בטוחים שהחורף כבר כאן? תפתחו ספר
רוב הזוועות קורות לנו בקיץ, ואז מגיע החורף שהוא זמן אכזרי להתבוננות אמיצה על עצמך ולהתחלה של תיקון או לפחות כפרה. לא תמיד מזג האוויר מספק את הסחורה - ואז הספרים יכולים לעזור
חם לי. גם לכם חם? כי תכלס, לא הכי קר בנובמבר הנוכחי, זה משבש את המחשבה, זה מסרס את חשבון הנפש. הדברים מיתקנים בחורף, אחרי שהתקלקלו בקיץ. הזוועות קורות בקיץ, ואז מגיע החורף וצריך לחשוב טוב טוב על מה שעשית.
ישראל לא מכפרת. אין לה חורף. לוהט פה עד ספטמבר, שאז נגמרות המלחמות שהזענו עליהן, ואז נהיה חם עד להלהטה הבאה. זה רע מאוד. אנחנו חייבים את החורף הזה, אנחנו חייבים רגע לעצור ולחשוב.
הקיץ של פטרסון הוא קיץ 1948. אתם יודעים מה קרה בקיץ 1948. הם יודעים מה קרה בקיץ 1948. טרונד היה בן 15, וקיבל מהלומה ראשונה, מהממת, על אכזריותם של החיים.
היא חוזרת למקום שבו כמעט אבדה, אל גבר שהציל אותה מעצמה, והיא מציעה לו "את האפלה שלי, את הכפור, אתה יכול לראות אותם, לך לא שיקרתי אף פעם". זה לא שהחורף הפנימי הזה יעבור, אבל לפחות כשהעונה שבחוץ מתאימה לעונה שבפנים אפשר להישיר אל שתיהן מבט באומץ, ולהמשיך לחיות.
לטורים נוספים של יובל אביבי:
אפשרות של אלימות: גברים נלחמים בספרים
אין לי כסף אין לי: גם בספרים ישנים
החורף הוא זמן לרפלקציה אכזרית, התבוננות אמיצה על עצמך והתחלה של תיקון, או לפחות כפרה. הגיבור של ברנר ב"בחורף" מדמה את פעולת החשיבה עצמה לסערה חורפית, "במוחי המרוסק מרחפים שברי הרהורים כפתי-שלג אלו, שהן מפזזות ומחוללות בסועת חורף".
יוסף חיים ברנר. פתיתי השלג כפתיתי הרהורים
הילד הגיבור של דויד גרוסמן ב"סוס אחד נכנס לבר", בנקודת שיא הכאב של יום קיץ לוהט שבו הוא ממהר ללוויה הראשונה בחייו, בוחר לא להיות בשום מקום. הוא משתמש בתכסיס ילדותי, נכנס ל"שנת חורף. לזה רציתי להגיע, זה היה החלום".
זו לא שינה חסרת מודעות, משתיקה. זוהי שנת חורף חופרת, מטפלת, שבה "התאמנתי, תצחקו, איך לפזר את הכאב מהמקום של המכה למקומות אחרים בגוף, לחלק אותו בין כולם, שוויון בנטל כאילו". החורף הוא מקום שבו לומדים איך לחיות עם הזוועה שהיא אנחנו, להתמודד עם מה שעשו לנו ומה שאנחנו עשינו לאחרים.
אולי אם נובמבר היה מתקרב לטמפרטורת אפס, היינו יכולים להיכנס לשנת חורף דובית שכזו, להתנמנם שומנית במערה קפואה, להפסיק לפעול כל הזמן, זרומי דם בכל האיברים, לעצור לרגע. מרינה, הגיבורה של "כשהלילה" מגיע לחופשת קיץ באלפים עם בנה בן השנתיים. נו, לא חם שם כמו בנובמבר בישראל, אבל זה הקיץ שלה והיא סובלת. ודבר נורא עומד להתרחש, והיא יודעת את זה, והיא מתחננת כלפי גורם שלא מאזין כלל, כי הוא לא קיים, "בואו חושך, דממה, כפור. תצילו את שנינו מהאסון הזה… תשתיק את החיה הזו שצורחת". בוא חורף, תשתיק כבר את החיה שצורחת מאיתנו.
