'כי בתחבולות': סיפור נפילתו של מפקד דובדבן

פברואר 2002. אייל נהרג במסגרת מבצע "ניקוי יבש", וזאת עוד לפני שהשלים שנה בתפקיד כמפקד היחידה. לנו היה נדמה שהוא היה איתנו שנים. אייל הגדיר בשבילנו מחדש את ערכי צה"ל. המנהיגות שלו, הנוכחות שמילאה עד תום את החלל בכל מרחב שפעל בו, יראת הכבוד שזכה לה, ג'ארת הקפה שהרל"שית היתה מכניסה ללשכתו בכל חצי שעה כי היה מוכן להקריב את בריאותו לטובת עוד שעת עבודה ולטובת סיכול של פיגוע נוסף - כל אלה התגמדו מול הגבורה שגילה ביום מותו.

הפלגה של אבנר היתה בשיאה בימים האלה, עם מפל"ג מצוין ושילוב מוצלח בין צוות צעיר לוותיק. שלושה חודשים לפני כן העביר השב"כ מידע על שבעה מבוקשים בכפר ציידא, מתוכם שניים בכירים, לוחמניים וערכיים. אייל אהב את עבודות הפשיטה הגדולות, ותכנן לפרטים תרגילי מודל יחידתיים שנערכו בבא"פ לכיש.

בציידא התקיימה פעילות ענפה של הג'יהאד האיסלאמי, והכפר היה דוגמה מובהקת למה שכונה "קן צרעות של פח"ע". הכפר היה עמוס מחבלים ונשק. צה"ל כבר לא נכנס לשם באופן שוטף, ולכן איבד אחיזה במקום וכעת התקשה להיכנס לכפר. המחבלים היו מרושתים ומאורגנים. הכפר ניצב על כיפה מעל טולכרם, והיה אפשר להיכנס אליו רק דרך שני ואדיות. בכל לילה תצפתו המחבלים מעמדות שולטות על הוואדיות בעזרת אמר"לים, והיו מוכנים להיתקלות עם כוח צה"ל שינסה להיכנס לכפר.

המבצע בציידא חוזל"ש אינספור פעמים, ואינדיקציות להימצאות המבוקשים עלו וירדו תכופות. הרבה מבצעים התקיימו בינתיים, והפעולה הזאת נשארה על המדף, מחכה לרגע המתאים. המודלים של המבצע רועננו מדי פעם בלילות ארוכים של תרגולות בבא"פ, אבל אנחנו בנינו הוויי שלם סביב "המבצע שלא יצא", וכבר איבדנו את המיקוד. הפלגה של אבנר היתה מוכנה לצאת אל העבודה בציידא, והמבצע נותר תלוי ועומד באוויר של רמה.

וייס (משמאל) במהלך שירותו(צילום: סבסטיאן שיינר )

הכניסה לציר נעשתה בלילה שבין יום חמישי ליום שישי, בחשאיות מוחלטת. רכבי שטח הובילו את הכוח והתקדמו צמודים זה לזה, מסתובבים כמו נחש בתוואי השטח הקשה לתנועה.

רבע שעה של תנועה רכובה העלתה את רמת האדרנלין בדם. נשמנו את האוויר המקפיא וניסינו להתבונן מבעד לחושך אל תוואי הנוף. הירח היה במולדו ולא האיר את השטח. המים זרמו בשקשוק מלטף ונעים בנחלים, מה שגרם לנו להרגיש כמו בטיול ג'יפים מדהים. עשרות רבות של מקרים ותגובות אפשריים התערבלו ברגעים האלה בראש. הכול יכול לקרות בערב כזה. רמת הדריכות ומפלס הביטחון העצמי היו גבוהים. כל לוחם ידע במדויק מה הוא אמור לעשות. כולם הרגישו בני מזל שהם שם ברגע הזה.

הג'יפים פרקו אותנו בחושך והסתובבו בתנועה נחשית לאחור, ואנחנו חזרנו אל העולם השפוי, זה שמחוץ לרכב. הכוח היחידתי החל לנוע בבוץ של הוואדי, בסדר תנועה, סד"ת, בכיוון ציידא.

