ובלבם חומה: הברלינאים שמתגעגעים למזרח
בגרמניה מציינים היום 25 שנה לנפילת החומה. למרות הזיכרונות העגומים מהמשטר הקומוניסטי הרודני, כתב "ידיעות אחרונות" מצא בברלין ערגה לתקופה שקדמה לאיחודה. הכירו את ה"אוסטלגיה" - גל נוסטלגיה למזרח
פטרה הנזל לא יודעת מה לעשות קודם. הטלפון שמאחורי דלפק המשקאות מצלצל ללא הרף. מהמטבח מבקשים ממנה להגיש את המנות שכבר הוזמנו, ואנשים ממשיכים לזרום למסעדה לארוחת צהריים. פטרה בת ה-50 היא דקת גזרה, לבושה מכנסי עור שחורים צמודים וחולצה כהה. שערה הארוך והישר צבוע, והיא נראית כאילו נקלחה ממגזין אופנה של שנות ה-80 במזרח גרמניה.
עוד חדשות בעולם :
ערק ומדבר: להיות המאבטח של רודן קוריאה
שוחררו שני אמריקנים שהוחזקו בצפון קוריאה
הטלפון ממשיך לצלצל, ואחד המתקשרים מבקש להזמין כמה שולחנות ליום השנה ה-25 לנפילת חומת ברלין שחל היום (יום א'). הוא וחבריו מבקשים לחגוג באווירה מיוחדת את היום ההיסטורי ששינה את פניה של גרמניה ואירופה. "אני מצטערת מאוד", עונה פטרה, "כל השולחנות כבר שמורים. המסעדה מלאה לחלוטין ביום ראשון".
מסע קולינרי במנהרת הזמן
בימים רגילים מנהלת פטרה לבדה את מסעדת "פולקסקאמר", מסעדה שמבטיחה לסועדים מסע בזמן לימיה של מזרח גרמניה הקומוניסטית. "פולקסקאמר", או לשכת העם, היה הפרלמנט המזרח גרמני שפעל עד ליומה האחרון של גרמניה הקומוניסטית ב-1990.
בית הנבחרים המזרח גרמני שכן בהיכל אסבסט, שנקרא "ארמון הרפובליקה", ונבנה על חורבותיו של הארמון הראשי בברלין. הארמון שנהרס בתחילת שנות ה-50 בידי הקומוניסטים נבנה מחדש בימים אלה.
מסעדת "פולקסקאמר" ממוקמת בין שיכוני ענק שהוקמו במזרח ברלין בשנות ה-50 וה-60 עבור הפועלים, לא הרחק מ"תחנת המזרח" - תחנת הרכבת הראשית של מזרח ברלין ומשרדי המערכת של "נויס דויטשלנד" ("גרמניה החדשה"), יומון סוציאליסטי שהיה ביטאונה של "מפלגת האחדות הסוציאליסטית", מפלגת היחיד במזרח גרמניה. העיתון ממשיך לצאת לאור גם בימינו.
"להתראות לנין!" - גרסת המציאות
על הקירות תלויים דיוקנאות של מנהיגי מזרח גרמניה, סמלים לאומיים ודגלים של אגודות ספורט ובתי ספר מאותם ימים. תפאורת המסעדה נראית כאילו נלקחה מהסרט "להתראות לנין!" (2003) - אחת ההצלחות הגדולות ביותר של הקולנוע הגרמני מאז איחוד המדינה. הסרט מספר על אם משפחה, קומוניסטית מושבעת, שנכנסת לתרדמת לפני נפילת חומת ברלין ומתעוררת זמן מה אחרי איחודה מחדש של גרמניה. ילדיה רצו למנוע ממנה הלם תרבותי שעלול לגרום להחמרה במצבה הבריאותי ולכן החליטו לשחזר את "הזמנים הישנים והטובים" לפני נפילת החומה.
גם התפריט ב"פולקסקאמר" הוא מימים עברו: "סוליאנקה" - מרק כרוב עם מלפפונים חמוצים, לימונים, זיתים ושמנת, "שניצל צוענים" טבול ברוטב עגבניות עם פפריקה ופטריות, או "טוסט הוואי" עשוי מלחם, פיסת נקניק, גבינה ואננס. בניגוד לימי המשטר הקומוניסטי, המחירים כבר לא מסובסדים, אך עדיין זולים למדי.
