תחרות העסקים הקטנים: הכירו את המתמודדים

מר קייק | ציוד וחומרים לאפייה ולבישול

בעלים: מרק אטלי (54)

איפה: אזור התעשייה הישן בנתניה

מחזור: 19 מיליון שקל

ההתחלה: אטלי, שהגיע לארץ מאלג'יריה בגיל שנה וגדל בדימונה, שירת בצבא כמפקד טנק והשתתף במלחמת לבנון הראשונה. לאחר הצבא עזב לצרפת. ב־96', אחרי שהות של 15 שנים בצרפת, שם עבד כסוכן מכירות, החליט להתמקם מחדש בישראל עם אשתו רויטל, אותה הכיר בביקור בארץ.

ההתאקלמות הייתה קשה ואטלי התנסה בכמה עבודות, עד שהחליט ליישם את הניסיון בשיווק חומרי אפייה וכלי אפייה שרכש בצרפת. במקביל לעבודה כמשווק יחידות נופש, הוא כיתת רגליים בין קונדיטוריות ומלונות והציע קטלוג מוצרים שהכין, עוד לפני שהיו לו המוצרים עצמם. כשהבין שהביקוש גדול, התחיל לרכוש מוצרים מספקים מקומיים ולמכור אותם היישר ללקוחות.

בהמשך החל לייבא מוצרים מחו"ל. בשנת 2000 פתח חנות בנתניה שמכרה ללקוחות מוסדיים ופרטיים. לפרטיים הכין אטלי גרסאות קטנות יותר, באריזות מתאימות, של חומרי הגלם שקנה בכמויות סיטונאיות.

הפואנטה: כיום החנות משתרעת על שטח של 100 מ"ר וצמוד אליה מתחם אריזה שמשתרע על 150 מ"ר. היא מציעה מגוון רחב של חומרי גלם וכלים לאפייה: ממקלות וניל וחומרי ציפוי, דרך חיות מרציפן ועד בד להתפחת בגט ומדחום לבצק. ניתן לרכוש מוצרים בחנות וגם להזמין משלוחים לכל רחבי הארץ. לאחרונה הושק גם אתר האינטרנט של החנות, שבו ניתן לרכוש מוצרים.

רגע של נחת: לפני שלוש שנים הפך אטלי למשווק בלעדי בישראל של שוקולד קליבו הבלגי. כמה שנים קודם לכן מסר את כרטיס הביקור שלו לנציג של קליבו, מחברות השוקולד לאפייה הגדולות בעולם, אבל לקח זמן עד שקיבל את הצלצול המיוחל. "אני לא יודע למה זה קרה דווקא אז, אבל אני אדם מאמין, ואני רק יודע שזה קרה במהלך השבעה על אבא שלי. אמרתי ישר כן, אפילו שלא ידעתי איך אשיג כסף לרכוש מהם את כל השוקולד, ואחרי שנה שבה מכרתי במחירי עלות כדי להגדיל את היקף הלקוחות, הצעד הוכיח את עצמו. היום כבר נוזל לי שוקולד בדם".

הקהל: לקוחות פרטיים, קונדיטוריות, רשתות בתי קפה (כמו רולדין), ושפים ומסעדנים (כמו מאיר אדוני).

מי בעסק: רויטל, אשתו של מרק, ובתו, אנאל בת ה־19, שסיימה שירות לאומי, חולשות על הקופה בחנות, וחוץ מזה יש בעסק 15 עובדים, מהם שלושה נהגים ושני מחסנאים. לאחרונה מינה אטלי מנכ"לית חדשה במקומו – אדוה זמיר. "הרגשתי שאתמוטט אם אמשיך לעשות הכול בעצמי".

האתגר: "האמת היא שכלום לא קשה לנו, גם לא התחרות. התחרות תמיד מדרבנת אותי להיות שלושה צעדים לפני כולם. אפילו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שגרמה קשיים כלכליים במשק, אנחנו נהנינו מיתרון: הרבה אנשים שפוטרו מההיי־טק עשו הסבה לתחום הקונדיטוריה ובאו אלינו לקנות סחורה".

מה הסוד: "קודם כל, הקפדה על איכות. מה שלא איכותי - אני לא מכניס לחנות. שנית, אני מקפיד מאוד על שירות. עוד בימים שהסתובבתי עם הרנו הקטן שלי בכל הארץ, מכרתי למישהו מטרפה. אמרתי לו שהמטרפה מצוינת ויש לו עשר שנים אחריות. אחרי עשר שנים הוא התקשר להגיד שהמטרפה עדיין עובדת יפה. שלחתי לו עוד אחת חינם, רק שיהיה מרוצה".

מה באופק: "התוכנית היא לפתוח עוד חנות במתחם פולג, מול איקאה, בסוהו – המרכז המסחרי החדש שנבנה שם. זו אמורה להיות חנות בוטיק, יותר מהודרת, עם מוצרים מאוד מיוחדים כמו ריבת ורדים ושוקולדים נוספים. מתוכנן גם שיתוף פעולה עם חברת כלי המטבח ארקוסטיל, שבמסגרתו נכניס לחנויות שלהם מוצרים שלנו".

