התעשיה בורחת לחו"ל - והשכר שלנו יורד
כל אחד ממשרדי הממשלה תורם להברחת המשקיעים, היזמים והתעשיינים מישראל. זו הדרך המדויקת לפגוע בחוסנה של התעשייה המקומית וביכולת של האזרחים להתפרנס בכבוד. דעה
מאז המשבר הכלכלי הגלובלי ב-2008 אנו חווים ברחבי העולם, ובמזרח התיכון בפרט, גלים גוברים של אי-שקט חברתי שלעיתים קרובות מתפתחים לכדי סערות של ממש – חילופי שלטון, מהפכות אלימות וגלים של פליטים. בתוך כל ההמולה עולה השאלה מהם המרכיבים שיבטיחו את חוסננו הלאומי לטווח ארוך? מה באמת ישמש אותנו על-מנת לשרוד ואף להתפתח כחברת שפע דמוקרטית בתחילת המאה ה-21?
- לכתבות נוספות בערוץ קריירה
יכולתנו לשמר כאן "אי של שפיות" – מרחב שבו אנשים מרגישים בטוחים, מתפרנסים בכבוד וזוכים לחנך ולגדל את ילדיהם בבריאות ובטיחות יחסיים, תלויה, בין היתר, בשיתוף פעולה בין המגזר העסקי לחברה האזרחית – כך שהחיות הכלכלית והתפקוד האזרחי של המדינה או העיר נשמרים למרות "המצב".
עושרה של ארה"ב, למשל, איננו נמדד רק בזהב או דולרים, אלא ביכולתה לספק בבטחה מזון, חומרי בנייה, אנרגיה, מתכות ותוצרת תעשייתית מקומית לאזרחיה. למרות ההבלטה בתקשורת של התלות האמריקאית בייבוא נפט מארצות ערב והתלות בייבוא סחורות מסין, המציאות שונה בתכלית.
למעשה, במהלך אסטרטגי נרחב בעקבות המתקפה על מגדלי התאומים, פעלה ארה"ב מאחורי הקלעים להגיע במהירות האפשרית לעצמאות אנרגטית ולהחזיר לעצמה את כושר הייצור המקומי. המהלך הוצדק ונעטף בכותרות ירוקות וחברתיות כגון פיתוח אנרגיות חלופיות ויצירת מקומות עבודה, אבל המהות אסטרטגית יותר. יכולתה של ארה"ב להגן על עצמה בעידן של חוסר יציבות גלובלי קריטית לשימור אורך החיים המערבי של אזרחיה.
באירופה המצב שונה גם אם על-פני השטח ה"עסקים כרגיל". ראשית, אירופה תלויה אנרגטית ברוסיה – שכנה מתוחה ובעייתית מימים ימימה. בנוסף, היא בחרה לייצא חלק ניכר מהתעשייה שלה לאסיה תוך שהיא מצדיקה את המהלך עם כותרות המכריזות על העידן ה"פוסט תעשייתי" – שבו אירופה נהנית מ"תעשיות נקיות של שירותים פיננסיים". אילו בדיוק התעשיות שהתפוגגו במשבר הכלכלי של 2008.
התעשייה המקומית כשעיר לעזאזל
מה נדרש כדי שישראל תשמור על חוסנה ותשמש כ"אי של שפיות"? מחד, ישראל היא מדינה מעוטת משאבים טבעיים. מאידך, יכולת תעשייתית מודרנית שפותחה עוד לפני קום המדינה כיעד אסטרטגי ציוני, הביאה אותנו לייצרנות חסר תקדים ביחס למדינה מעוטת משאבים.
ישראל היא גם הראשונה במזרח הים התיכון לפתח את משאבי הגז תוך הכרה בחשיבות האסטרטגית של עצמאות אנרגטית. במקביל, השיגה ישראל אספקת מים עצמאית בזכות תעשייה להתפלה מהים. מה היה קורה לחוסן הלאומי שלנו אילו התפתתה ישראל לייבא מים?