קברו של וייס(צילום: אופירה יוחנן וולק )

ההגעה לנקודת ההיערכות עברה בשקט. צוות זיו שימש חוד יחידתי. המפק"צ הוביל את הכוח. שקט. שום מקרה ותגובה. צוות התצפיתנים של היחידה נכנס גם הוא לעמדות המיועדות. צוות שלישי אבטח את כוח התצפית. אייל, המפל"גים והמפק"צים עלו לתצפת כדי לראות את הכניסה לכפר ולזהות את היעדים. למטה נשאר כל הכוח של היחידה עם קצין אג"ם. אייל העביר לקצינים תדריך מהיר בנקודת התצפית, והם ירדו חזרה לוואדי. היחידה נכנסה שוב לסד"ת והחלה לנוע בוואדי המחורץ מרחק כמה עשרות מטרים. אחד התצפיתנים דיווח כי הוא רואה דמות עומדת ומתצפתת על היחידה. אייל החליט להמשיך להתגנב אל הכפר.

כעבור כדקה נורה כמו מהשמים מטח ירי לעבר הכוח, שהיה בשטח השמדה קלאסי. הכי נמוך, הכי בעייתי. המחבלים עמדו מלמעלה וטיווחו, וזאת היתה אש תופת שהזכירה סצנות ירי של הווייטקונג לעבר חיילים אמריקאים בסרטים על מלחמת וייטנאם. האש הרצחנית תפרה את כל השטח. אבנים שפולחו על ידי הקליעים קיפצו בצדי גופנו, ונאלצנו לשכב על האדמה הבוצית בחוסר אונים ולאתר מחסה. גם המאמינים שבינינו לא התפללו. לא היה אפשר להשיב אש משום שלא היה ברור מי יורה עלינו ומהיכן. 

עטיפת הספר

ברגעי השיתוק האלה עשה אייל מעשה שלא לומדים בשום בית ספר לקצינים. הוא התרומם ונעמד כענק על סלע - כשכדורים טסים מימינו, משמאלו, מעליו ומתחתיו, כמו אלכסנדר מוקדון שדבר לא יכול לפגוע בו. הוא החל להרים אותנו על הרגליים ופקד עלינו לדלג. "זיו, דלג!" "חנוך, דלג!" "טל, דלג!" הפקודות של אייל בקול הנעול והמוכר שלו הכניסו אותנו ל"רבאק". נענינו לו בטבעיות. פקודותיו היו מסודרות, ואנחנו, כאילו מוגנים בהשגחה עליונה, נכנסנו אל הכפר בדילוגים תוך כדי ייצור אש. חוליית הירי של המחבלים נסוגה לתוך הכפר, ורק אלוהים יודע איך לא נהרג או נפצע איש ממאות או אלפי הכדורים שנורו עלינו. השעה היתה שתיים לפנות בוקר. הכוח התפצל בכניסה לכפר, בהתאם לחלוקת המשימות.

אייל החליט שלמרות האירוע ממשיכים במשימה על פי המתוכנן: כל פלגה סוגרת על הבית שלה. האינדיקציה היתה שהמבוקשים עדיין נמצאים ביעדים. שתי חוליות של הצוות שלנו התמקמו כחסם ברחוב שהוביל אל היעד העיקרי. פרוז'קטור האיר מעל ראשינו והבליט את נוכחותנו. "פפו" קעטבי ביקש רשות לירות בפנס, אבל צור ביקש ממנו לזרוק אבנים כדי לנסות לכבות אותו. בינתיים גיליתי כבל שמחובר לעמוד חשמל - משכתי אותו והאור כבה. קעטבי לחש לי: "כל הכבוד, גולדשטיין".

