למה אנחנו מוחאים כפיים בנחיתה?

אתם מכירים את זה היטב. המטוס מתקרב לקרקע, אתם רואים את נתב"ג מהחלון, עוד כמה שניות ו... הופ. המטוס נוחת בשלום. ואז זה מתחיל, בקול מחיאה דקה הרחק מהשורה האחרונה. כמה רגעים נוספים והסחף מגיע אל כל החלל הסגור של המטוס - והנוסעים מוחאים כפיים בקולי קולות.

גם הרוסים מוחאים כפיים בנחיתה

חלקכם אולי מצטרפים להמונים ומוחאים ברינה, אחרים פחות מתחברים לאקט הזה ונמנעים או אפילו נבוכים מהמעמד. גם אם אתם נמנים על אלה וגם אם על אלה (ראו סקר בסוף הכתבה), חשבתם פעם מהיכן מגיע הצורך הזה במחיאות הכפיים? האם מדובר במשהו חברתי-מסורתי או שמא פיזיולוגי? רגע לפני הנחיתה הבאה שלכם, אולי כדאי שתקראו את זה.

אז זה סוג של שחרור לחץ או שיש כאן גם משהו חברתי?

"גם וגם. יש פה גם משהו מאוד חברתי שקשור לישראל, ולדרך שתופסים טייסים. האדרה של טייסים, מלח הארץ, הישראלי השורשי שיביא את בני ישראל מחו"ל וינחית אותם בארץ הקודש. זה אולי בצחוק אבל גם חצי אמת. יש לנו צורך כלשהו להודות לטייס שהביא אותנו בשלום ליעד, במעין גלוריפיקציה של התפקיד שלו. היינו בחוסר ביטחון אם נגיע בשלום או לא, וזה היה בידיו הבלעדיות של הטייס".

נחיתה בנתב"ג(צילום: ירון ברנר)

"בנוסף, זו גם דרכנו להשמיע את תודתנו לטייס, שלא פגשנו, ואנחנו מראש סומכים עליו שיטיס את הדבר המוזר הזה באוויר. בגלל שאי אפשר להגיד לו תודה בכלל, אז מוחאים לו כפיים".

מנהג ישראלי? תחשבו שוב

אבל אנחנו לא המוחאים היחידים. בניגוד למקובל לחשוב, לא מדובר בהמצאה ישראלית, ואם תספרו לגרמני, רוסי או פולני ממוצע שאנחנו מוחאים כפיים בנחיתה, זה כלל לא ייראה לו מוזר. גם קוריאנים נוהגים לעשות זאת וגם כמה בני עמים נוספים. הפסיכולוג הרפואי אפי גיל, מומחה ומורשה להיפנוזה, ניסה להסביר לנו את התופעה ברמה הבינלאומית.

"ההתרגשות הפיזית בגוף מגיעה לרמה מאוד גבוהה לקראת הנחיתה, ולכך אין כל קשר למוצא. יש איזשהו פורקן רגשי שדרך המחיאות - פעילות פיזית שגורמת לפעולה של השרירים, מתבטא הפורקן. כך שלצד המוטיבים של ההודיה לצוות ולטייס, יש כאן גם רגשות שצריך לפרוק וזה כאמור לא תלוי במוצא הנוסע. זה כן מבוסס על רקע חברתי והתנהגות מקובלת בחברה ממנה מגיע האדם".

עוד מוסיף הפסיכולוג גיל כי בפעולת המחיאה מתקיימת רגיעה של הגוף. "זו פעילות פיזית שמווסתת את המתח ומחזירה אותנו לאיזון אחרי המתח הגבוה של מצב ה'לקראת נחיתה'".

בכל זאת חייבים להבין למה אצלנו כן וברוב העולם לא.