לא שוכחים את ימי הדיקטטורה
אני מבקש לצלם קבוצת סועדים בשנות ה-40 או ה-50 לחייהם, אולם הם נרתעים - זכר כנראה לימים ההם של הדיקטטורה הקומוניסטית. באותם ימים חיו תושבים במזרח ברלין תחת מעקב תמידי, כיום המצב שונה לגמרי והם עומדים על זכותם המוחלטת לפרטיות. ייתכן גם שהם פוחדים שצילום במסעדה מסוג זה יתפרש כהבעת אהדה למשטר ההוא, שמשתפי הפעולה עמו עדיין נרדפים.
רק לפני כמה ימים עורר נשיא גרמניה, יואכים גאוק, סערה פוליטית כשהביע הסתייגות ממינויו של בכיר לשעבר במפלגה הקומוניסטית לראש ממשלת מחוז במדינה. גאוק היה ממתנגדי המשטר הקומוניסטי ולאחר איחוד גרמניה עמד בראש ארכיון המשטרה המזרח גרמנית שנודעה לשמצה, "השטאזי", וחשף ברבים את סוכניה החשאיים ואת האנשים ששיתפו פעולה עמה. הנשיא הגרמני ספג ביקורת מצד כל מפלגות השמאל, שראו בדבריו חריגה מסמכויות הנשיא והתערבות בעניינים מפלגתיים.
סולד אאוט ב"מלון הקומוניסטי"
לנוסטלגיה לתקופת מזרח גרמניה יש שם מיוחד - "אוסטלגיה" ("אוסט" בגרמנית: "מזרח"). מסעדת "פולקסקאמר" אינה המקום היחיד בברלין שבו משוחזרת האווירה של המזרח הקומוניסטי. בצדו השני של מבנה השיכונים העצום שוכן ה"אוסטל" - מלון המעוצב גם הוא באווירה הסוציאליסטית של פעם. באולם הקבלה תלוי ציור גדול עם דיוקנו של וילי שטופ, מנהיגה השלישי של מזרח גרמניה, ששלט באמצע שנות ה-70 ותרם לסיום משטר הרודנות.
מאחורי דלפק ההרשמה לבית המלון מוצבים שעונים המצביעים על השעות בהוואנה, מוסקבה, פקינג וברלין - ארבע ערי בירה מרכזיות בעולם הקומוניסטי של פעם. על שולחן עץ צנוע, בין כורסאות פשוטות וחורקות, מונח הגיליון היומי של "נויס דויטשלנד" ואלבום עם אוסף גלויות עצום, המתעד את כל היבטי חיי היום-יום במזרח גרמניה בצבע ובשחור-לבן: צילומים של בתי ספר ומלונות, מפעלים ואתרי נופש, כיכרות ואנשים במקומות עבודתם. הכול נראה נקי ומסודר. כל 53 חדריו הספרטניים ודירת הנופש של המלון הוזמנו מראש לסוף השבוע שבו מציינים 25 שנה לנפילת חומת ברלין.
ארומה היסטורית בבית הקפה בבית מס' 72
"ספריית קרל מרקס" ההיסטורית אמנם סגרה את שעריה והפכה לאולם אירועים פרטי. אך ב"קפה סיבילה", בבית מספר 72, אפשר לנשום את ההיסטוריה. בית הקפה הוקם ב-1953 כ"היכל שתיית חלב" ציבורי והפך ל"קפה סיבילה" בשנות ה-60. על קירות בית הקפה, שנותר מעוצב כמעט ללא שינוי כביום הקמתו, מוצגות דרך קבע תערוכות שונות, ובערבים נערכים דיונים פוליטיים. "אגון קרנץ היה כאן אתמול", מספר בגאווה מנהל "קפה סיבילה" פטר שרדר. "הוא, שהיה המנהיג האחרון של מזרח גרמניה, הציג את ספרו החדש - זיכרונות מאותה תקופה - והיה כאן מפוצץ".
