מי רוצה לראות דבה בטלוויזיה? אני

מכירים את ג'ניפר ליווינגסטון, מגישת החדשות בערוץ הטלוויזיה המקומי המשדר מלקרוס, ויסקונסין? לא? כדאי לכם. לפני שנתיים חוללה הגברת הזאת דיון ציבורי מחודש על דימויי הגוף של נשים בטלוויזיה. זה התחיל כשקיבלה מייל מצופה שנזף בה קשות על כך שהיא מרשה לעצמה להופיע בטלוויזיה בצורה כזאת, בעוד שעליה להיות – כמגישת חדשות – מודל לחיקוי לדור הצעיר ומי שעוסקת בקידומם של ערכי בריאות וכושר בחיי בני אדם. וליווינגסטון, מה לעשות, היא אישה שמנה.

במקום לקלל היא ציטטה אותו בשולי מהדורת החדשות הבאה שהגישה, והרביצה נאום נאה על סובלנות והכלת ה"אחר", בעודה מסבירה כי עדיף חמלה על ביקורת ביחסים בין בני אדם. אלפי אנשים הגיבו ותמכו בה ללא סייג, העיתונים הריצו כותבים לייצר תחקירים על מקומן של השמנות בסדרות טלוויזיה - ומצאו שהוא בעיקר מקום רע ונמוך, ואף שבשנים האחרונות יש יותר גיבורות במידה 44 ומעלה, עדיין רובן משמשות כשק איגרוף (סליחה על הביטוי) לסביבה שלהן, ובעצם לא הרבה השתנה מאז שמוניקה מ"חברים" היתה מופיעה בסיוטים של עצמה כמוניקה עבת הבשר מן התיכון.

ג'ניפר ליווינגסטון עונה לצופה שנזף

כל זה, כמובן, אינו רלוונטי לישראל. אין בה, לא היתה בה, וסביר להניח שלא תהיה בה מגישת חדשות במידתה של ג'ניפר ליווינגסטון. לפני שאתם מתנפלים עליי - בבקשה, תקראו לי דבה, זה בסדר - ואומרים, "אבל מה עם נגה נאמן-ניר מערוץ 10", אזכיר לכם שהגברת המוכשרת הזו מעולם לא הוזמנה לשבת באולפן הצונן ולפתוח מהדורה.

מדי פעם אני נזכרת בזה, תמיד בהפתעה. לאחרונה, במהדורה חגיגית של "מצב האומה", ראיתי את יעקב אחימאיר בלי השולחן שמסתיר את פלג גופו התחתון. את האיש לא פגשתי מעולם. מה שהפתיע אותי הוא נוכחותה של כרס רבת רושם ההולכת לפניו: אינני יודעת כמה שנים היא קיימת, אבל דבר אחד ברור לי – כיוון שאחימאיר הוא גבר, מותר לו. איש לא ירחיק אותו מן המסך בגלל ממדי גופו, וברור שלא צריך. הוא ותיק ורהוט ואינטליגנטי לעילא, ואני בטוחה שיש גם מספר לא מבוטל של נשים כמוהו, אבל אותן, מה לעשות, לא תראו מגישות מהדורות של "רואים עולם".

יעקב אחימאיר. אינטליגנטי ורהוט, והכרס לא מפריעה(צילום: יח"צ רשות השידור)

ועכשיו, ברשותכם, ספירת מלאים חלקית. לונדון וגם קירשנבאום. חיים יבין. דן שילון. לפניו, יגאל שילון. רוני דניאל. ניר דבורי. רפי קרסו בתוכניות הבוקר. רוני קובן, כפרה עליו. דביר בנדק, כוכב עליון, לפני הדיאטה. ירון ברלד, כי מישהו צריך לעשות רני רהב וטל פרידמן לא התאים לתפקיד. חיים כהן, כמובן. מושיק רוט, איך אפשר לשכוח. כל המוכשרים האלה עד אחד, ועוד כמה שמנמנים בהתהוות שטרם התרגלו לממדיהם והם נורא מתאמצים להכניס את הבטן על המסך – ובכן, כולם על המסך. ואיפה השמנות?

בסדר, היתה אסתי זקהיים ב"רוקדים עם כוכבים "והיתה הילה אלפרט, אבל הן לא הגישו מהדורות חדשות, נכון? גם לא היו כתבות במערכת חדשות או מגישות של שעשועונים, נכון? גם לא מנחות של איזשהו לייט נייט או תוכנית ברברת כלשהי. למה?

בכל פעם שאני מופיעה בטלוויזיה, המאפרת התורנית שואלת אותי מה אני רוצה שיעשו לי, ואני אומרת – תעשי אותי רזה וגבוהה, ושתינו צוחקות. בעניין הגובה, יש פטנטים של כסאות שאפשר לסדר כך שלא יראו שאני רק מטר שישים וחמש. בעניין השני, ובכן – אני לא באמת רוצה שיסדרו לי כלום. קבלו עדכון: נשים שמנות יודעות שהן שמנות. כשאתם קוראים להן "שמנה", זה לא מחדש להן כלום.

יש מי שעושה כסף מלהיות מצחיקולה שמנה, פוצחת בדיאטה ומרוויחה כסף מלנזוף בשמנים אחרים – ציפי שביט שהנחתה את "יורדים בגדול" היא דוגמה מצוינת לקריירה כזאת. יש מי שמסתתרת מאחורי הטיירים. בעיתונות וברדיו לא רואים אותם. ויש מי שמושכת בכתפיה וממשיכה הלאה, כמוני. השאלה היחידה שמטרידה אותי לפני הופעה בטלוויזיה היא, ששוב אני צריכה ללבוש משהו של שני המעצבים הטובים היחידים לנשים גדולות – הגרה אלמביק וששון קדם, שבלעדיהם לעד אנחנו נראות כמו הדודה הקשישה של עצמנו.