"הישראלים באופן כללי הם עם יותר מוחצן מעמים אחרים, שמאופקים ולא מבטאים את העולם פנימי וההתרגשות כלפי חוץ. בתרבות היפנית למשל, איפוק נחשב יותר מביטוי של העולם הפנימי. ישראלים יותר פתוחים לגילויי רגשות ואני חושב שחלק מהביטוי הזה של ההתרגשות בא בנחיתה".

ואם זה לא מספיק, מוסיפים את ה"הבאנו שלום עליכם" הזה.

"כן, זה כבר עניין תרבותי, רצון לבטא חזרה לשלמות, לקרקע, לביטחון. גם המילים של השיר מבטאות תשוקה של חזרה לממדים של ביטחון אישי. אז זה קשור גם לזה. גם לתרבות הישראלית, גם למוחצנות הגדולה יותר של הישראלים וגם הביטחון שחוזר תוך תפילת הודיה להגעה ליעד כמו שציפינו - בשלום".

האם גם טייסים מוחאים כפיים, והאם הם שומעים בכלל את המחיאות?

"הרגע בו נוגעים גלגלי המטוס במסלול הנחיתה הוא סיומו של אחד השלבים היותר אינטנסיביים בטיסה", מספר ל-ynet סא"ל (מיל') ערן רמות, ראש המרכז למחקר תעופתי במכון פישר ועד לאחרונה טייס "אל על". "לפניו, עוסקים הטייסים בתהליך מתמשך שיביא ליצירתו הבטוחה של הרגע הזה.

תא הטייס. אנחת רווחה גם שם(צילום: רויטרס)

סא"ל מיל' רמות מכניס אותנו אל תא הטייס ומספר: "מרגע תחילת ההנמכה שמתחיל בטווח של כ-150 מיל (כ-240 ק"מ) ממסלול הנחיתה המטוס, בהנחיית הטייסים, הולך ומתכנס אל ה'צלע הסופית' - הבאת המטוס אל מול מסלול הנחיתה, וככל שהוא מנמיך ומתקרב למסלול, ההטסה והדיוק הנדרשים מן הטייסים גוברים. כך גם הדריכות שלהם וכך גם צורת הפעילות ועבודת הצוות.

"כל אלה מגיעים לשיא דריכות ואינטנסיביות בשניות של הריחוף מעל המסלול לקראת הנגיעה. הטייס עסוק בשניות אלו במשבי רוח שמסיטים את המטוס ממרכז המסלול, בצורך להקפיד על מהירות הטיסה המדוייקת, בשמירת נתיב טיסה והנמכה מדוייקים ובהפגשת גלגלי המטוס עם האספלט כך שלא יקרה במכה אלא ברכות המתבקשת. הרכות המתבקשת היא כזו שתנעם לנוסעים, אם כי המטוס וגלגליו יכולים לשאת עומס היפגשות גדול בהרבה.

"בכל תא טייס, עם נגיעת הגלגלים במסלול ו'התיישבות' המטוס על גלגליו, יש אנחת רווחה של הטייסים מפריקת המתח המלווה את תהליך ההנחתה האינטנסיבי. לא שנגמרה העבודה, אבל עוד שלב הדורש מיומנויות גבוהות הסתיים בהצלחה.

"באותו זמן, בהרבה מטוסי נוסעים, בכל החברות בעולם, נשמעות מחיאות כפיים נלהבות של הנוסעים. גם הן באות כביטוי לפריקת מתח, ביחוד אם וכאשר מזג האוויר והרוחות מטלטלות את המטוס לקראת הנחיתה. נוסעים חוששים יותר או פחות ירגישו תמיד הקלה מובנת במתח כאשר גלגלי המטוס יגעו במסלול. זהו גם סימן מובהק לסיומו של מסלול הטיסה, של הגעה הביתה, הגעה ליעד. גם זו סיבה למחוא כפיים ולהודות לצוות על טיפולם המסור.

"הטייסים, דרך אגב, לא שומעים את מחיאות הכפיים כי דלתות תא הטייס סגורות. הדיילים מספרים להם אם וכאשר היו כאלה".