לורד אוף דה דאנס: משתלטים על הנשמה
תלבושות מרהיבות, עבודת רגליים מהפנטת, מקצב סוחף וסיפור מלחמה שמשלב את הכל יחד - לורד אוף דה דאנס מוכיחים שוב שהם הכי טובים ומעניקים מופע סטפס במלוא הדרו, בעיקר בקטעי הריקוד של הגברים
ישראל זכתה להיות במקום הרביעי במסע ההופעות של להקת המחול האירית לורד אוף דה דאנס, עם גרסה חדשה למופע הקלאסי, הנקראת "משחקים מסוכנים". רק ב-1 בספטמבר 2014 הם פתחו את הטור עם מופע בכורה בלונדון וכבר נחתו כאן והצליחו לגרום לאלפי הצופים בהיכל נוקיה לעמוד על הרגליים ולמחוא כפיים.
למדתי שנתיים סטפס בצעירותי, כך שאני קצת לא אובייקטיבית. סטפס מאז ומתמיד הפנט אותי. גם בלי אף תלבושת, בלי מוזיקה ובלי עלילה, זה עובד. עכשיו תוסיפו לזה אינספור תלבושות מתחלפות, את המוזיקה של המלחין ג'רארד פייהי, את הבמה העצומה, את תאורת הלדים, את מסך ההולו-גוז (טכנולוגיה להקרנת הולוגרמות) ואת הפולקלור האירי - הכל ביחד, חגיגה.
מדי שנה מגיעות לכאן להקות הסטפס השונות, במסגרת הטור הבינלאומי שלהן, והאולמות ממשיכים להיות מפוצצים - הקהל הישראלי מתחבר לעוצמה שבריקוד הזה. כמי שראתה כבר את שלושת המופעים המוכרים של הז'אנר (לורד אוף דה-דאנס בגרסתו הקודמת, ריבר דאנס וספיריט אוף דה-דאנס) אני מרשה לעצמי לומר שלורד אוף דה דאנס משאירים אבק לשתי האחרות. משהו בעוצמה שלהם אחר. הם באו להילחם. זו לא רק מלחמת הטובים נגד הרעים, שהיא העלילה הקבועה של המופע, זו מלחמה שהיא סוג של מפגן וירטואוזיות. הם רוקדים עד הסוף. בייחוד בקטעי הסטפס.
43 הרקדנים שעל הבמה באו לעבוד. הרגליים שלהם בוערות ומנגנות את עצמן לדעת במקצבים מהירים ומסובכים, אך מדויקים כמו מכונה. מאחורי הקלעים, מחכים לרקדנים עשרות פחים מפלסטיק מלאים במים וקוביות קרח. בהפסקה ובסיום המופע, כל הרקדנים רצים לטבול בהן את הרגליים, כי השרירים מגיעים לטמפרטורה גבוהה מדי. צריך לראות את זה כדי להאמין.
ועדיין, יש משהו מעט שוביניסטי במופע הזה לטעמי. זהו מופע סטפס שבו קטעי הריקוד של הגברים זוכים לכוריאוגרפיה טובה יותר. הם הופכים את הקטעים הנשיים של המחול האירי, למעין קטעי קישור של ברביות מחויכות בצורה סינתטית. אבל ברגע שמתחיל נאמבר של סטפס, הביצוע משתפר פלאים גם אצל הרקדניות. הנקישות אחידות ועוצמתיות, התזמון מושלם ולרגע נראה שכל שורת הרקדנים הופכת להיות לרקדן אחד בעל עשרות השתכפלויות. אם באתם לראות מופע סטפס, קיבלתם אותו במלוא הדרו.
המופע מגולל סיפור אגדה אירית קלאסית, בה נלחמים הטובים ברעים. לורד אוף דה דאנס נלחם ביריבו המרושע דון דורצ'ה, ומנסה למנוע ממנו להשתלט על כוכב הלכת אירלנד. את המופע מלווה שדון המנגן בחליל. מגלמת אותו אקרובטית בת 16, בתנועתיות מרשימה. הרעים שוברים את החליל של השדון, וכששתי חבורות הגברים נפגשות לקרב, הנשק העיקרי שלהם הוא יכולת הריקוד. הלורד הטוב מביס את הלורד האפל.
ברקע מתקיים גם מאבק בין עלמה אירית תמימה וצעירה (הלבושה בלבן, איך לא) לבין מוריאן המפתה, המייצגת את הנשיות המוחצנת, הסקסית והמפתה. לרגעים נראה שהלורד מתלבט בין היפה והחסודה המייצגת את האהבה והרגש, לבין מוריאן שהיא סמל התשוקה והמשיכה הפיזית. כשהוא מביס את דון דורצ'ה, מתייצבת לצידו העלמה בלבן וזוכה בלבו.
ריקוד המלחמה שבין הטוב לרע מסמל לחדי האבחנה את כוחו של הריקוד הזה. בכל פעם שהלורד הרע רוקד המוזיקה ממשיכה להתנגן, כמו להרעיש ולהפריע לו, ואילו כשמגיע תורו של הלורד הטוב לרקוד בדו-קרב, המוזיקה נעצרת ושומעים רק את נקישות הברזל. זהו טריק מוזיקלי, שגורם לנו להרגיש שהוא רוקד בצורה מדויקת יותר, אבל גם הוכחה שסטפס הוא במיטבו רק כשהוא נקי. כשאף צליל אחר לא מושמע ברקע. ואולי בגלל זה הלורד מנצח.
צריך הרבה מוזיקה, כדי להעריך את רגעי השקט והדיוק, והמופע אכן נע בין הגרנדיוזי למינימליסטי. בין הרועש לשקט. בין תלבושות האבירים והרובוטריקים, לבין קטע ריקוד שבו הרקדנים חשופים ולובשים רק מכנס כחול חלק וכובע. בין הנצנצים והפייטים לבין תלבושות האירובי המעניקות מעין הצצה לחדר החזרות.
אי אפשר שלא ליהנות במופע הזה. רק עצה קטנה, אל תלכו על כרטיס בשורות הראשונות. אין טעם לראות מופע סטפס בלי להיות מסוגלים לראות את כפות הרגליים, והבמה מעט גבוהה. המבנים, העוצמה וההנאה מהשלמות הזו, מתאפשרים רק בישיבה מרוחקת מעט. אמנם המופע החדשני של שנת 2014 הוא בומבסטי ומותאם לאולמות גדולים (ארינות) ונערך בישראל בהיכלים גדולים, ביניהם היכל נוקיה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שזה נובע משיקולים מסחריים. כך או כך, עם הצלחה אי אפשר להתווכח, ואלפי הצופים שממלאים את ההיכל ומריעים לאורך מרבית המופע, יודעים למה הם באו.