שביל הסלט | סיורים בחממות

בעלים: אורי אלון (53)

איפה: מושב תלמי־יוסף שבחבל שלום בנגב

מחזור: 1.9 מיליון שקל

ההתחלה: אלון, איש חיל הים בעברו ואגרונום במקצועו, שמתמחה במחלות של צמחים, החליט לעבור עם אשתו שולי מרחובות לנגב כדי להגשים את חלומו לעסוק בחקלאות ולתת כתף בהפרחת המדבר. לפני עשור בדיוק, אחרי 16 שנים שבהן טיפחו את המשק המשפחתי והתמקדו בגידול ירקות אורגניים, תבלינים ופרחים, החליטו בני הזוג להסב את המשק לחווה חקלאית תיירותית. הרעיון ניצת במוחו של אלון דווקא בעקבות טיול בצפון הארץ: "במהלך הטיול בצפון הבנתי שהיופי של אזורנו לא נופל מהצפון. אמנם הנופים הפיזיים של חבל הבשור נחשבים לפחות אטרקטיביים, אבל הנוף החקלאי והנוף האנושי הם מרתקים. החלטתי להתחיל להכניס מבקרים לחממות במושב ולהציג את היופי החקלאי שלנו".

הפואנטה: סיורים מודרכים בתוך חממות הגידולים בחווה של בני הזוג אלון. בסיור של שעתיים וחצי עד שלוש שעות המבקרים נחשפים לסיפורים מרתקים על הווי האזור ועל הירקות, הפירות והתבלינים שבקרבם הם פוסעים, וגם זוכים לקטוף אותם ולטעום מהם בשטח. בחווה, שמשתרעת על 30 דונם, יש 60 סוגי גידולים, שרובם בשלים לקטיף ולאכילה כל השנה בזכות "חקלאות ההיי־טק" של אלון. הסיורים זמינים ב־6 שפות ומלווים בשירי חקלאות כמו "גינה לי חביבה".

הקהל: בחווה מבקרים כ־40 אלף איש בשנה, מתוכם 28 אלף תיירים מחו"ל. חלק מהמבקרים הם משתתפי פרויקט "תגלית", שעימו יזם אלון שיתוף פעולה קבוע ב־2009. חוץ מהם, מבקרים במקום תיירים מכל העולם, כולל מסין, מאפריקה ומדרום־אמריקה.

הכי מיוחד: "התותים המעופפים" (תותים שגדלים בתוך אדניות הנישאות לגובה 2 מטר) והצנון היפני הענק שאורכו מטר. יש גם שישה זנים של מנטה וכן סדנאות בישול וארוחות פויקה. על החלק הקולינרי, שמתבסס על חומרי הגלם שמציעה החווה, אחראית שולי.

מי בעסק: מלבד אורי ושולי שותפים לעשייה שלושת הילדים: תום (27) מעורב בצד העסקי והשיווקי, ניצן (24) כתבה את תוכניות ההדרכה ושחף (18) מסייע בצד המקצועי. כמו כן, יש צוות של 15 מדריכים בקבלנות ועוד עובדים קבועים.

(צילום: ישראל יוסף)

האתגרים: "אתגר אחד הוא לשמור על רמת ההדרכה. בהתחלה אני הדרכתי, אבל הבנתי שכדי שהעסק יצמח אני צריך להתמקד בצד העסקי ולהכשיר אחרים להדריך. אתגר נוסף קשור למיקום – אנחנו 7.5 ק"מ מרצועת עזה. בקיץ היו לנו הזמנות לסיורים ל־150 אוטובוסים של תיירים, אבל אף אחד לא הגיע".

מה הסוד: "כדי לשמור על רמה גבוהה של סיורים דאגנו לייצר פולקלור משלנו, למשל באמצעות השירים שנלווים לסיורים, וכך להעביר הלאה את התכנים למדריכים חדשים. גם עם הקשיים הביטחוניים אנחנו מתמודדים יפה. אני אופטימי ומאמין במה שאני עושה. ב'צוק איתן' לא עזבנו את החממות לרגע".

מה באופק: "אנחנו חושבים על עוד מוצרים נלווים לסיורים, כמו סדנאות הבישול, שיאפשרו לנו להגדיל את הרווח מכל סיור".

אברהם הוסטל | אירוח צעיר

בעלים: ירון בורגין, מעוז ינון, גל מור, ניצן קמחי ודרור טישלר (כולם בשנות ה־30 המאוחרות)

איפה: כיכר הדווידקה בירושלים

מחזור: 14 מיליון שקל

ההתחלה: כל אחד מהשותפים צבר רזומה מרשים של טיולי תרמילאות בעולם. הם הגיעו להכרה שסצנת התיירות העצמאית טעונה פיתוח רציני בארץ. אחרי שבורגין ניהל את אכסניית 'חאן שקדי' בים המלח וינון פתח את אכסניית 'פאוזי עאזר' בנצרת, הם החליטו לחבור עם שלושת השותפים הנוספים ולהקים הוסטל ירושלמי. לפני 4 שנים אותר בניין מתאים ליד שוק מחנה יהודה, והמיזם יצא לדרך.

