הילה וידור: נשים נשארות עם החלומות שלהן

הקולנוע הישראלי מבורך, במיוחד השנה, בעשייה נשית. נשים פועלות בו מול ומאחורי המצלמה, עם דמויות שאומרות את מה שהן חושבות ומעזות לאתגר את חוקי המשחק התרבותיים, להדאיג את הפטריארכיה, ולא פעם לשלם על כך מחיר. מ"אפס ביחסי אנוש" ועד "גט", עכשיו יוצא למסכים סרט נוסף עם גיבורה נשית שהחיים לא מזמנים לה הקלות.

"לוויה בצהריים", בבימויו של אדם סנדרסון, שונה לחלוטין מהלהיט הקופתי של ארץ נהדרת שביים עם מולי שגב, "זוהי סדום" ב-2010. זהו עיבוד קולנועי לספרו של ישעיהו קורן מ-1974, שמתאר הלכי נפש פנימיים בשפה מרומזת, ושבגיבורה שלו, הגר, יש משהו חידתי. את הגר מגלמת הילה וידור (39), עליה זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים בחיפה, היא דמות נשית שונה מויויאן של גט, למשל. היא מושתקת, מדברת מעט, ועוד פחות מכך על מה שהיא באמת רוצה, וסערת הנפש בה היא שרויה צריכה לבוא לידי ביטוי בדרכים אחרות ומאתגרות.

"עוד לפני האודישן קראתי את הספר, והוא פשוט הימם אותי", היא מספרת בראיון ל-ynet על ההכנות לתפקיד. "זו יצירת מופת. שום דבר בו לא נאמר במפורש, אבל אתה מבין. עשיתי שיעורי בית על מה זה להיות אישה בשנות ה-50 כמו הגר, שנמצאת בכלא נפשי, לעומת אישה שחיה כיום ועושה דברים שהיא בוחרת. אז עוד לא דיברו על אורגזמה, ולא היו פסיכולוגים, אם יש לך בעיה את נשארת תקועה איתה. אם יש לך כשל בזוגיות ואת לא יכולה לדבר עליו, איזה אדם את הופכת להיות?"

הסרט סובב סביב דמותה של הגר שמעבירה תחושות, לבטים וחששות מורכבים במעט מילים, אך בנוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה. היא חיה עם בעלה טוביה (יובל ינאי), שמלא כוונות טובות אך לא מצליח לתקשר עמה, ומפתחת קשר מיוחד עם יפתח (מתן אברבך), בנה הצעיר של השכנה (מירב גרובר). עם יפתח היא חווה הרפתקאות קטנות כשהוא מחפש יחד איתה את מחנה האימונים של החיילים ליד ביתה, מעין חזרה נואשת לילדות כשתחושת איום מרחפת מעליה ומעליו ללא הרף. זו רק מתגברת כששניהם נתקלים בחייל מרשים אחד (אדריאנו חואבל) שהגר מחפשת בו את כל מה שהיא לא מוצאת בבית.

ללמוד את הדמות מתוך השתיקה שלה - הילה וידור(צילום: ירון ברנר)

לעבודה על הסט היא מתייחסת כאל שותפות למסע לא פשוט, "ידעתי שאני הולכת לצלול פה לעומק רב, כזה שבו לפעמים הדברים יהיו אפלים וחשוכים. בנוסף לאדם (סנדרסון, הבמאי ל.ס.), השחקנים כמובן היו איתי. יובל נורא מצחיק מחוץ לסצנות. זו באמת טרגדיה, אבל היו המון צחוקים על הסט וזה היה מקסים. וגם הילד, יפתח, אחד הדברים שעשינו בעצתו של אדם זה ללכת לראות סרט ביחד, הוא באמת נהיה חבר שלי וזה עבד כי היינו באווירה הרפתקנית גם מחוץ לסצנות, כל הזמן".