"את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות", כתבה הפמיניסטית האמריקנית מרי וילסון על נשים בטלוויזיה. נערות וילדות מבלות היום הרבה יותר זמן מול המסך מאשר בשיחות מועילות עם הורים אוהבים, ואת דימויי הגוף שלהן הן שואבות משם. תהיי רזה, בלונדינית ותחייכי, הן מבינות כבר בגיל צעיר מדי, וכך יעטפוך המצלמות בזוהר-עד. תהיי ברבי. תאכלי פחות. בתי החולים מלאים באנורקטיות שעוד לא התחילו את גיל ההתבגרות. לכל אחת מהן יש מוניקה פנימית בלב ושום מודל חיקוי בדמות אישה גדולה באמת על המסך.

זה לא רק אצלנו. CNN, הערוץ הבינלאומי, מחזיק בקנדי קראולי, כתבת פוליטית משובחת – ובאורווה שלמה של סייחות גזעיות בבלונד מבקבוק ובמידה 36. כך כל ערוץ בעולם המערבי, כך בסיטקומים האמריקניים – מאז מימי הליצנית-המכשפה ב"המופע של דרו קרי", דרך רוזאן בר, דרך קירסטי אלי בנסיונותיה למחזר את תהילת הרזון של "חופשי על הבר" בממדים גדולים יותר, דרך מולי הנפלאה ב"מייק ומולי" וסוקי הנפלאה ב"בנות גילמור" ועוד – נשים שמנות נמצאות שם כקוריוז, כמי שצוחקים על ממדיהן בנוכחותן, כמי שמשמשות אנטיתזה לנשים רזות, סקסיות, חכמות ומוצלחות יותר.

במונחי הדרמה הטלוויזיונית, הסיכום הוא פשוט: לטוני סופרנו היה מותר להיות שמן. לכרמלה סופרנו, לא.

"הסופרנוס". נשים שמנות בדרמה הן קוריוז

לעומת זאת, לכל אחת מותר להיות רזה מדי, מאז אלי מקביל ועד אחרונת השדופות המצודדות בערוץ האופנה: במחקרים שערכו מומחים שונים לתקשורת נמצא כי חלק ניכר - עד 40% - מן הדמויות הנשיות בדרמות אמריקניות ובסיטקומים הן נשים שמשקלן נמוך מן הממוצע באוכלוסייה, ומתקיים תת ייצוג מתמיד של נשים כאלה על פני המסך. במילים אחרות ובעברית: לחיים כהן, מושיק רוט, יונתן רושפלד – מותר. למיכל אנסקי, לא. לדביר בנדק ב"סברי מרנן", כן. לרותם אבוהב באותה סדרה? ממש לא. לטוביה צפיר – ודאי, אבל סנדרה שדה? איפה. ליהורם גאון מותר להציג כרס חביבה שכזו, אבל ליונה אליאן? השתגעתם?

זה לא המקום לדון בסוציולוגיה של האיבה הקטלנית כלפי שמנים, שהיא עוד כלום לעומת היחס לשמנות: מכל עבר מפמפמים אותנו בכך ששומן הוא מגפה קטלנית, וזה מגעיל, וזה מחליא, וזה גרוע יותר מכל חטא אנושי אחר, ושמתים מזה. יש עוד הרגלים שמתים בגללם, כמו למשל עישון, אבל אף ערוץ טלוויזיה בישראל לא חשב מעולם לפטר מגישה מעשנת. אם חלילה תעלה במשקל, זה כבר סיפור אחר.

מתוך "מאסטר שף"

התירוץ המקובל של הוגי תכנים ומנכ"לי תוכן הוא ש"אנשים לא רוצים לראות שמנות בטלוויזיה". התשובה היחידה לכך היא שאנשים יראו מה שיוצג בפניהם, וכי אפילו ליצרני תוכן מסחרי יש אחריות חברתית לייצג את כל מגזרי האוכלוסיה על המסך. בולשיט, יגידו האחראים וימשיכו בשלהם: אפס שמנות בחדשות. במקביל, גם לא ילדות שמנמנות בפרסומות, לא מגישות עגלגלות בערוץ הילדים, לא דבות בפריים טיים, בלייט נייט או בבוקר.

בפעמים הראשונות שהופעתי בטלוויזיה, היו מפיקות ועורכות – תמיד נשים – שניגשו אלי אחר כך להתפלא ביחד איתי על כך שאני עוברת מסך. כלומר, לא אומרת שטויות, מדברת בסדר ובלי לגמגם, מעבירה מסרים ברורים, בקיצור – טייק אחד וגמרנו. תמיד הרמתי גבה: סליחה, הקילוגרמים מעידים על משהו מלבד על עצם קיומם? אני אמורה להיות מטומטמת או עילגת רק בגללם? מה הקטע שלכן, נשים שונאות נשים שמנות?

"לעבור מסך" זו תכונה חמקמקה שהיא מכלול של גורמים שקשה למדוד אותם, אבל הם ברורים לעין ברגע שהעין יודעת להתבונן והאוזן להקשיב. גם נשים שמנות עוברות מסך, ואפילו לא רע - אבל תמיד יהיו שם גברים שמנים או לא ונשים אחרות שפומפמו ביותר מדי שעות טלוויזיה, שלא יניחו להן לעבור.