הפואנטה: בהוסטל 75 חדרים ו־260 מיטות. יש חדרי לינה משותפת שכוללים 4־10 מיטות ליחידים ולמשפחות. בכל חדר יש שירותים ומקלחת, מזגן ואינטרנט אלחוטי, ולאורחים מוגשת ארוחת בוקר. ניתן דגש חזק על אינטראקציה חברתית ועל פעילויות משותפות לאורחים, שחלקן חינמיות כמו הופעות חיות בלאונג' המרווח וערבי בישול בינלאומיים וחלקן בתשלום, כמו סדנאות הכנת חומוס. חוץ מזה יש במקום בר שפתוח גם לאורחים מבחוץ, ונערכות בו מסיבות שפתוחות לכולם. נוסף לכך מארגן ההוסטל, באמצעות 'אברהם טורס' - חברת הטיולים שלהם, טיולים בירושלים ומחוצה לה. בין היעדים: פטרה, הגדה המערבית וים המלח.

הקהל: 90% מהלנים במקום תיירים ו־10% ישראלים. בפעילויות החברתיות שנערכות בהוסטל אחוז השתתפות המקומיים גבוה יותר, ולדברי בורגין: "הפכנו להיות מרכז תרבותי משמעותי לירושלמים שמחפשים אווירה מיוחדת ולהתערבב עם קהל אחר". לפי בורגין, ההוסטל מארח 30 אלף אורחים בשנה ו־70 אלף לינות.

הנוסע המתמיד: בורגין: "יש בחור מטייוואן, בן 70 פלוס, שכבר היה אצלנו 8־7 פעמים. הוא אדם מקסים שהחיוך לא יורד לו מהפנים. הוא יוצא לחצר ועושה שם טאי צ'י ומשרה שמחה ואהבה על כולם".

פינת הצל"ש: בשנה שעברה נבחר ההוסטל למקום 8 בדירוג ההוסטלים הגדולים הטובים בעולם בפורטל הבינלאומי Hostelworld, והשנה הוא טיפס למקום למקום 5.

חלוקת עבודה: בורגין: "יש בינינו סינרגיה מאוד טובה. ניצן ודרור מביאים ניסיון שיווקי ופיננסי רב־שנים, מעוז הוא איש חזון מדהים, וגם יזם ופרויקטור בנשמתו שיודע ליישם רעיונות חדשים במהירות. אני, שמנהל את ההוסטל בפועל, מביא, לדעתי, סטנדרטים מאוד גבוהים בנוגע לאיכות ולירידה לפרטים הקטנים".

האתגר: "עלויות התפעול מאוד גבוהות. כבר העלויות הראשוניות של השיפוץ היו גבוהות, וגם ההוצאות השוטפות מכבידות, בין השאר בגלל השכירות. מעבר לזה, תיירות בישראל היא רק למשוגעים לדבר, כי תמיד יכול לקרות משהו שמחזיר אותך לנקודת האפס. בקיץ האחרון, למשל, היה קשה להוריד 200 איש שישנו בהוסטל למקלט באזעקות ולראות 50 ביטולים כל יום. דאגנו לתדרך את האורחים, וכדי לפצות על אובדן ההכנסות פתחנו חדר משחקים לילדים כדי שיותר ישראלים יתארחו אצלנו וקיימנו אירועים פרטיים על הגג".

מה הסוד: "יש לנו 43 עובדים ברמה גבוהה. כדי להתקבל לעבודה צריך ניסיון בטיולים בעולם, רצינות ואחריות ויכולת לקבל החלטות באופן עצמאי. הכשרה של עובד קבלה נמשכת 6־8 שבועות, ומבחינתנו, עובדי הקבלה והניקיון הכי חשובים בארגון. חוץ מזה, אנחנו מאוד מעורים בקהל. הבאנו מודלים שהוכחו בעולם והתאמנו אותם לישראל. הבנו שכמו שמטייל גרמני שנוסע לתאילנד ירצה לקפוץ לקמבודיה ולווייטנאם, מטייל זר בארץ רוצה לבקר בירדן ובגדה".

ערבּ אינסטרומנטס | כלי נגינה ערביים באינטרנט

בעלים: אסף קסל (39)

איפה: חנות אינטרנטית בינלאומית. המטה בפתח־תקווה

מחזור: 1 מיליון שקל

התחלה: "עד לפני 5 שנים עבדתי במשך 8 שנים בהיי־טק כראש צוות פיתוח. בשנת 2009 נשבר לי, רציתי משהו של עצמי, ביקשתי מהחברה לרדת ל־4 ימים בשבוע, וביום הפנוי חיפשתי משהו שאני רוצה לעשות. עשיתי קורס באיביי, התחלתי למכור דרך הפלטפורמה מכל הבא ליד. ראיתי שכלי נגינה ערביים פשוטים כמו דרבוקות הולכים יפה. בדקתי אם יש אתרים מתמחים בנושא והתברר שהתחום מוזנח לחלוטין. החלטתי להגיע למוצרים הכי שווים שיש בשוק כלי הנגינה הערביים. הייצור מרוכז במדינות ערב, אז התחלתי לטוות קשרים עם יצרנים משם. בהתחלה הפריע שאני ישראלי, וגם העובדה שלא היה לי ידע בנושא. קיבלתי כלים באיכות לא טובה, שלא נראו טוב. התחלתי להכיר נגני מוזיקה ערבית בארץ, והם יעצו לי. לקח זמן עד שמצאתי את האיכות הרצויה, רק אחרי שנתיים הגעתי למגוון איכותי".

