיו נראתה כאילו אין נשמה בעסק הקרוי "אייל גולן" - והכל נע סביב השורה התחתונה של הרווח. יתאושש או לא, מול הנשיא הוא כבר לא יופיע.

זמר השנה: ליאור נרקיס

התלמיד המצטיין של שנת תשע"ד הוא ליאור נרקיס שעשה קפיצת מדרגה משמעותית מעוד זמר מזרחי מצליח לדמות מוערכת על ידי קהל רחב בחברה הישראלית. הוא התרחק ממאבקים ורכילות, בנה לעצמו תדמית של איש משפחה למופת, האלבום "יהלום" התקבל יפה בשטח וסיפק את להיטי החתונות הנדרשים, במהלך מבצע "צוק איתן" הוא השכיל להתראיין ברגישות אינטליגנטית ומקסימה - ובכלל מחק מעליו סימני ערסיאדה והפך למיינסטרים החדש. עבודה תדמיתית יוצאת מהכלל שהקפיצה אותו לליגה של הגדולים.

עם זאת, לנרקיס ישנו עדיין עניין אחד לשפר לקראת השנה הבאה: הרפרטואר המוזיקלי שלו עדיין מושתת על להיטים עונתיים. שירי קיץ שנעלמים עם סיומו. רגע לפני גיל ארבעים, נרקיס יכול להרשות לעצמו להתחיל להקליט שירים שיהיו חלק מהתפריט המוזיקלי שלו גם בעוד חמש ועשר שנים. להקפיד יותר על טקסטים ולחנים, ולנסות להביא ערך מוסף. הוא נחשב לפרפורמר מצוין, מי שרוצה שמח יודע שנרקיס הוא הכתובת. כעת זה הזמן לעלות לקבל גם את חותמת האיכות האמנותית.

גבר הולך לאיבוד - מושיק עפיה

לרגע היה נדמה שמושיק עפיה הולך לעשות פה את הקאמבק של השנה. אולי העשור. הוא חתם במשרד ניהול מוביל, הידיעה על פשיטת הרגל שלו זיכתה אותו דווקא בחיבוק חם ואיחולי התאוששות, הוא פתח לראשונה קופות ב"רדינג 3" בנמל תל אביב, עם מופע סולד-אאוט בו קיבל את האישור הסופי לכך שעדיין נשאר לו קהל רב שצמא אליו, אליקו התגייס למענו ברדיו והוא אפילו כבר קיבל הצעות לקיסריה, האנגר 11 ואפילו להיות הזמר המזרחי הראשון שמופיע בבארבי. בסוף, עפיה שוב חטף רגליים קרות ונעלם. אי אפשר לעזור לבנאדם, מוכשר ואהוב ככל שיהיה, כשהוא לא רוצה בכך. עפיה הוא זמר ענק ויש לו קהל, ועל הבמה הוא סוס עבודה. חבל שכך מסתיימת השנה עבורו.

פריצת השנה - איתי לוי

הרבה זמרים צעירים ניסו את מזלם השנה אבל לירון רמתי, פאר טסי ואיתי לוי הם הבולטים מביניהם. רמתי צבר מומנטום אבל התאדה משום מה בבת אחת. פאר טסי זה כבר סיפור אחר. הוא מגובה במשרד יחסי ציבור רציני ובבית הפקות שמשקיע בו בצורה מעוררת קנאה - ועדיין, במבחן התוצאה: הוא לא פרץ מחוץ לגבולות המצומצים של הז'אנר, בעיקר כי הוא נטול כריזמה ונוכחות על הבמה, והוא נשמע זהה מידי לאייל גולן.

ייאמר לזכותו של טסי (בניגוד להרבה וונאביז): הוא זמר. איש מקצוע פר אקסלנס. אבל הוא לא כוכב ואת זה אי אפשר לייצר. לכן קשה לי לראות איך הוא קופץ קדימה, למרות ההשקעה המסיבית סביבו. איתי לוי לעומת זאת עשה דרך מרשימה השנה והוא מסיים אותה כשנוצר סביבו ווייב חיובי מאוד. הוא נראה מצוין, יש לו איכויות ווקאליות שונות משאר הקולגות שלו, "כמעט שיר אהבה" הוא אחד הלהיטים הגדולים של השנה, ועם עבודה מקצועית שמחכה לו וניהול מדויק, לוי בהחלט נמצא בדרך הנכונה להיות אחד הכוכבים הגדולים בתעשיית המוזיקה המזרחית.

