"אם את נוסעת בלעדי אנחנו נפרדים"
לא נסעתי בשביל להיפרד, לבגוד או להתפרפר. נסעתי בגלל שהתחשק לי לטייל, ובגלל שיכולתי. למה כל כך מפריע לו שאסע? תמהתי מעט ביני לבין עצמי ובעיקר בקול רם. מדוע הוא מנסה להצר את צעדי? למנוע ממני חווייה רק משום שאין באפשרותו להיות בה שותף? מדוע אינו מסוגל לפרגן?
שבע עשרה שעות ועשר דקות. זה משך הזמן בו שהיתי בפיסת הפח המעופפת שהובילה אותי מניו יורק אל עבר ההבטחה הגדולה של חופיה הזהובים של תאילנד. הטיסה עברה מהר יחסית למצופה, כנראה משום שציפיתי שהיא תרגיש יותר כמו 34 שעות ו-20 דקות לפחות. בירידה מהמטוס פגשתי ישראלים נוספים. הם עבדו בעגלות בארה"ב כדי לחסוך כסף לטיול הגדול של אחרי הצבא, כך סיפרו לי. שיער הפרא המתנוסס על ראשם, אשר הודבק למקומו באמצעות גומייה צבעונית ועבה, רטט מהתרגשות בכל פעם שהם קראו "אחי" אחד לשני.
עוד בנושא:
לא לעבור לגור יחד בלי לטוס לחו"ל קודם
לטוס בראש שקט: הכנות זוגיות לחופשה השנתית
"את בטיול של אחרי הצבא? אחרי התואר? ירח דבש?" שאלו אותי. ואני, שעד אותו הרגע לא ידעתי שיש קטגוריות מובחנות לטיולים, וחשבתי שאנשים מטיילים סתם כך בגלל שבא להם, חשתי כמו אנדרוגינוס הממלא טופס ממשלתי רשמי ועליו להחליט אם לסמן 'זכר' או 'נקבה'.
"לא ולא ולא", עניתי, "סתם טיול בשביל הכיף". גבותיהם של הבחורים התרוממו בפליאה מעלה-מעלה, עד שנפגשו בגומיות הצבעוניות, עת המשיכו בשאלותיהם וגילו שאני בת 28 ומטיילת לבד. אחד מהם ספק שאל - ספק קבע, "למה בגילך את מטיילת? את לא אמורה להיות בבית, עם בעל וילדים?".
וואלה, כנראה שאני באמת משונה. רק חודש לפני כן הטיח בי בן זוגי באותה התקופה, שאני משונה. זה קרה במהלך מריבה, אחת מיני רבות, שניצתו סביב החלטתי לנסוע לטיול במזרח, לבד. "אנשים נורמלים לא נוסעים לטייל בלי בן הזוג שלהם", אמר בכעס. הסברתי לו, בפעם האלף, שהייתי שמחה לו הצטרף אלי לטיול, אבל הוא בעצמו כבר אמר לי שאינו יכול בגלל העבודה שלו. לי, בניגוד אליו, היתה משרה באוניברסיטה שזיכתה אותי בחופשה במהלך חודשי הקיץ.
"תעדיף שאשב בבית בלי מעש ואשתעמם במשך חודשיים?", שאלתי בקול ולנוכח תשובתו השלילית המשכתי "אז בבקשה. אם אני לא יכולה לנסוע איתך, אסע לבד". הטיעון הזה נשמע הגיוני להחריד, לפחות עבורי אם לא לאף אחד אחר. לא, לא נסעתי בשביל להיפרד, לבגוד או להתפרפר. נסעתי בגלל שהתחשק לי לטייל, ובגלל שיכולתי. למה כל כך מפריע לו שאסע? תמהתי מעט ביני לבין עצמי ובעיקר בקול רם. מדוע הוא מנסה להצר את צעדי? למנוע ממני חווייה רק משום שאין באפשרותו להיות בה שותף? מדוע אינו מסוגל לפרגן?
בסופו של דבר, הושגה פשרה: ניסע ביחד לחופשה בניו יורק, ובסיומה הוא ישוב לארץ ואני אמשיך למזרח. אידיליה, הלא כך? וכך היה. האכזבה טפחה על פני כמו רוח רכבת התחתית במנהטן, שנשבה בכל פעם שרכבת עזבה את התחנה. ישבנו בתחנת הסאבווי עם תרמיל הגב המהוה שלי והמתנו לרכבת שתיקח אותי לשדה התעופה, ומשם רחוק ממנו, אל המזרח. הרבה הברות נזרקו לחלל התחנה האחרונה שלנו, חלקן בצורת מילים כמו "אולטימטום", חלקן במשפטים כמו "אם את נוסעת אין לך בשביל מה לחזור". הרכבת נכנסה לתחנה, ואני עליתי עליה.
