"קשה להיות כאן ערבי, אבל אין לי ארץ אחרת"
הוא לקח לעצמו פסק זמן בצרפת, אולם תאופיק אבו ואיל אינו מתכוון להגר מפה כמו סכנדר קובטי וסייד קשוע. "הישראליות היא חלק ממני, אבל אני יכול להבין את המצוקה שלהם", הוא אומר בראיון לקראת הקרנת סרטו הקצר בפסטיבל חיפה, "באירופה פלסטיני הוא אוטומטית פוליטי, וגם תפיסת הערבים שטחית"
"אהבה על פי דרישה" - סרטו הקצר של תאופיק אבו ואיל
זוהי עלילתו המתומצתת של "אהבה על פי דרישה", סרטו הקצרצר של תאופיק אבו ואיל, שנוצר במסגרת סדרת הסרטים "מכתבי אהבה לקולנוע", שנהגתה בבית הספר סם שפיגל בירושלים. עשרה במאים - בהם אבי נשר, נדב לפיד, דרור שאול והגר בן אשר - התבקשו ליצור סרטונים המשקפים את התשוקה והלהט לאמנותם. האסופה, שיזמו והפיקו סתיו מרון ואלונה רפואה (היא כוללת גם סרט עפ"י תסריט שכתב אסי דיין במיוחד לפרויקט), תחשף לראשונה במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה שיתקיים בסוכות.
הפרמיירה המתוכננת תופסת את אבו ואיל - מי שלפני עשור ביים את "עטאש-צימאון", מיצירות המופת של הקולנוע הישראלי העכשווי - במארסיי שבצרפת, אליה עקר לפני מספר חודשים - בעיקר כדי להתנתק קצת ולעבוד על תסריט חדש. מטבע הדברים נפתחת השיחה הטלפונית עמו בניסיון לברר באיזה אופן הסרט הוא מכתב אהבה לקולנוע.
"רציתי לתאר בנאליות של חיים, של זוגיות", הוא אומר. "יש לך וילה גדולה ודשא ירוק והרבה כסף בבנק, אבל משהו מתפורר בתשוקה שלך. ואז פתאום אתה רואה רגע כזה בסרט שמעורר אצלך זיכרון קדום, דבר שיש לו משמעות רגשית חזקה מאוד. זה כמו ילד שרואה סרט והוא מוקסם, שחקנית שהוא מתאהב בה. אז הסרט שלי הוא על רגע כזה".
בני הזוג, מסביר אבו ואיל, מעדיפים לצפות בסרט מאשר לדבר אחד עם השני. גם זה, מבחינתו, חלק מקסמו של הקולנוע, לטוב ולרע. את הגבר מגלם מנשה נוי ואשתו בסרט (ובחיים) היא קרן מור. הם לא מחליפים מילה ביניהם לאורך כל הסיטואציה. "הם עבדו קשה וללא תמורה", מדגיש אבו ואיל, "רק מתוך אמונה ואהבה. אין הרבה שחקנים כאלה בארץ". מעניין, אגב כך, שאבו ואיל בחר להתמקד בדמויות שאינן פלסטיניות, אולי מתוך התרסה כלפי הציפיות המוקדמות ממנו כבמאי פלסטיני.
אחרי החיבוק הביקורתי שזכה לו "עטאש-צימאון", סרט הביכורים שלו שהביא את סיפורה של משפחה פלסטינית הנאלצת לעזוב את כפרה ועוברת להתגורר במתחם אימונים נטוש של צה"ל, ביים אבו ואיל את "תנאתור" ("התפוררות") - על בני זוג פלסטינים ממזרח ירושלים שנישואיהם קורסים והם מתכננים לעקור לפריז על מנת להציל את מה שנותר מהם. קבלת הפנים הקרירה, בלשון המעטה, לה זכה הסרט היפה הזה שהוצג בפסטיבלים של לוקרנו וחיפה, הביאה לכך שמעולם לא הופץ בישראל.