שיר השנה: אין

עדות למצב הקשה של הז'אנר בשנה זו ניתן לראות בקטגורית "שיר השנה", אותה קטגוריה שבה בשנים קודמות צריך היה לבחור מבין 4 שירים מצליחים לפחות. ועדיין, היו כמה שירים טובים בשנה זו שראוי לציין אותם, גם אם אינם ראויים לתואר הגדול מכולם.

נתחיל עם שיר לוי ו"להשתגע". שיר מצוין, מרגש ולא סכרני, עם טקסט מעולה ושירה מדויקת של לוי הצעיר. זו שנה שלישית ברציפות שהוא מספק להיט למצעדי סיכום השנה. מ"יום אחד תבקשי", המשיך ל"בורח מהכול" וכעת כאמור הנוכחי, שכבש את תחנות הרדיו והקהל. עם סיום שנת תשע"ד יש לשים לב ללוי שממשיך לבנות לעצמו קטלוג מוזיקלי יפהפייה, נחשב לאמן הבית המזרחי של גלגלצ וזוכה לבנייה איטית אך עקבית במדד המעריצים והביקוש של הקהל - ובעיקר מוכיח שיש עתיד לז'אנר המזרחי בישראל.

עוד בלטו השנה: "אלה" של "הפרויקט של רביבו", "לא כואב לה" של מאור אדרי שסיפק לו את הכניסה הראשונה בקריירה לפלייליסט היוקרתי של גלגלצ. "דפיקות הלב" של פאר טסי שמוכר כשיר הוויסקי והוא להיט ענק בחפלות, ו"שקט" של עומר אדם שהוכיח כי אם יילך אחרי ליבו ולא כיסו, הוא מסוגל להביא אמירה מוזיקלית ראויה. מה שמעניין הוא שהרשימה שייכת לדור הצעיר בז'אנר. אולי בכל זאת יש עתיד.

אלבום השנה: "סה לה וי" - קובי פרץ

התחלנו עם אייל גולן אז ראוי לנסיים עם קובי פרץ שהוציא השנה אלבום מצוין, עמוס בלהיטים, מגוון מבחינה מוזקלית, שזכה להצלחה בשטח והחזיר את פרץ למרכז העניינים. פרץ עשה בשכל כשאחרי גל המוזיקה התימנית/רטרו (אייל, דודו והפרויקט של רביבו) הוא שחרר אלבום שפנה בראש ובראשונה לקהל המרוקאי הענק, שהוא מהבולטים שבבניו.

הדואט "יא מאמא" עם אבא שלו הזמר המרוקאי פטי ארמו זכה להצלחה מפתיעה, כמו גם "אליך בא" שמוכר יותר בשם "אללה יא באבא", הבלדות "כולם רוצים אהבה" ו"אהבנו" שזכו להערכה ובעיקר, השירים הכי מצליחים באלבום הם שני הדואטים: "ז'ה טם" עם זמרת האופרה דניאלה לוגסי ו"תודה על הכל" היפהפה אותו הוא מבצע עם הזמר החרדי יניב בן משיח. בסופו של דבר, פרץ הוכיח אומץ באלבום טוב מאוד, שמעיד כי בסופו של דבר אהדת הקהל נרכשת על ידי המוזיקה והקולות - ולא באמצעות גימיקים.

לא מעט גורמים בתעשיית המוזיקה טענו שפרץ גמר את הקריירה. הוא ענה בדרך הכי טובה שהוא יודע - מוזיקה. הקהל הצביע ברגליים, ולראיה - פרץ הצליח להביא קרוב ל-7,000 צופים למופע שלו בבריכת הסולטן שנערך בתחילת החודש כשמולו באותו ערב הופיעו ליאור נרקיס בקיסריה וליידי גאגא בפארק הירקון. אם זה סופה של קריירה, אז מה נחשב פה להצלחה?

איפה הן?

שנה מי יודע כמה שאין זמרת השנה בז'אנר. אי אפשר לבחור אחת כזו כשיש רק מתמודדת

 אחת. הדבר העצוב הוא שהמופע הכי טוב של השנה היה דווקא של שתי זמרות: מרגול וזהבה בן שהתאחדו לערב מצוין שזכה לכל שבחי המבקרים, אבל ירד מהבמות, וכעת עולה רק בוועדי עובדים ואירועים פרטיים - וחבל. עם ניהול נכון והשקעה הן יכלו להיות שירי ושמעון החדשים. מקווה שעוד לא מאוחר בשביל שתיהן. ובכלל, הלוואי ויגיע היום ותפציע זמרת מזרחית חדשה שתהמם את כולנו. העובדה שזה לא קורה כבר כמה שנים היא תעודת עניות לז'אנר המזרחי, תעשיית המוזיקה ואפילו למעמד האישה.