הפואנטה: "לקנות כלי נגינה באינטרנט. בלי לחוש את הכלי ביד ובלי לנגן בו זה חסם גדול. ההברקה הייתה לייצר סרטון לכל כלי נגינה, מה שמאפשר לשמוע את הסאונד של הכלי. גייסתי נגנים של מוזיקה ערבית ויצרנו 500 קליפים שמוצגים בערוץ שלנו ביוטיוב עם 11 מיליון צפיות. הכלים מתחלפים כל הזמן. חלקם מצופים בצדף מהים, והשיבוץ של הצדף החיצוני משתנה כי הדגמים מיוצרים כיום עבורי. המגוון כולל 60 כלים, כמו עודים, דרבוקות, חלילים מצריים שנקראים נאי, ריקים (תוף מרים ערבי), בנדיר, שהוא סוג של תוף, ועוד. ויש גם הרבה אקססוריז, בעיקר מערכי שיעור על הכלים לנגנים מקצועיים. בנוסף האתר מציע כיוון עוּד אונליין, על ידי אפליקציה באתר".

הקהל: "80% ערבים מכל העולם – לא דווקא מארצות ערב, שבהן מייצרים את הכלים ויש שם חנויות מתמחות – אלא אוכלוסיות ערביות שחיות מחוץ לעולם הערבי: בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה, באירופה ועוד. יש לא מעט שקונים עוד גם אם הם לא מנגנים בכלל, ושמים אותו בסלון. בתרבות הערבית יש ערך רגשי למוזיקה ולכלי הנגינה, זה דומה לחנוכייה אצלנו, שיש כמעט בכל בית גם אם לא מדליקים".

זיקה לעיסוק: "כשהתחלתי לא היה לי מושג במוזיקה ערבית או בכלי נגינה. אני ערבוב של עדות: אבא יקי, בעוד שסבא שלי מצד אמא בוכרי, והסבתא יוונייה שגדלה בסוריה. כל הידע שלי במוזיקה נרכש תוך כדי הפעלת האתר".

מי בעסק: "אני בעלים יחיד".

מה הסוד: "לזהות צורך אמיתי, הנישה הייתה מאוד מוזנחת. עד היום יש הרבה דרבוקות ב־100 שקל ברמה נמוכה מאוד. עד שבאנו לא הייתה חוויית קנייה באתרים דומים, מדובר בהוצאה של 500־400 דולר לכלי והיה צורך באתר שישדר מקצועיות וביטחון אצל הלקוח. לכך צריך פלטפורמה ברמה גבוהה ולהגיע לכלים מאוד איכותיים".

מה באופק: "ב־2014 החלטנו לייצר כלים בעצמנו. הכלים מיוצרים עבורנו במצרים תחת המותג 'ערב אינסטרונמנטס', לפי מפרט שלנו. יש לי מישהו במצרים שמפקח על הנושא, הוא מקבל מאיתנו מפרט של סטנדרטים שגיבשתי. בנוסף החלטנו להפוך את האתר מותאם לסלולרי, לטאבלט, לאייפד וכו', כך שתהיה חוויית קנייה גם בסלולר. לקחתי מתכנתים ובנינו את האתר מהתחלה. התוכניות הן להגדיל את העבודה עם שותפים כמו אמזון, איביי ואתרי קניות נוספים, ולפרוץ לשווקים נוספים באסיה, כמו סין".

סולאנו | מוצרי הדברה לכלבים וחתולים

בעלים: אמנון ורדי (62)

איפה: אזור התעשייה הצפוני בית־שאן

מחזור: 3.2 מיליון שקל

ההתחלה: אמנון ורדי, שעסק במשך שנים בתחום של פיתוחי פלסטיק בתחום החקלאות, ישב לפני ארבע שנים עם בנו נמרוד בחצר ביתם במושב רם־און שבעמק יזרעאל. נמרוד (בן 30, נשוי+1), שעבד באותן שנים בבית קפה דלאל בנווה צדק, נזכר: "אמרתי לאבא שאם הוא יודע לשחרר חומרים כימיים מצנרת פלסטיק אז אולי נוכל לייצר קולר לכלבים שישחרר חומרים כימיים שיילחמו בפרעושים וקרציות. אני מאוד אוהב בעלי חיים ורציתי להקים עסק שיהיה לו קשר לתחום".

הפואנטה: המוצרים העיקריים הם קולר שמעוצב בצורת צמה שנקרא Soltic ומיוצר בחמישה צבעים: ורוד, כחול, לבן, סגול וירוק; אמפולות Soltif המיועדות למלחמה בקרציות ופרעושים; והסדרה הירוקה ללא כימיקלים. הסדרה הירוקה כוללת תרסיס סביבתי למרבץ של החיה ואמפולות. בהמשך מתוכננים קולרים מאותה סדרה. נמרוד: "התחלנו מפיתוח של הקולר. אחר שסיימנו ראינו שאי־אפשר לבוא רק עם מוצר אחד ושיש צורך בחבילת הדברה, ולכן המשכנו בפיתוח מוצרים משלימים כמו האמפולות והסדרה הירוקה".