מתוך "עטאש-צמאון". יצירת מופת
אני תוהה אם הסיבה לכך היתה שכיוצר פלסטיני, המבקרים ומנהלי הפסטיבלים רצו לראות את אבו ואיל עושה סרט פוליטי מובהק ולא יצירה מסוגננת ומנוכרת, מעין אנטוניוני בירושלים (שמו הלועזי של הסרט היה "Last Days in Jerusalem"). הוא נוטה להסכים: "השוק האירופאי טען שהסמן הפלסטיני כביכול של פוליטיקה ישירה חסר בסרט, אבל הרגשתי שאנשים פחות אהבו את זה. שקטלגו אותו כסרט שני שאמור להיות כישלון. מבחינתי, עברתי הלאה".
אף אם נוכחותו של אבו ואיל במארסיי היא זמנית, קשה להתעלם מהתופעה לפיה קולנוענים פלסטינים מתקשים למצוא את מקומם בארץ. סכנדר קובטי, שביים יחד עם ירון שני את "עג'מי" שייצג את ישראל באוסקר, מתגורר היום בקטאר אחרי שהכרזתו, רגע לפני הטקס, כי אינו מייצג את ישראל עוררה את זעמם של פוליטיקאים מהימין. גם הסופר והתסריטאי סייד קשוע הודיע לאחרונה פומבית על כישלון החיים המשותפים בין יהודים וערבים בארץ, ועזב עם משפחתו לשיקגו.
ואילו השרה לימור לבנת תהתה האם ראוי שקרנות הקולנוע יתמכו ביוצרי סרטים מלאי שנאה עצמית, כהגדרתה. בנוסף, עלייתו לאקרנים של "ערבים רוקדים", סרטו של ערן ריקליס עפ"י תסריט שכתב קשוע, נדחתה למועד בלתי ידוע בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים מגוש עציון ומבצע "צוק איתן".
אכן, לאחרונה געשה הסצינה הקולנועית בארץ סביב החלטה של הבמאית סוהא עראף להציג את סרטה "וילה תומא", שהוקרן בפסטיבל ונציה האחרון ללא שיוך מדיני (תחילה הוגש כסרט פלסטיני, ובהמשך כ"סרטה של סוהא עראף"). זאת, על אף התמיכה הנדיבה שהסרט זכה מקרן הקולנוע הישראלי, וכן מימון מטעם משרד הכלכלה.
בתגובה, פנתה שרת התרבות לקרן הקולנוע הישראלי ותבעה את החזר כספי התמיכה בסרט. כמה עשרות קולנוענים ישראלים ופלסטינים, ביניהם אבו ואיל, פרסמו גילוי דעת בו נכתב בין היתר כי "זהותו של סרט לא נשאבת מזהותם של מדינות וגופים אשר תומכים בו ומממנים את הפקתו, אלא היא נגזרת מזהותו והשתייכותו הלאומית ועולמו הרוחני, התרבותי והערכי של היוצר".
ובכל זאת, יש לך בעיה גדולה יותר מאשר במאי יהודי שמבקש לעשות סרט ביקורתי, מה שנקרא "אנטי-ישראלי".
"מבחינות רבות, במאי פלסטיני שרוצה לעשות היום סרט פוליטי נחשב לפצצה מתקתקת שאף אחד לא רוצה לגעת בה. מצד שני, האירופאים רוצים שתהיה פוליטי, וזו מורכבות מטורפת. אתה עומד מול קרנות ישראליות ואירופאיות וצריך ללכת בין הטיפות. בעבור האירופאים, אם תעשה סרט פלסטיני שאינו פוליטי - אז את מי זה מעניין. מבחינתם, פלסטיני הוא אוטומטית פוליטי.
וכך, כשאתה עובד על התסריט החדש, אתה חש שכיוצר פלסטיני עליך לרצות את התביעה האירופאית לאמירה פוליטית מסוג מסוים.
"אני חייב לעשות ג'אגלינג. בסופו של דבר אני מנסה למצוא את הנוסחה - שהסרט ידבר אל ההמונים, ולא משנה אם ההמונים האלה הם ישראלים או אירופאים, ושתהנה לעשות אותו. הניסיון שצברתי בחיים יבוא לידי ביטוי בסרט הזה. אני מנסה לעשות הפעם משהו אחר, שונה. כנראה כל עשר שנים אני צריך לצאת מהארץ כדי להבין את זה".
אז אתה חוזר.
"אני חוזר, למרות החרא והקושי להיות ערבי. אין לי ארץ אחרת, מה שנקרא".