"הגר מאוד בודדה בתחושות ובתשוקות שלה", אומרת וידור, ומסבירה כיצד הדבר בא לידי ביטוי בסצנת הסקס עם בעלה בסרט: "הזוג נכנס למיטה ולא יודע איך לגעת. יש פחד מאינטימיות, והרצון להתקרב נשאר באוויר, תלוי שם. יש בה תשוקות וחלומות שמחפשים מימוש אבל האינסטינקטים שלה פגועים. היא נשארת עם כל מה שיש לה להגיד בפנים, וזה סיר לחץ שמתפוצץ".

מה יש לדמות המושתקת הזו מפעם לומר לצופות ולצופים של היום?

"כשהסרט הוצג בפסטיבל חיפה הגיעה לראות אותו חברה טובה שלי, שבדיוק נפרדה מבעלה. היא יצאה הלומה - היא אמרה לי 'זאת אני. אני גם חייתי כמה שנים בתוך זוגיות בלי תקשורת'. יש היום הרבה הגריות למרות שהן גרות בבתים מפוארים ונוסעות במכוניות והולכות לקניון, אבל הן נשארות עם החלומות שלהן בפנים".

הילה וידור עם במאי "לוויה בצהריים", אדם סנדרסון(צילום: ערן כהן)

בהקשר הזה וידור מספרת שבשנים האחרונות עולה לא אחת בינה לבין עצמה ובשיחות עומק עם חברות, נושא הנשיות והמהות שלה. "הספר 'רצות עם זאבות' השפיע עליי מאוד, הוא עוסק באישה הפראית שבתוכנו. הכוונה לכך שיש את האישה התרבותית המנומסת כלפי חוץ, כשבפנים יש אמזונה שמחפשת איך לרוץ יחפה בשדות. זה משהו שחיפשתי גם אצל הגר, ואני ממשיכה לחפש בחיים שלי. זה משהו מופשט שמלמדים אותנו להשתיק".

ואיך תתארי את הדבר הזה במילים?

"אסור לנו לשקוע בחיים שהם כולם הישגיות ובדברים חיצוניים: כסף ומראה. אנחנו חייבים לחזור לגעת באדמה, להשתולל בים, לדבר על הדברים כי החיים המודרניים יכולים לקחת אותך למקום מאוד בודד. צריך לשמור על קשר עם האנשים, עם הטבע, עם הסביבה".

מבחינתך את מצליחה לעשות את זה?

"אני משתדלת, לפעמים אני נכשלת. כשאני משחקת מישהי אני יכולה לזהות איפה היא פראית ואיפה היא מנומסת, איפה ריסנו אותה ואיפה היא מרסנת את עצמה, ואיפה השדים האלה מתחילים לרקוד ולהביא אותה למקומות חדשים. זה יותר קל מלאבחן את עצמי".

לעשות ופחות לדבר

וידור מתארת עוד גוון של פמיניזם, שצומח לא מהמקום התיאורטי שכבודו במקומו, אלא ממקום אישי, אינטואיטיבי, שמתחבר לנשים שבחייה. היא מדברת באהבה רבה על אמו של בעלה, אותה היא מעריצה לדבריה, וגם על סבתה שלה: "סבתא שלי אדל הייתה פמיניסטית. היא עברה את מלחמת העולם השנייה והגיעה ארצה עם ילד מנישואים ראשונים שהיא עזבה כי היא אמרה שהוא לא היה טוב אליה.

"כאן היא הכירה את סבא שלי והם הקימו משפחה טובה. מעליהם גרה משפחה שבה הגבר היה מרביץ לאשתו, וסבתא שלי עלתה אליהם יום אחד והתחילה לעשות לו קואצ'ינג וסיפרה לו כמה דברים על החיים. 

להישאר בקשר עם הטבע(צילום: ירון ברנר)

"היא הייתה אישה פשוטה ממשפחה של עובדי אדמה מסורתיים מרומניה, לא אינטלקטואלית, זה היה האופי שלה. היא לא שמעה את המילה פמיניזם, לא קראה על זה בשום ספר, אבל באינטואיציה משהו שגרם לה לעלות למעלה ולעשות סדר. היא היתה עושה לו שיחות נפש והוא הפסיק להרביץ. בשבילי - זה פמיניזם. לעשות ופחות לדבר. זה קצת כמו שהרבה אנשים מדברים על השלום, וזה יפה, אבל מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? האם אתה רק מדבר, או עושה משהו רסטורטיבי כדי לשנות?"