הקהל: "הקהל שלנו הוא כל מי שמגדל כלב או חתול ורוצה שלא יהיו לו פרעושים וקרציות. הבסיס שלנו הוא ישראל אבל היעד הוא חו"ל. ישראל היא שוק קטן עם 420 אלף כלבים. ברוסיה, למשל, יש 16 מיליון כלבים. לאחרונה חתמנו על חוזי יצוא למדינות כמו מקסיקו, קולומביה, רוסיה ותאילנד. "אנחנו מגיעים לקהל דרך הפייסבוק, חנויות לבע"ח ופעילות התנדבותית בכלביות. מי שמאמץ כלב באחת מהכלביות של העמותות מקבל אמפולה חינם ונחשף למוצר. בנוסף, פעם בחודש אנחנו עושים טיפולים חינם בכלביות. את ההחדרה לשוק עשינו דרך הווטרינרים. רצינו לקבל תו איכות מווטרינרים ומומחים ואז יצאנו לשוק. פנינו גם למגדלי כלבים שנחשבים למעצבי דעת קהל".

הכי מיוחד: "הייחודיות שלנו היא שהקולר עמיד נגד מים וגם מכיל שמנים אתריים, שתורמים לטיפוח העור ומונעים אלרגיות. מדובר בשמנים טבעיים, שמבשמים את הכלב ומונעים ריח לא נעים של הפרווה. הרבה חברות ענק ניסו להתמודד עם הנושא, אבל אבא שלי עם הידע שלו בפלסטיק הצליח ליצור מוצר עמיד במים".

מי בעסק: בעסק עובדים מלבד האב אמנון גם האח עומר כמנהל ייצור והאחות ליאור כמנהלת יצוא. "משפחה זה המון כוח כי כולם ברמת האכפתיות הגבוהה ביותר", קובע נמרוד. בנוסף מועסקים שלושה וטרינרים ועובד ייצור. את אריזת המוצרים עושים מחוץ למפעל.

האתגרים: האתגר העיקרי הוא החדרת המוצרים גם בשוק העולמי ומלחמה מול יצרני קולרים אחרים, שחלקם קשורים לקונצרנים ענקיים בתחום התרופות. אתגר נוסף הוא פיתוח מוצרים חדשים. החברה מעסיקה וטרינרים שעמלים על פיתוחים.

מה באופק: פיתוח הסדרה הירוקה גם לתחום הקולרים וקבלת אישורים למוצרים חדשים.

פוטבול טרי קולור | שיפור מיומנויות המשחק

בעלים: ברוך גלבוע וגי בלחסן (בני 67)

איפה: אזור התעשייה הישן בנתניה

מחזור: 980 אלף שקל

ההתחלה: לגלבוע ובלחסן קריירה מפוארת כמאמני כדורגל, ועבר של שחקני כדורגל. גלבוע, יליד צ'כוסלובקיה שהגיע לארץ בגיל שנה, שיחק מגיל 8 עד 24 במכבי נתניה ומונה למאמן נבחרת הילדים והנוער של הקבוצה, ואח"כ למנהל המקצועי של מאמני הילדים והנוער. בהמשך מונה למנהל המקצועי של בית"ר טוברוק, והכיר את בלחסן, יליד תוניסיה שהגיע לארץ מצרפת לפני 25 שנה והפך גם הוא למאמן כדורגל של ילדים ונוער. בשלב מסוים הבינו השניים ש"פחות ופחות ילדים מוכשרים מגיעים לכדורגל".

(צילום: יובל חן)

לדברי גלבוע, "השכונה נעלמה. אם פעם ילדים צברו 50 ק"מ של ריצות ומשחקים בשבוע מחוץ לבית, היום הם צוברים 6־7 ק"מ. גם ילדים שמגיעים לאימוני כדורגל חוזרים מיד הביתה אחר כך. הבעיה היא ש־80% מהקואורדינציה והיצירתיות של ילדים מתפתחים עד גיל 12". שני המאמנים הוותיקים החליטו לפתח שיטה לשיפור מיומנויות המשחק של ילדים. ב־2012 השיקו בתערוכת ספורט בגרמניה את הפטנט שלהם: נעלי כדורגל ואביזרים נלווים שמעוצבים בשלושה צבעים ומאמנים את המשתמשים לשנות את תנועות רגליהם בהתאם לצבעי האביזרים.

הפואנטה: בנעליים שפיתחו יש צבעים שונים, בחלק הפנימי, בחזית ובצדדים, וחלוקת הצבעים משתנה גם בין נעליים בתוך אותו זוג. לנעליים מתלווים קונוסים, חישוקים וכדורים ב־3 צבעים, שמונחים על כר דשא במתכונות שונות והילדים אמורים לרוץ ביניהם עם כדור, לפי מפתח הצבעים. לדוגמה: כשעוברים ליד קונוס צהוב יש לבעוט בכדור עם החלק הצהוב בנעל או עם הרגל שבנעל הצהובה. מלבד אביזרי התרגול עצמם כוללת הערכה גם דיסק הדרכה עם תרגילים. לפיתוח התרגילים נעזרים השותפים ביועצים מקצועיים כמו זאב זלצר, אמנון רז ובני לם, והם מקפידים לפתח תרגילים חדשים עבור רוכשי האביזרים.