וייס (משמאל) במהלך שירותו(צילום: סבסטיאן שיינר )

הפלגה של אבנר החלה לדרדר את נוהל "סיר הלחץ". אחד הלוחמים קרא בערבית במגפון אל המבוקש והורה לו לצאת, אבל המבוקש לא הגיב. אייל, ששהה יחד עם הכוח, הורה בקשר לבצע "נוהל שכן". נער מקומי נשלח לומר למבוקש: "הבית מוקף בצבא, תיכנע!" אחרי ששני רימוני הלם נזרקו לתוך הבית, המחבל יצא בידיים מורמות והסגיר את עצמו.

אור ראשון עלה. הכוח קופל ונכנס יחד עם ערן, סגנו של אייל, לבתים שכנים כדי לא להיחשף.

המחבל שהיה באיתור סירב להיכנע, גם כשנזרקו לעברו רימוני רסס ונורו טילי לאו. הוא החל לירות לעברנו, והפעולה נכנסה לאור יום מלא והחלה להסתבך. אייל ביקש להכניס את הדי 9 כדי שיתחיל לנגוס בבית ויפיל אותו על יושביו.

הפלגה של אבנר המשיכה לאבטח את עצמה בבית שכן. ערן ישב על מזרן בתוך הבית ולא שמע את הקריאות במכשיר הקשר שלו: "דחוף, דחוף, דחוף - חובש וערן לחבור למפקד." דני המפק"צ סימן לערן להאזין בדחיפות לקשר. ערן זינק ממקומו ורץ לכיוון אייל. הם הגיעו אל המבנה, שהחל להתרסק. חומה שהדי 9 הפיל קרסה על אייל ולא הותירה לו כל סיכוי לשרוד. המחבל, לא ברור איך, בצבץ מבין ההריסות כשהוא לבוש בתחתונים, מאובק מכף רגל ועד ראש ללא פגע. הוא נתפס ונאזק.

היה משהו לא ברור באוויר, ועדיין לא כולם ידעו שאייל נהרג. התחלנו לבצע תנועת חילוץ בסד"ת אל מחוץ לכפר. כדורים נורו לעברנו מרחוק, השתטחנו מיד. הירי פסק והמשכנו לנוע. החובש שליווה את ערן הגיע ובישר: "אייל נהרג." צור הורה לו שלא לדבר על כך ולהמשיך את תנועת החילוץ.

זאת היתה שעת בוקר מוקדמת של יום שישי. בדרך כלל מזדחל בהדרגה לבקרים של ימי שישי אופק נעים של מנוחת סוף שבוע, ומורגשת ירידה מנחמת בשגרה הלוחצת. עכשיו נפער חלל שהתמלא בתחושות בלבול וחוסר אונים. התמקמנו בקיבוץ מגל ופרקנו את הציוד על הדשא. השמועה על מותו של אייל התפשטה במהירות. לא היתה שמחה על העבודה המוצלחת, שבה נתפסו שישה מבוקשים ומחבל נהרג, לא הלם על המפגש עם התופת בוואדי, רק עצב על מותו של אייל, שעדיין לא נקלט בתודעה. לא היה אפשר לקשר את אייל עם מוות. חשנו רק ריק גדול וכובד מקהה חושים.

הטרופר של אייל חנה מולנו, דומם. גם הנהג שלו ישב ושתק יחד איתנו. אייל נהג לחטוף כמה שעות של חופש בביתו בזכרון יעקב בימי שישי ולחזור עם הטרופר ליחידה בסופי השבוע. הוא היה איש חזק, מיוחד ודומיננטי, ששינה מקצה לקצה את פני היחידה אחרי שקיבל אותה לידיו בנקודת שפל בעקבות הדו"צ בא-סירה א-שמלייה. הערצנו אותו, איש לא צייץ לידו. הוא היה חי"רניק במובן הטוב של המילה. דמות גדולה מהחיים, מהסוג שקיים רק בצבא. בזכות תעצומות אישיותו ובזכות מקצועיותו הוא הצליח לשקם את היחידה. עכשיו היה צריך לשקם את היחידה פעם נוספת.

היום ב"ידיעות אחרונות" - ראיון מיוחד עם מחברי הספר

הספר "כי בתחבולות" יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"