זכרונות מאמא נעמי שמר: "לא מייצרים כמוה"

התמציתיות היתה אחת התכונות האופייניות ביותר לאמא שלי - נעמי שמר, הן כאדם והן כיוצרת. בשירים שלה אין אף פעם אות או תו מיותרים וכך גם באופן שבו דיברה - תמיד זה היה מעט המכיל את המרובה. פעם אחת בלבד ראיתי אותה מתבלבלת על במה ולא זוכרת מה התכוונה להגיד. זה היה בטקס חלוקת תואר דוקטור של כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

כאב לאמא שלא ניגנו בטקס את "ירושלים של זהב", אלא שירים אחרים שלה - וזאת, כפי שהסבירו לה מארגני הטקס, "מטעמים פוליטיים". אמא עלתה לנאום - אבל שכחה מה בדיוק רצתה להגיד על פסילת השיר וירדה מהפודיום כשהיה ברור לכולם ש"אקורד הסיום" של הנאום חסר. כרבע שעה אחר כך וממש לא לפי כללי הטקס, ניתקה אמא משורת הדוקטורנטים הטריים, עלתה חזרה לפודיום ואמרה - "נזכרתי מה היה לי חשוב לומר דווקא כאן: בבואי היום לשיר לך ולך לקשור כתרים - קטונתי מצעיר בנייך ומאחרון המשוררים". 

זכרונות ילדות. נעמי שמר והילד אריאל הורוביץ(צילום: יעל רוזן)

אלה בדיוק המילים שמבטאות את ההרגשה שלי בזמן האחרון, כשאני עסוק כל כך ביצירה של אמא לרגל המופע "דיוקן אמי" שאעלה בפסטיבל הפסנתר הקרוב. נכון שגדלתי על השירים האלה, אבל כשאתה פוגש אותם כמפיק מוזיקלי וכמבצע, ההבדל הוא כמו לנהוג בעצמך באוטו או לשבת לצד הנהג. כשאתה הנהג עצמו, אתה באמת מבין לעומק עד כמה האוטו הוא מפירמה טובה ועד כמה כבר לא מייצרים כאלה היום.

כדי לחלוק קצת מההתרגשות שאני מרגיש בתהליך העבודה על המופע בחרתי לשתף אתכם בסיפורים שמאחורי חלק מהשירים שאבצע בו ובזכרונות שיש לי מהם:

1967 - "שיר נולד"

השיר הזה אמנם ניבא את הכיוון שבחרתי בו בחיים - "אולי הבן שלי יכתוב שירים", אבל האמת היא שהוא נכתב שלוש שנים לפני שנולדתי. בן דוד שלי, בנה של רותיק, אחותה של אמא, הוא בן ראשון אחרי שתי בנות. מכיוון שבאותם ימים של טרום אולטראסאונד, ידעו את מין הילד רק בלידה, דוד שלי אברם ז"ל, התקשר באמצע הלילה לאמא וצעק בהתרגשות ובלי שום הקדמות - "בן נולד"! הקריאה הזו שהעירה את אמא מהשינה, הושיבה אותה אל הפסנתר והוציאה ממנה את אחת המלודיות הנועזות שאני מכיר בכלל במוזיקה הישראלית. אני לא מצליח לחשוב על שם אחד של רוקר מ"דור הרוקסן" , שמסוגל לייצר מלודיה שיש בה כל כך הרבה פראות וכוח כמו שיש במנגינה הזו של נעמי שמר.

1969 - ״שבחי מעוז״

אמא כתבה שירי עם. אי אפשר לעשות אז זה כשנחים בתל אביב על זרי הדפנה של ״ירושלים של זהב״. לכן, בעיצומה של מלחמת ההתשה, היא ירדה ביוזמתה למוצבים בתעלה כדי לראות מקרוב מה עובר על החיילים. לא מזמן הגיע שמאי ביטוח לאולפן שלי, כדי להעריך את שווי הציוד. אחרי שעשינו סיבוב באולפן הוא אמר לי: ״אני חייב לספר לך שהייתי בין החיילים שאמא שלך ביקרה בחורף 69 בתעלה. מה שאני זוכר זה שלא עניין אותה שום דבר צבאי - השאלות שלה היו שאלות של קיבוצניקית: תראו לי איפה אתם ישנים, מה אתם אוכלים, איך מעבירים את הזמן... אחר כך כשיצא השיר הרגשנו שזה שלנו״.