הקהל: בארץ הלקוחות הם מאמנים וקבוצות כדורגל. כמו כן, גלבוע ובלחסן מייצאים את המוצרים דרך סוכנים ל־15 מדינות, בהן ארה"ב וארצות במזרח־אירופה. בחו"ל נמכרים המוצרים למועדוני כדורגל ולמאמנים ולרשתות של חנויות ספורט, שם גם לקוחות פרטיים יכולים לרכוש את המוצרים. הנעליים מיוצרות בסין ושאר האביזרים בארץ.

מסי: גלבוע: "מסי הוא גאון כדורגל, אבל גם אצלו רק 8% מהגולים היו ברגל ימין, החלשה שלו. הסיבה היא, בין השאר, שהתחילו לעבוד איתו בספרד רק מגיל 12. היום לא מטפחים שיטות הוראה בספורט ולא עובדים מספיק על היסודות, גם כי זה נחשב למשהו משעמם וגם כי מאמנים ומדריכים לא עוברים הכשרה שמותאמת להדרכת ילדים".

האתגר: "אחד הקשיים בחו"ל קשור לזה שאנחנו ישראלים ולתדמית הרעועה של הכדורגל פה. כשאני מדבר עם מאמנים מגרמניה או איטליה בטלפון או במייל הם סקפטיים לגבי היכולת שלי להציע להם משהו. אנשים גם נרתעים מחידושים ולוקח זמן לשכנע אותם לעבוד בדרך אחרת".

מה הסוד: "עד היום לא הייתה שיטה בכדורגל ואנחנו באנו עם הרעיון שגם בכדורגל יש שיטה, וצריך להקנותה מגיל צעיר – אבל בדרך שילדים מתחברים אליה. אנחנו מציגים את המוצרים בתערוכות בחו"ל ויש סרטוני המחשה באתר. כשמאמנים ואנשים מהתחום בעולם רואים את המוצרים, וכשאנחנו מעבירים להם השתלמויות, נפתחות להם העיניים".

מה באופק: "אנחנו מקווים שנגיע בחו"ל לאותו פלח בשוק נעלי הכדורגל שיש לנו בארץ – כ־15%". 

נתת - קיבלת! | משחקים חינוכיים לילדים

בעלים: מיכל לאופר (43)

איפה: קיבוץ הגושרים

מחזור: 570 אלף שקל

ההתחלה: לאופר עבדה ביצירה ויבוא של מותגים לילדים, ובתפקידה האחרון כשכירה שימשה כמנהלת המסחור בערוץ הילדים. לפני 5 שנים החליטה להפוך לעצמאית, והחלה להתעמק במשחקי ילדים, בעיקר כאמא של זואי, בתה הבכורה (כיום 14). "ראיתי שהמשחקים והדימויים שסובבים את הילדים שלנו מעודדים תחרותיות, מרפקנות וצבירת רווחים על חשבון האחר, ואפילו אלימות. החלטתי לחשוב על משחקים שיעבירו ערכי נתינה ואהבת הזולת". לאופר ישבה בסלון עם בתה והשתיים גיבשו את רשימת הערכים ביסוד המשחק החדש. על הבסיס הזה פיתחה את משחק הקופסה הראשון שלה, בסיוע אשת התוכן נטע סילוני. המשחק, "נתת – קיבלת!", יוצר ב־3,000 עותקים, ולאופר החלה לכתת רגליים בין חנויות משחקים וצעצועים כדי לשווקו.

הפואנטה: סדרת משחקי הקופסה של לאופר מונה שישה משחקים והשביעי בדרך. מחיר ממוצע של משחק הוא 59 שקל והם מותאמים לגילים שונים החל משלוש. כל משחק מתמקד בנושא מסוים, כמו ערכים ונתינה, ביטוי רגשות וביטוי רצונות. תוך כדי יצירת סדרות של קלפים מאוירים, הטלת קוביות וניסיון לצבור מקסימום נקודות, נחשפים הילדים למושגים ורעיונות שלאופר מבקשת להנחיל ומתרגלים חלק מהם.

למשל, במשחק הראשון נדרשים השחקנים לייצר רביעיות קלפים לפי תחומי ערכים, כמו סבלנות או שיתוף פעולה, וכשנקרים על דרכם קלפים עם ערכים "פחות חיוביים" - כמו "לריב" ו"לשקר" - הם מאבדים נקודות. במשחק "מה אני רוצה" השחקנים בוחרים קלפים עם שאלות על מאווייהם בתחומים שונים. תשובה מיידית וישירה מזכה בנקודות, בעוד היסוס או "לא יודע" מפחיתים ניקוד.

חינוכי וכיפי: "הרעיון הוא שהילדים יתרגלו מנטרות עם ערך חינוכי. מצד שני, התרגול נעשה באופן כיפי ולא דידקטי. זו דרך להקנות ערכים בלי הטפת מוסר. החדשנות שלי היא התרגום של תוכן חינוכי לעולם הילדים".

(צילום: אביהו שפירא)

הקהל: בעיקר הורים שרוכשים את המשחקים בחנויות, אבל גם ועדי הורים בגנים ובבתי ספר ומומחים מתחום הטיפול והחינוך: מורים, עובדים סוציאליים וקלינאי תקשורת, הצטרפו למעגל הלקוחות. לדברי לאופר, היא מכרה מעל 50 אלף משחקים.