כל זמן שישראל תשכיל לשמור על אספקת חומרי גלם לבנייה מתוצרת מקומית, היא תהיה אחראית לגורלה גם בתחום זה. תעשיות שמספקות בטון, בלוקים, אבן וחרסית מאפשרים לנדל"ן הישראלי להמשיך ולהתפתח, בין אם החומרים זולים או יקרים בשווקים בעולם, ובין אם נהיה נתונים לחרמות או לגינויים בזירה הבינלאומית.
המסקנה המתבקשת היא, שחוסן חברתי וכלכלי נמדדים גם במונחים של תוצרת חיונית מקומית ויכולת הייצור התעשייתית. לאור זאת, תמוהה הגישה קצרת-הראות בקרב מעצבי המדיניות הלאומית. בשנים האחרונות, מתורגמת המחאה החברתית של 2011 לפופוליזם רגולטורי, שבתמורה ללייקים בפייסבוק מציירים לציבור את התעשייה המקומית כשעיר לעזאזל - כאילו היא מקור השחיתות ולא קשרי ההון-שלטון שהפריטו וקרטלו סקטורים שלמים בכלכלה.
מרחיקים משקיעים, יזמים ותעשיינים
משרד הכלכלה, שהיה פעם משרד התעשייה והמסחר, איבד עניין בקיומה של תעשייה מקומית אם איננה "היי-טק". משרד האוצר שמח להכניס כסף מהיר ממיסוי הייצוא של גז טבעי, במקום לשמר את המשאב החיוני לתעשייה המקומית לדורי דורות והמשרד להגנת הסביבה משלם מס שפתיים למודל הצמיחה הירוקה – אבל בפועל תקציבים וכוח אדם אינם מוקצים למצוינות סביבתית בתעשייה.
כך, כל משרד בתורו - מי מתוך מדיניות, מי מתוך חוסר מנהיגות והעדר חזון ומי מתוך רשלנות - מסמן את המטרה סביב התעשייה המקומית ותורם את חלקו להרחקת משקיעים, יזמים, תעשיינים וראשי ערים מצו השעה והחזון הציוני של יצרנות מקומית.
הציבור לא יודע, אבל מגוון מוצרי מזון חיוניים אינם מיוצרים יותר בישראל עקב בירוקרטיה לוחמנית ופוליטיקה מתלהמת. האם נזכה לראות את המוצרים הללו על המדפים בעיתות משבר? אולי כן ואולי לא. מה שכן אפשר לומר בוודאות, למרבה הצער, הוא שכל ההתייחסות לתעשייה היצרנית בישראל איננה מטופלת בראייה אסטרטגית. בוועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה, יש חוסר אמון מובנה בתהליכים שיתופיים באמת.
בישראל 2014 מעצבי המדיניות עסוקים בייצור כותרות, גם אם אנחנו אלו שישלמו את המחיר בסופו של דבר. באצטלה של הגנת הציבור הם ישפכו את התינוק עם המים והתעשייה המקומית תנדוד בהדרגה לחו"ל – שם פשוט יותר לעשות עסקים, גם במדינות עם רגולציה סביבתית נוקשה.
דווקא עכשיו, לפני שנתרגל לקנות כל מוצר חיוני בחו"ל, כדאי שמעמד הביניים ותנועת המחאה האזרחית ידרשו מהרגולטורים מדיניות ארוכת טווח, כזאת שמכירה במורכבותם של תהליכי שינוי ובהדברות אמיתית שלא תקבור את התעשייה המקומית בבירוקרטיה ועוינות מיותרים ותספק תמריץ לפיתוח התעשייה המקומית כנכס לאומי חיוני לקיומנו.
הכותב הוא מייסד אסיף-אסטרטגיות, מומחה לאסטרטגיה, חדשנות וניהול סביבתי
לפנייה לכתב/ת 