"קפה סיבילה", מדגיש שרדר, אינו מתעסק בקיטש תיירותי, אלא באידיאולוגיה. "אנחנו לא מגישים כאן נוסטלגיה מחורבנת", הוא אומר. "זה מקום לאנשי רוח. פעם היו באים לכאן סופרים ידועים, שישבו וכתבו. היום באים לכאן אנשים מכל קצוות החברה ואנחנו מדברים על הכול. למען האמת, באים לכאן יותר מערב גרמנים ממזרחים. אנחנו מחליפים כאן דעות. לי אישית אין נוסטלגיה לזמנים ההם, אף על פי שאני מהמזרח. אין כאן יותר חומה. החומה נמצאת במקום אחר, על גבול רוסיה ואוקראינה".
על המדפים בסופר: מוצרים מהמזרח
לא הרחק מאלכסנדרפלאץ, הכיכר המרכזית של מזרח ברלין לשעבר, שוכן הסופרמרקט "אוסטפאקט" ("חבילה מזרחית"). זהו אחד ממרכזי הקניות המציעים ללקוחותיהם מבחר גדול יחסית של מוצרים, שהיו קיימים במזרח גרמניה: מאכלים, סבונים, קרמים, מוצרי ניקוי לבית, מגבות ומשחקים לילדים - לצד אינספור מזכרות מודרניות. בין המוצרים למכירה דגמים מיניאטוריים של מכונית ה"טראבי" - פאר תעשיית הרכב המזרח גרמנית שפעם היו מחכים עשר שנים כדי לקבל אותו. הרכב הקטן והמזהם נע כיום ברחובות ברלין במסגרת "מסעות ספארי" מאורגנים לתיירים.
כמה מפעלים שלא פשטו את הרגל עם היעלמות הקומוניזם ממשיכים לספק ללקוחות נאמנים מוצרים מהימים ההם. חלק מהמדפים ב"אוסטפאקט" מעוצבים ממש כמו אז: תצוגה מינימליסטית ביותר המזכירה את המחסור התמידי שהיה קיים בחנויות המזרח. "יש געגועים לפעם", מספרת בטינה, קונה שעוברת בין המדפים בחנות. היא נולדה במזרח ברלין לפני 25 שנה כשהחומה נפלה. "הייתה אז תקופה טובה, וטוב להיזכר בה", היא מחייכת. קונה אחרת, מבוגרת יותר, רוטנת: "זה בכלל לא כמו שהיה פעם". היא באה מסקסוניה, אחת ממדינות מזרח גרמניה לשעבר, וזו הפעם ראשונה שלה בסופמרקט מסוג זה. "החנויות אז היו ריקות יותר ואפורות יותר. גם את העטיפות של המוצרים שינו. אפשר לזהות אותם רק לפי שם המוצר או שם היצרן, שלא השתנו".
הדוכן הצבעוני מול מרכז הקניות המודרני "ארקאדן", בשדרת שנהאוזר שברובע פרנצלאוור ברג, נבלע בתנועה הסואנת של העוברים ושבים. אולם "אלן סנאק" הוא אחד השרידים הקולינריים האמיתיים של מזרח ברלין הישנה והקומוניסטית: אפשר לרכוש בו את ה"קט-וורסט" - נקניקייה טבולה ברוטב קטשופ שהייתה התשובה הקומוניסטית האולטימטיבית בשנות ה-70 של המזרח גרמנים ל"הוט דוג" או ל"קארי וורסט" של מערב ברלין.
"הלחם והנקניקיות מיוצרים במיוחד עבורנו על ידי אותן חברות שייצרו אותם בעבר", מספרת המוכרת בדוכן. "אסור למפעלים הללו למכור אותם לדוכני נקניקיות אחרים. כך אנחנו שומרים על איכות ומקוריות המוצר. יש לזה בדיוק את הטעם שאני זוכרת מדוכני ה'קט-וורסט' של ילדותי. האוכל הזה הוא זיכרון. אבל זיכרון של ימים שלא הייתי חוזרת אליהם".
לפנייה לכתב/ת 