בין השאר הראו לה החיילים איך הם מדליקים נרות חנוכה בחנוכייה שאילתרו מתרמילי פגזים ריקים. זה נתן לה את הרעיון להפוך את ״מעוז צור״ ל״שבחי מעוז״. בעצם בפטנט הזה של אמא, טמון כל המהפך שחוללה הציונות בחשיבה היהודית - הגאולה לא תגיע רק מידי שמיים (מעוז צור הוא כינוי לה׳ במקור), אלא היא תלויה גם במעשים הכי ארציים וקרובים לאדמה של החייל הפשוט בשטח, שתקוע במעוז ומתגעגע לפרדס שליד ביתו. אולי בגלל זה ובזכות השורה ״אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות״ - ארבעים וחמש שנה אחרי, השיר עדיין מאוד רלוונטי לתיאור המערכה האחרונה בדרום.

1972 - ״שני צלמי רחוב״

זאת אחת המנגינות הפרועות והטקסטים האוונגרדיים ביותר של אמא ושיר שאני מאוד אוהב, אולי בגלל שהייתי בן שנתיים כשהיא עבדה עליו והמנגינה נצרבה בי כתינוק. בכל מקרה, כשהתעמקתי בו עכשיו, הוא הזכיר לי סיפור שאימא סיפרה לי על ימיה הראשונים בתל אביב באמצע שנות החמישים: כשעברה בפעם הראשונה ליד קפה "כסית" - ראתה את כל הבוהמה של אז יושבת סביב השולחנות, כל אחד עם החבורה שלו - מאלתרמן הוותיק ועד בני אמדורסקי הצעיר. אף אחד לא התייחס לבחורה הצעירה מכנרת ואמא הבטיחה לעצמה ש״זאת הפעם האחרונה שאני עוברת כאן ואתם לא אומרים לי שלום״. מהר מאוד היא נכנסה לעניינים ונהייתה בת בית במקום בזכות השם שיצא לה כמלחינה וכותבת.

בשיר ״שני צלמי רחוב״ - שני הטיפוסים זרח וצלמונע מצלמים תמונות ברחבי תל אביב ורואים גם את היופי ״צבא יפהפיות בחשופיות ובגופיות״ וגם את הצביעות ״איש לדרכו איש ומעשיו - קול יעקב וידי עשיו״, ששניהם לא חסרים בעיר עד היום.

1979 - ״אומרים ישנה ארץ״

אני כבר זוכר כילד את אמא מלחינה את השיר הזה של טשרניחובסקי. היא לא הרבתה להלחין שירים של אחרים וכשזה קרה היא עשתה את זה עם המון כבוד כי אלה תמיד היו חברים כמו ע. הלל ופנחס שדה או אנשים שהעריצה כמו אלתרמן ורחל. לכן תמיד מדובר במנגינות משובחות שקשה להאמין שלא המחבר עצמו הלחין אותן. במקרה של אלתרמן, כשהוא בא לשמוע את הלחן של ״ספני שלמה המלך״ (עציון גבר) - היא השמיעה לו את השיר ומיד אחר כך הסתובבה אליו והתנצלה על כך שנאלצה לשנות חלק מהמילים כדי להתאים אותן ללחן. אלתרמן שאהב את השיר חייך וענה: "נעמי - אלה לא כתבי הקודש!".

ב"אומרים ישנה ארץ" שנכתב ב-1923, שנתיים לפני ביקורו הראשון בארץ, טשרניחובסקי, הרופא האירופאי, כבר יודע שארץ ישראל שהוא מתגעגע אליה היא "שכורת שמש" שיכורה מרוב חום. בשביל טשרניחובסקי ובני דורו, היה כאן מדבר ויש גרסאות שונות של השיר, שנעות בין תקווה לייאוש, בכל הנוגע לסיכויי העם היהודי להצליח לחזור הנה ולהקים פה בית.

אנחנו כבר לא חיים במדבר ועדיין השיר בעיניי רלוונטי מאי פעם: "נכנס כל הנכנס פגע בו עקיבא"? ממש לא! אצלנו מי שנכנס הביתה, פוגע בו ארז טל עם הקולוסאום הרומי של ה"אח הגדול" ושאר כופתאות הריאליטי שמגישים לנו הערוצים המסחריים. אז ככה שממש כמו טשרניחובסקי, אנחנו עדיין במדבר - מדבר תרבותי, שבו עדיין יש מקום לשאול "איפה אותה ארץ?" ו"מי ינחנו דרך"?

המופע "דיוקן אמי" ייערך במסגרת פסטיבל הפסנתר ב-5 בנובמבר במוזיאון תל אביב