"אני גר כאן עכשיו", מצהיר טרונד ב"יוצאים לגנוב סוסים" של פר פטרסון, בראשית נובמבר. "כל חיי כמהתי להיות לבדי במקום כזה". הוא גר כאן עכשיו, בחורף, במקום שבו בילה קיץ אחד נורא ואיום שהפך את חייו.
"בעוד פחות מחודשיים יסתיים האלף הזה", הוא ממשיך בהקדמה, "אולי נרד לאגם לראות אם הקרח קשה דיו. אני מדמיין לי עשר מעלות מתחת לאפס וליל ירח, ואז אדליק את התנור ואשתה מהבקבוק שאני שומר בארון עד שאהיה די שיכור, אשים תקליט על הפטיפון הישן, קולה של בילי הולידיי יישמע כמעט כמו לחישה… כשהתקליט יגיע לסיומו אשכב לישון, אישן את השינה הכבדה ביותר שאפשר לישון בלי להיות מת ואתעורר לאלף חדש ולא אייחס לו שום משמעות. אני מצפה לזה בקוצר רוח".
הוא רוצה לבדוק אם הקרח קשה דיו. אם כבר אפשר ללכת על האגם, לעבור לצד השני. האם החורף כבר קר מספיק. הוא מצפה לזה בקוצר רוח. אנחנו גם מצפים כבר לחורף בקוצר רוח, ומאותה סיבה. בגלל "הקיץ הזה שפתאום מתחיל להטריד אותי. הוא לא הטריד אותי במשך שנים רבות".
"כשהלילה". גם חופשת קיץ יכולה להיות אפלה וחורפית
הקיץ הזה, הקיצים האלה, הם לא נעלמים גם אם אנחנו מפסיקים לחשוב עליהם מיד אחרי. יום אחד יגיע החורף ונהיה חייבים לחשוב עליהם, ולהבין מה קרה בהם. וזה לא דבר רע. הקיץ כאן נמשך כבר שנים והחורף לא מגיע.
טרונד יודע, כבר בסוף אותו הקיץ שהחורף זה לא רק מזג אוויר. "חשתי שמסך ירד והסתיר את כל הדברים שידעתי אי פעם. כמו להתחיל את החיים מחדש. הצבעים היו שונים, הריחות שונים, ההרגשה שהדברים עוררו עמוק בתוכי היתה אף היא שונה. לא רק ההבדל בין חום וקור, אור וחושך, סגול ואפור, אלא הבדל באופן שבו פחדתי ובאופן שבו שמחתי".
ידיגיי של "והיום איננו כלה", הולך לקבור את החבר שלו, קזנגפ, בסתיו. זה לא מקרי, הרי, שהוא עושה את פעולת הקבירה, המייסרת, הארוכה, הדורשת מסע, בדיוק במעבר בין הקיץ האיום של רזחסטן לחורף המייסר שלה. כש"הערבים נעשים קרירים. בלילות הקרקע מתקררת מהר, ועם שחר הערבה מכוסה כמו אדמת מלחה דוק לבנבן של כפור חולף".
הוא נזכר בעבר, בימים של קיץ, "הימים נהיים חמים יותר, לוהטים יותר, עד שהיה נאחז בחילה מן החום ומאבק הפחם המתעופף, וראשו היה מתערפל. הוא הרגיש שכוחותיו עלים, והתאווה לקרוס תחתיו בערימת הפחם ולא לקום עוד".
אבל אז מגיע החורף, שני החברים מכירים בערכו - "ריחו הרענן של שלג ערבות ראשון. קזנגפ השתדל לאצור בראותיו ככל האפשר את נשימת החורף הזו. באותה שעה הבין שהאדמה הזאת אינה זרה לו". ואחר כך "ככל שהתקרב החורף הרגיש ידיגיי שכוחותיו שבים אליו בהדרגה.