מי בעסק: זה שנתיים שלאופר מתפעלת את העסק עם בן זוגה, אריה, שאחראי על השיווק בחנויות.

האתגר: "יש קושי מימוני. ייצור משחק כולל ייעוץ מאנשי מקצוע, והרבה עלויות עיצוב והפקה. תנאי התשלום קשים: משוטף פלוס 90 ועד שוטף פלוס 'תרדפי אחריי'. אני מממנת המון אשראי, לא התכוננתי לזה".

ההתמודדות: "התחלתי להציע סדנאות — לתלמידים, מורים ולמטפלים. הסדנאות עוסקות בנתינה ואני מציגה דרכן את המשחקים. זו דרך לשווק משחקים וגם להרוויח. אני שוקדת על דרכים להגדיל את התזרים ולמכור למי שמשלמים במזומן או בשוטף פלוס 30".

מה הסוד: "העסק נולד מתשוקה וחזון, ואני חווה אושר והנאה. כשאני נשאבת לחשבוניות קשה לי, אבל הסיפוק מההתעסקות עם המשחקים מרים אותי".

שייד פרו | פתרונות הצללה ומחסה מתקפלים

בעלים: דניאל פציפיצי (45) ויריב גרבש (43)

איפה: מושב ניצני־עוז בשרון

מחזור: 3 מיליון שקל

ההתחלה: הכל התחיל ב־2008 בחוף הים. דניאל פציפיצי בילה שם עם משפחה וחברים. "ישבנו תחת שמשיות עם הילדים, והגיעו שתי משפחות עם תיק גדול ומוזר ושלפו ממנו סככה, שתוך פחות מדקה נפרסה לשטח צל גדול. שאלנו אותם אם רכשו אותה בארץ, והם אמרו שחזרו מרילוקיישין בחו"ל ורכשו אותה בארה"ב. לקחתי את הפרטים שהיו רשומים על הסככה, והלכתי לאתר את הספק באינטרנט. הגענו למי שצריך לדבר איתו, והצענו להם לקבל נציגות שלהם בארץ.

"הייתה לי חברה לשילוח בינלאומי ושילוח מכס בשם מאי שירותי לוגיסטיקה. ניהלנו מו"מ וקיבלנו את הנציגות. התחלנו ביבוא בכמויות קטנות ובפעילות שיווק בשוק הישראלי. הקמנו אתר אינטרנט, יצאנו לשטח להדגמות בירידים, פתחנו וסגרנו את הגזיבו עשרות פעמים, והתחלנו להתחבב על השוק. אמנם תג המחיר התקבל בהרמת גבה, 800 שקל, אבל זה היה מוצר מרשים ויעיל. היינו די חלוצים בזה שמדובר במוצר שגם נכנס לאוטו, וגם נותן צל בצורה פשוטה לשטח של 4 מ"ר, והיום כבר לשטח של עד 32 מ"ר. התחלנו לעבוד גם עם חנויות מחנאות וספורט".

הפואנטה: "בהמשך זיהינו שיש צרכים למוצרים באותו סגנון שעמידים גם בחורף – לאנשים שעובדים בתנאי שטח, לחפ"קים צבאיים, לכוחות חירום והצלה. יצרנו קשר עם ספקים נוספים והתחלנו להביא מוצרים למטרות נוספות. בהמשך זיהינו צורך לסככות מודפסות לצורכי פרסום וקידום מכירות באירועים. התחלנו להביא סככות כאלה בסטנדרטים בינלאומיים. לאלה נוספו מוצרים כמו דפנות לגזיבו, דגלים מקפלים לאירועים ופרסום, שמשיות לבתי קפה ולמסעדות ושמשיות יוקרה. היום אנחנו משווקים גם הצללות לגינות, פרגולות מאלומיניום ובד שניתן להרכיב לבד, ונותנים מענה לבריכות ומחסני יוקרה מפח".

הלקוחות: משפחות שהולכות לים ולפיקניקים, גופים שעושים אירועים, עיריות, מועצות, מסעדות, בתי קפה ועוד.

הכי מיוחד: "אנחנו מספקים מוצרים איכותיים ומעורבים בייצור שלהם אצל הספק. אנחנו גם נותנים שירות תומך, אחריות ותיקונים לאחר הקנייה. אנחנו מייצגים מותגים מהמובילים בתחומם".

מי בעסק: "השותף שלי, יריב, הגיע מהתחום הקמעונאי – הוא עבד בסנו. הוא חבר שלי מילדות מכפר־סבא והצטרף לעסק ב־2010. הוא היה אז בצומת דרכים, ואני, שהיו לי שתי חברות, הצעתי לו להצטרף כי היה לו ניסיון בשיווק למוסדות וארגונים".

מה הסוד: "זיהינו צורך בפתרונות הצללה והנגשנו מוצר ומהפכני מבחינת הקומפקטיות ומהירות ההקמה. אנחנו מציעים שירות מעולה, ואף פעם לא התפתינו למחיר על חשבון איכות".

מה באופק: "לספק מגוון רחב של פתרונות צל ומחסה מגשם".