רגע רגע, המקהלה מאחור עם הכינורות הדרמטיים, תנוחי. אין כאן סוף עצוב. הוא מעולם לא התכוון להיפרד ממני. מדובר היה באיום סרק שנועד להניע אותי מלעזוב. ומה אתם יודעים, אם סברתם כי מניפולציות אינן עובדות על כלבות קרות לבב המפנות את גבן וסובבות 180 מעלות אל עבר הרכבת, טעיתם. אחרי אי אלו שיחות טלפון מישראל למזרח, קיצרתי את הטיול ושבתי הביתה.
הקשר בינינו לאחר ששבתי היה טוב בהרבה מזה שהיה לפני הנסיעה. מדוע? האם הזמן בנפרד עזר לי להבין מה עלול היה לחמוק לי מבין הידיים? אולי, גם, אבל לא רק. בהגיון משולל ההיגיון של האהבה, אם הייתי באמת אוהבת הייתי עושה את ההקרבה ונשארת. קיצור הטיול, הגם שנגרם מסיבות שאינן קשורות דווקא אליו, סיפק את האישור הנדרש.
ציפור הנפש
ציפור הנדודים קיפלה את כנפיה, אך בבוא הזמן נזכרה כי איננה, למעשה, קצוצת כנף. זיכרונה של הציפורה הטיילת, כך נתגלה, קצר ממוטת כנפיה, ולא עלה בידה ללמוד את הלקח מתוך ניסיונה. שלוש שנים מאוחר יותר, ללא בן זוג ומתחבטת לגבי המשך דרכי המקצועית, אני גומרת אומר להגשים חלום ולנסוע לטיול ארוך. כבר בערב שנפגשנו, סיפרתי לו על כוונתי לצאת לטיול, שהלך ונדחה ככל שהקשר התהדק והלך. דינן של טעויות הוא לחזור עליהן, ועל כן הוחלט גם כאן בסופו של דבר על פשרה - תחילת טיול משותפת והמשך דרך לבד.
כבר היינו כאן ובכל זאת, ערב הטיסה, שיחה, הוא לא מאמין שאני ממשיכה בלעדיו. ואולי אני חכמה יותר הפעם ומוותרת. בסדר, אני לא אסע. לא רק במילים. מרימה טלפון ומבטלת את הטיסה. המעשה הזה גורם לו להתרצות. סעי, אני רוצה שתיסעי. ואני, אני נוסעת, כמובן. גם ההמשך אותו המשך. אינספור שיחות טלפון, מקצרת את הנסיעה, חוזרת בשבילו. ואולי את הלקח הפעם לומדת? הצחקתם אותי. שוב נוסעת, נוסעת לבד, להשלים את הטיול, להגשים את החלום, כדי לא לנטור לו טינה, כדי לא לנטור טינה לעצמי. אחרי כמה זמן מגיעות השיחות, ובצדק. לא רוצה שהטיול יסתיים לעולם, לא רוצה לאבד אותו. חוזרת. חוזרת אליו.
ארור הזמן שעובר, הפיטר-פנית הזאת רוצה להישאר צעירה לנצח. אך הוא נושא עימו גם יתרונות. הבשורה שהוא נושא היא בעיקר פרספקטיבה. עם ההתרחקות מהסיטואציה התקרבה ההבנה. מדוע הצד השני כופה עלי את הסרטים שלו ומחבל בחלום שלי, בזמן שהנסיעה כלל אינה קשורה אליו אלא אלי בלבד? בדיוק בגלל זה. בגלל שהנסיעה קשורה אלי בלבד. בגלל שראיתי אותי ולא אותנו. למעשה, אם לא הבנתי שהנסיעה הזאת קשורה גם אליו, יתכן שגם אותו לא ראיתי.
הרכבת המשיכה לתחנה הבאה. למזלי, עלה בה האיש שנוסע איתי יד ביד עד היום, והבטחנו זה לזו שניסע ביחד לתמיד. כבר שלוש שנים שלא עזבתי לו את היד, עד השבוע שעבר, כשנסעתי - לא עם תרמיל, עם מזוודה. לא למשך חודשים, לשבוע. ולא לבד, עם חברה. ציפור הנדודים של ימינו חכמה יותר, בוגרת יותר ומבינה כיצד לשבור דפוסי התנהגות, אבל היא עדיין ציפור. כל עוד תשאיר את הדלת פתוחה ותאפשר לה להתעופף מידי פעם, היא לעולם לא תתרחק מידי מהכלוב.
לפנייה לכתב/ת 