וידור עומדת מאחורי מילותיה ולא רק מדברת, אלא גם עושה. בין פרויקט קולנועי אחד למשנהו, היא מעבירה סדנאות כחלק מצוות בעמותה "אפשר אחרת". העמותה שהוקמה על ידי ד"ר תקווה ברכה לפני יותר מ-14 שנה מקרבת באמצעות כלים מעולם התיאטרון והפסיכולוגיה בין ילדים מגיל הגן ועד בני נוער בתיכון - יהודים וערבים.

"כל קבוצה מורכבת מכיתה מבית ספר יהודי וכיתה מבית ספר ערבי שעוברים מפגשים שבהם הם לומדים לשבור את הסטריאוטיפ ולהתקרב", היא מסבירה. "זה גם תהליך של סיפור סיפורים, כי אתה גורם לילד או נער לשנות את הסיפור שהוא מספר על הסביבה ועל עצמו". המפגשים כוללים תרגילי פסיכודרמה ששמים את האחד בנעלי האחר, מאפשרים להם לעמוד על ההבדלים וגם על הדמיון הרב, כשהכול נעשה באופן דו לשוני, כשתמיד יש מי שמתרגם את הערבית לעברית ולהפך.

בזמן מבצעים ומלחמה אתם פועלים כרגיל?

"בשנה שעברה היו מעט מאוד ביטולים והצלחנו להתגבר. לא מתעלמים ממה שקורה בחוץ, יש המון מכשולים וככל שהמצב המדיני יותר מתוח מן הסתם הילדים באים עם המון משקעים ופחדים. יחד עם זאת אנחנו מנסים להבין איפה המציאות החדשה שאנחנו בוראים פה בחדר יכולה לשנות. הכול נורא עדין, אבל חשוב להמשיך ולחפש את החיבור גם כשמאוד קשה בחוץ".

צריכה אוויר לנשימה

כשחקנית, הקריירה של וידור לא שגרתית. היא התחילה את הקריירה בהבימה, כשהשתתפה בהצגות בתיאטרון הלאומי במהלך השנה השנייה של לימודי המשחק אצל יורם לוינשטיין. בין היתר השתתפה בהצגות "אנה קרנינה", "בית ברנרדה אלבה" ו"מותו של סוכן". אחרי שמונה שנים של עשייה תיאטרלית, בניגוד לשחקנים רבים שממשיכים לעסוק במדיות השונות היא החלה תהליך שבסופו עברה כמעט לחלוטין לשחק אך ורק בקולנוע ובטלוויזיה.

היא שיחקה בסרטים קצרים וסרטים עצמאיים, ובהפקות באורך מלא שזכו בפרסים ביניהן "דברים מאחורי השמש" בבימוי יובל שפרמן, "אושר עטוף בשמיכה" בבימוי יוסי ארצי ו"לאן שאת נוסעת" בבימוי רוני ששון אנג'ל. לתיאטרון היא לא חזרה.

למה ואיך נעשתה ההחלטה לעבור מתיאטרון לקולנוע?

"גדלתי להיות אישה שצריכה הרבה אוויר בין פרויקטים. בעשייה קולנועית את יכולה לעבוד על פרויקט תקופה ארוכה כמו שאני אוהבת, לעסוק רק בסיפור אחד ולהתרכז באישה אחת ואז לבחור לצאת לעולם ולאסוף עוד חומר עד שאת מוצאת את הסיפור הבא".

צריכה המון אוויר(צילום: ענת מוסברג)

וידור מלאת הערכה גם לתיאטרון, "שם בדרך כלל עובדים על כמה דברים במקביל, ויש בזה קסם אחר שכן התאים לי אז. בשנות ה-20 שלי מאוד התרגשתי להחליף דמות כל יום. זה היה תהליך שלקח המון שנים, ובדרך התמזל מזלי והתחלתי לעבוד עם מורה למשחק, ערן פסח שאמר לי שאני צריכה ללכת לעשות קולנוע. זה קשה, הייתי בתחום שנתן לי המון, במקום שאני מכירה. עם הזמן החלו להגיע פרויקטים קטנים ועצמאיים של קולנוע שאותם אני מחבבת באופן מיוחד, והבנתי שזה המקום להיות".

