עוני בבאר שבע: אין תקווה בשכונה ד'

שכונה ד' בבאר שבע היא אחת משכונות העוני המפורסמות יותר בישראל, מותג ארצי לפשע והזנחה עירונית. עשרות שנים של הזנחה וקיפוח, משפחות הרוסות - דור שלישי ורביעי לעוני, פשע והיעדר תקווה.  

בשנות החמישים אכלסה המדינה את השכונה בעולים מצפון אפריקה וניצולי שואה. בשנות השבעים קלטה השכונה הקשה את העולים מברית המועצות לשעבר. בשנות התשעים נקלטו בסיוע של שב"כ ומשרד הביטחון מאות ערבים, משת"פים ובני משפחותיהם, מעזה ומהרשות הפלסטינית.

הכתבות הקודמות בסדרה:

חי בדירה בלי שירותים / חיפה

צדקה תציל ממוות / בני ברק

נתי אבוקסיס, בן 23, גדל בשכונה, ובדיוק כמו השר סילבן שלום והבדרן צביקה הדר הוא מנסה לצאת החוצה. יש לו עבודה ומשפחה אוהבת, אבל ההזנחה וההרס שמסביב מעצבנים אותו: "אני משלם מסים, הייתי בצבא, אבל המדינה שכחה אותי". החצר של הבניין שלו מלאה באשפה, צואת עופות ובני אדם, קונדומים, חוטי חשמל וטלפון בערבוביה ושרידי מזרקים משומשים. חדר הגז הפך למועדון קרב של נרקומנים וחדר האשפה הפך לשירותים ציבוריים. תושבי הבניין המסכנים מפחדים לרדת למטה בשעות הלילה, כדי לא להיתקל בטיפוסים המסוכנים שמסתובבים להם בחצר.

חיים נולד בשכונה ד', למשפחה הרוסה ולחיי עוני. הוא התחיל לשתות בגיל 14 - ומעולם לא ניסה לצאת מהשכונה. הוא חי לבד בדירת עמידר מתקלפת, המקרר ריק ובחצר הקטנה יש ערימה של פחיות בירה ובקבוקי זכוכית למחזור. לאולגה, שעלתה לבדה מאוקראינה בגיל 15 בפרויקט נעל"ה, יש ארבעה ילדים כולל תינוק בן חצי שנה. האבא של הילד הראשון מת מסרטן והאבא של הילדים האחרים חי בנפרד מהם. לבנה הבכור יש חלום: "כשאהיה גדול אמצא עבודה ואעזור לאנשים ואתן לאימא כסף".

אלי גוזלן הקים את "שבענו מטובך", בית התמחוי המפנק של שכונה ד' לזכרו של אביו, תושב השכונה שהיה ידוע בחייו כצדיק מקומי ואהב לעזור לכל השכנים. אלי וצוות המתנדבים המסור מאכילים בכל יום יותר מתשעים פיות רעבים. הלקוחות הם תושבי השכונה המוחלשים, שלא היו מקבלים בשום מקום אחר ארוחה חמה וקצת יחס אנושי.

מתברר שהבדידות קשה אפילו יותר מהרעב. השף שמעון נחמני, אלוף צה"ל בבישול, שהאכיל במטבחי הצבא דורות של

לוחמים, מקפיד על תפריט עשיר בריא ומגוון, הכולל סלטים, מרק ומנה עיקרית. אבל גם הוא טוען שאוכל זה לא מספיק, אנשים צריכים גם קצת אהבה. קשה שלא לכעוס על העניים, להאשים אותם במצב הרע שאליו נכנסו. אבל העוני הוא כמו ביצה טובענית ומי שנולד לתוך הבוץ - יתקשה מאוד לצאת לבדו.

פרופ' מיכל קרומר נבו מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון שבנגב טוענת כי המערכת המטפלת בעוני צריכה לעבור שינוי משמעותי, ולהתרכז בעזרה ובפתרון לעניים בצורה הוליסטית, הכוללת גישה לחינוך, תעסוקה, מגורים ויצירת תקווה. "אם חד-הורית ללא מקצוע, שיכולה לעבוד בניקיון ובשכר לפי שעה, תתקשה מאד לממן את המעון והצהרון של הילד. התשלומים למוסד החינוכי הם על בסיס חודשי, ואילו היא מרוויחה על בסיס שעה (ובכלל לא בטוח שיש לה חשבון בנק ופנקס צ'קים). מספיק שהילד חולה והיא צריכה להישאר איתו בבית ולא לעבוד, המעסיק ינכה לה את השעות החסרות מהשכר היומי, ולא יהיה לה כסף לשלם למעון ולסגור את החודש".