הר הבית בידי מי? מלחמת דת מול המצלמה

החפיפה בין החגים היהודיים והמוסלמיים, ובעקבותיהם התפילות והפעילות המוגברת בכותל המערבי ובהר הבית, חידדו בשבועות האחרונים את החשש מפיצוץ חבית חומר הנפץ הזאת, שקדושה למיליארדים ברחבי העולם ובמקביל מהווה אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בין מדינת ישראל לאיסלאם. ביקור במתחם הר הבית ובמסגד אל-אקצה חושף לעיני הצופה מהצד סיטואציה שעלולה להיראות כמשחק, אבל למעשה היא מציאות דתית סבוכה עם פוטנציאל נפיץ: המאמצים של היהודים להיכנס למתחם, ההתנגדות של ההקדש המוסלמי (הוואקף) ושל המתפללים, והתיירים הנוצרים שמסתכלים על המתרחש כמו על סרט פעולה.

(צילום: אסף קמר)

בית המקדש הראשון והשני היו ממוקמים באזור הרחבה הגדולה שבנה המלך הורדוס במתחם המוגבה מעל לכותל המערבי. במלחמת ששת הימים כבשו הצנחנים את הר הבית ובתחילה ניתן אישור כניסה לבני כל הדתות. רק בעקבות לחצים בינלאומיים הועברה השליטה בהר הבית לידי הוואקף המוסלמי, וכיום הר הבית הוא המקום היחיד בעולם שבו אין חופש דת ליהודים.

היהודים רק מבקרים

המתפללים המוסלמים יכולים להגיע להר הבית במהלך כל היום, אבל יהודים המבקשים להגיע להר מוגדרים "מבקרים" ויכולים להיכנס אליו רק בין 7:30 ל-11:00, דרך שער המוגרבים בלבד ותחת ליווי משטרתי כבד. כל מבקר יהודי עובר בדיקה גופנית מחמירה במטרה למנוע ממנו להכניס לשטח ההר ספרי תפילה, דגלי ישראל או חפצים בעלי סממנים יהודיים. 

כאב הראש הנוסף של המשטרה הוא מול המוסלמים - בעיקר צעירים ונשים מבוגרות - אשר יוצרים לא פעם פרובוקציות בהר הבית, קוראים קריאות גנאי וזורקים חפצים לעבר קבוצות של יהודים. לעיתים הרוחות מתלהטות עד כדי כך שבמשטרה נאלצים להפסיק את ביקורי היהודים בהר בשל החשש ממהומות אלימות.

(צילום: אסף קמר)

ביום צילום הכתבה עמדו ליד הכניסה צעירים חובשי כיפות סרוגות שלא עברו את הבדיקה ונאסר עליהם לעלות אל ההר. הם מחאו כפיים בהפגנתיות מול השער.

הכניסה לעיתונאים ישראלים וצוותי צילום כמעט בלתי אפשרית. אני הצטרפתי לקבוצה מאורגנת של תיירים מצרפת והסתננתי יחד איתם אל הר מוריה.

גשר העץ הרעוע שנבנה במיוחד כדי להפריד את כניסת היהודים והתיירים הזרים מכניסת המוסלמים, מוביל אל כיפת הסלע. בתוך המבנה העתיק מוגנת "אבן השתייה", זהו הסלע אשר על פי המסורת עליו עקד אברהם אבינו את בנו יצחק - או את ישמעאל, תלוי את מי שואלים.

סביב המתחם פזורים עשרות פקחים של הוואקף חמושים במכשיר קשר, מתשאלים את התיירים על זהותם הדתית ועל הכוונות הנסתרות שלהם. כל סימן לאמונה היהודית, ניסיון לתפילה או ספרים בעברית מקפיץ מיד את חבורות הלימוד רבות של המוסלמים והמוסלמיות (בנפרד כמובן), שלומדים קוראן ותופסים כוננות במקביל.

הרעש במתחם מחריש אוזניים. הצעקות "אללה אכבר" מתגברות כשקבוצת יהודים עם כיפה סרוגה וזקנים מלווים החוצה על ידי השוטרים לאחר שאחד הפקחים של הווקף חשד שהם רוצים להתפלל.

הגירוש המהיר של היהודים החשודים בתפילה, נועד למנוע הסלמה מהירה והקפצת "כיתות הכוננות המוסלמיות", שמחכות בסבלנות בכפרים ובשכונות סביב מזרח ירושלים. מהירות התגובה והנחישות של הנוכחות המשטרתית בהר הבית מונעת אלימות פיזית בין המוסלמים לבין היהודים, כך שהברירה היחידה שנשארה למחנות הניצים היא קרב צעקות.

כמה מטרים מתחת להר הבית, ברחבת הכותל המערבי ובמנהרת הכותל, היהודים שרים ומתפללים וצעקותיהם חודרות אל רחבת כיפת הסלע. מולם מקהלות של גברים מזוקנים ונשים רעולות בשחור מתחרים בצעקות וצרחות בערבית "יהודים החוצה, המקום שייך למוסלמים".

ממול תיירים סינים מצלמים את כיפת הזהב ובעיקר את הנשים רעולות הפנים שמקבצות נדבות באגרסיביות. לרגע קצר הצעקות נפסקות והקבוצה המאורגנת מקבלת הסבר, שהוא בדיוק ההפך מהמידע שאותה קבוצה קיבלה במנהרת הכותל.

לפתע מתחילות הצרחות מחדש. הפעם קבוצת נשים בחיג'אב בשחור מגיעה במהירות עם צעקות "אללה אכבר" במטרה לגרש חבורת ישראליות מפוחדות בחזות חילונית עם מדריך מורשה, שהעזו לפתוח מדריך טיולים בעברית.