הוא לא השגיח כלל מתי פסקה הסחרחורת, וגם הזמזום התמידי באוזניים נעלם לאט-לאט". השדים הרודפים מבפנים, זמזום וסחרחורת, נעלמים בחורף. מגיעה מחשבה בהירה יותר. גם משפחת קוטיבייב מגיעה על הערבה הקזחית בחורף 1951, ושם הם משלימים עם חייהם, למרות ש"רוחות הרפאים של המלחמה אינם מרפים מהם". רוחות מלחמת העולם השניה, שבה בקיץ 1941 נשלח אב המשפחה אל החזית ונפל בשבי הגרמנים. "המשפחה הטובה הזו, ששלום ואהבה שוררים בה, היתה אומללה".
מרינה תחזור אל המקום באלפים שבו בילתה את חופשת הקיץ שלה אחרי 15 שנה. היא עשתה בקיץ ההוא מעשה נורא, זפת בצבצה מתוכה, זה מה שקורה בקיץ - הימים ארוכים מדי, מזג האוויר מאפשר מדי, הקוח קצרה יותר. היא חוזרת לשם בחורף, והיא יודעת שזה לא באמת קשור לעונה החיצונית כי עכשיו "שינה וכפור תמיד בתוכי".
"יוצאים לגנוב סוסים". חורף הוא לא באמת על זמני
זה לא עומד להיות קל, ודאי שלא. זה נורא ואיום להביט לתוכך ולראות את הבוץ. הגיבור של ברנר, פייארמן, איש האש, מדווח על החורף הפנימי רק בשעת החורף החיצוני, מסתכל אחורה על חייו, ואין ספק שמה שהוא רואה לא מוצא חן בעיני.
"קרח-עולמים מכסה את קירות לבי. שעמום קהה, אשר מפניו תבוֹל כל תשוקה ומנשימתו ימות כל רגש, תוקף את כל פנימיותי, אני מתהווה חסר-תנועה, אני נעשה משא כבד על נפשי. רק דרך מוחי מסתננים תמונת חטמי, קול דברי, זקָני, צחוקי, אנחתי - ואני שוטם בי את הכל. נקוט בנפשי על הכל. נכלם ומתבייש מהכל. כל מה שיש בי נראה מאוס, מזויף, נלעג ומעורר-גועל, כל הויתי מעוררת בי רגש של אשמה ורושם של תיעוּב".
אף אחד לא אמר שהולך להיות קל בחורף. זה מקום איום, קשה, מתלבט, מייסר, שבו גם הגיבור של ברנר מכה את עצמו בשוטים עצמיים איומים, גוזר על עצמו עינויים פנימיים. אבל זה לכל הפחות הכרחי, המבט פנימה, העיסוק הבלתי מתפשר במי שאתה.
המילה "אני" חוזרת בספר הזה מאות פעמים, בעוד שהמילה חורף חוזרת ברומן הנושא את שם העונה רק 22 פעמים. 8 מתוכן בפסקה אחת, נואשת, נסערת, בודדה כל כך - "כן, חורף... חורף בבית, חורף בחוץ, חורף בקרב, בלב, בנפש… הוי, חורף! הוי, חורף בלי אביב, בלי קיץ קודמים לפניו - חורף-עולמים! ובחורף הזה אני מלמד בכפר שומם…". החורף הזה, הקשה כל כך, הוא העיסוק האינטנסיבי, חסר הפשרות, ב"אני". לא עוד להסתכל על אחרים, לנופף באצבע מאשימה, לחפש הסברים. רק לקבל את החורף, את העצירה, את הקפאון, ולהביט על עצמך.
אם הוא יוצא חזק יותר מההלקאה העצמית הזו, זה פתוח לפרשנות. אבל אין ברירה, אחרת נשאר בזוועה של הקיץ. גם טרונד, גנב הסוסים, מודה שהחורף שהגיע לא היה על-זמני. "נדמה שחלקים מסוימים בחוק הכבידה בוטלו", הוא מספר על תחושת התרוממות הרוח אבל מיד מסייג ומבהיר - "לעולם לא צעדנו כך שוב". כן, תחושת ההישג היא קצרת מועד, אבל לפחות אחריה, "הרי אנחנו בעצמנו מחליטים מתי כואב לנו".
חורף בספרים. זמן טוב לחשוב על מה שעשית
צילום: shutterstock
מומלצים