היא שיחקה בעיקר בדרמות, אך מעידה על עצמה גם כחובבת גדולה של ז'אנר הפנטזיה. "לפני שש שנים כשהיו שואלים אותי מה קראתי הייתי אומרת שסיימתי את "שיר של אש ושל קרח" - היו תוהים מי זו הבחורה המוזרה הזו ומה היא קוראת, אבל היום אנחנו פופולאריים כי כולם רואים את משחקי הכס", היא מעירה על הקבלה שלו חזרה למיינסטרים.

הז'אנר מתעורר בשנים האחרונות בארץ, את צופה לו הצלחה?

"בפסטיבל אוטופיה שמקדם את התחום עושים כיום את הלא ייאמן, ואפילו נתנו כסף ליוצרים בתחום. זו הדרך, לאט ובטוח. יש המון אנשים מוכשרים שישמחו להצטרף - רק צריך להתייחס לפנטזיה ומדע בדיוני בכבוד הראוי להם. זו לא הצגת חנוכה בבית ספר, זה עניין רציני!

"המתנה הכי גדולה שהעולמות האלו נותנים לנו היא היכולת לראות את המציאות בצורה אחרת. הגיבור עושה משהו, ולרגע אתה מדמיין את עצמך במקום שנותן לך כוח, ולא רק בתור ילד בן 10, אלא גם כבן 50 שהיה לו יום חרא בעבודה ועכשיו הוא מתאוורר מהחיים שלו ולוקח נשימה.

"כישראלים אנחנו נדרשים להיות מאוד ריאליסטיים, מחוברים לקרקע ומעורים באקטואליה. לעוף על כנפי הדמיון זה משהו שאנחנו נדרשים לעזוב בגיל צעיר. לא יזיק לראות, לחוות וליצור יותר פנטזיה, מד"ב ואימה. והנה, עובדה, 'הזאב הרע' הוא הצלחה מדהימה".

וידור גילמה מנעד רחב של נשים וייצוגים שונים של מיניות, מנשים בטוחות בעצמן דוגמת מיכל ב"הדברים שמאחורי השמש" ועד הגר שלא יודעת איך לדבר את התשוקה שלה. "במיניות יכול להיות משהו פנטסטי ואסתטי וגם משהו מכוער עם המון מכשולים, אני אוהבת את כל

הצבעים ושמחה לנוע בתוכם", היא אומרת.

היא מוסיפה על הייצוג הקולנועי של מיניות: "העולם מתקדם ואנחנו יותר פתוחים לדבר על הכישלונות שלנו בחדר המיטות, ואני שמחה להשתתף בסיפורים על הכישלונות ולנפץ את התדמית של האישה שיודעת מה היא עושה בכל רגע נתון במיטה כי תכל'ס, אף אחד לא באמת יודע. החיים הם רצף של כישלונות, ופעם ב- יש הצלחה קטנה. העולם מביא לנו דימויי גוף מעוותים, ומאוד חשוב לזכור מי אנחנו באמת כשאנחנו נכנסים עם בן הזוג למיטה ומה קורה בינינו, אלו דברים שחשוב להראות בקולנוע".

בעת הראיון וידור בחודש מתקדם בהריונה. כשהיא נשאלת על ההורות המתקרבת, היא משיבה בחיוך גדול והרבה שלווה: "אני מאמינה שיהיה לי מאוד מעניין, יש רק דבר אחד שאני מבקשת וזה בריאות, השאר זה תרבותי. אני גם ברת מזל שיש לי פרטנר שווה בבית. זה נראה לי המשך טבעי לחיים ואני בעיקר סקרנית להיפגש כבר. יש כל כך הרבה דברים בעולם, ספרים, עולמות שאני מחכה לחוות ביחד. רק על זה אני חושבת".