פ.ר.ש | מרכז הדרכות לנהגים

בעלים: אבי מגיד (62)

איפה: מרכז הקונגרסים, חיפה

מחזור: 1.75 מיליון שקל

ההתחלה: ב־1996 שכל מגיד, מורה לנהיגה, את בנו הבכור (20) בתאונת דרכים. הבן, חייל בחיל האוויר, נפגע כשהאופנוע שלו התנגש במשאית. אנשי חיל האוויר פנו אל מגיד ושאלו אותו איך ירצה להנציח את בנו. מגיד ויתר על אנדרטה ופתח בפעילות הנצחה עצמאית. תחילה נתן הרצאות לתלמידים בבתי ספר על תאונות, ובהמשך הקים מרכז הדרכה לבטיחות בנהיגה במרכז הקונגרסים בחיפה.

הפואנטה: במסגרת המרכז מדריך צוות גדול של מורים לנהיגה, בניהולם של מגיד ואשתו דליה, קבוצות של תלמידי בתי ספר וקבוצות מאורגנות אחרות בנושאי בטיחות בדרכים. ההדרכות מתבצעות במרכז ובמוסדות חינוך: לילדי גני ילדים יש הדרכה לחצייה בטוחה, בבתי ספר יסודיים לרכיבה בטוחה על אופניים, ובחטיבות על השפעת אלכוהול בנהיגה. למבוגרים יש הדרכות בנושא מיומנויות נהיגה, ויש גם הדרכות לקשישים על נהיגה בקלנועיות.

הקהל: "הקבוצות שמגיעות אלינו הן בעיקר מחברות או ארגונים, וגם בתי ספר. עיקר ההדרכות בבתי ספר הן מחוץ למרכז כשאנחנו מגיעים אליהם – מקריית־שמונה ועד הדרום. אנחנו מדריכים כ־135 אלף ילדים בשנה. יש לנו פעילות ענפה במגזר הערבי. אנחנו זוכים שם לשת"פ עם בתי הספר והרשויות".

הכי מיוחד: יש להם 4 סימולטורים ניידים שמדמים נהיגה, אותם יכולים הצוותים לקחת להדרכות. בסימולטור יש מושב עם הגה ודוושות, ומסכי מחשב שעליהם מצבים שעימם צריך הנהג להתמודד. "אין תחליף להדגמה חיה על המכשיר".

ההבדל לעומת המתחרים: "בחלק מהערים יש מרכזי הדרכה לבתי ספר. אבל לפעמים עלות ההסעות להדרכות גבוהה מדי עבור בתי הספר. אצלנו הצוות מגיע לבתי הספר".

מי בעסק: מטה החברה כולל 6 אנשים, וכ־30 מורים לנהיגה מועסקים כפרילנסרים. חלקם דוברי ערבית.

עלויות: "עצומות. הסימולטורים עולים 1.5־2 מיליון שקל. עלות הדלק והוצאות הרכב שלנו היא רבע מיליון שקל. עלות גדולה נוספת היא המדריכים. כדי שמורה נהיגה 'יסגור' את האוטו שלו לכמה שעות אנחנו צריכים לשלם לו בהתאם".

מה באופק: ב־2015 הם מתכננים את פרויקט "ישראל בטוחה", במטרה שכל אדם בישראל יעבור הדרכה עם סימולטורים. יש גם תכנון לפתח את ההדרכות על אופניים חשמליים, ולהחדיר הדרכות לצעירים שעברו טסט. "ילד שעבר טסט עוד לא יודע לנהוג. אפילו נהגים מקצועיים לא יודעים לנהוג בגשם".

כנס ארגון יסמין יעודד ארגונים לקנות מעסקים קטנים

בלי נשים אי־אפשר: זה המסר שעומד בבסיס הוועידה השנתית של ארגון "יסמין" הפועל לקידום נשים בעלות עסקים קטנים. הוועידה שתיערך ביום שני הקרוב באיירפורט סיטי, במעמד נשיא המדינה רובי ריבלין ושר הכלכלה נפתלי בנט, תעסוק בחשיבותם של עסקים קטנים בבעלות נשים כמנוע צמיחה כלכלי, ובהזדמנויות ובחסמים העומדים לפתחן של נשים בדרך להצלחה עסקית.

נשיאת "יסמין" היא עופרה שטראוס, יו"ר קבוצת שטראוס, וכיראם בלעום היא מייסדת ומנכ"לית העמותה, שהוקמה ב־2006 ומספקת מידע והכוונה לבעלות עסקים ויזמיות בישראל מכל מגזרי החברה. לפי הנתונים שבידי העמותה, רק כ־4% מתוך 490 אלף העסקים הקטנים והבינוניים בישראל הם בבעלות נשים. העמותה פועלת להביא לצעדים ממשיים להגדלת שיעורן של נשים הפועלות כעצמאיות במגזר העסקי, וחלק נכבד מהדיון בכנס יוקדש לחשיבות שילוב עסקים בבעלות נשים ברכש הממשלתי.

עוד יוצגו בכנס סיפורי הצלחה של בעלות עסקים מקומיות, ותרצה בו קת'רין רוג'רס, סגנית נשיא להזדמנויות גלובליות ב־IBM העולמית. כן יישאו דברים ח"כ אורלי לוי־אבקסיס, יו"ר השדולה לעסקים קטנים ובינוניים; רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר־שבע; ורפיק חלבי, ראש הרשות המקומית דליית אל־כרמל.

עופרה שטראוס: "כמי שמנהלת עסק שהוקם על ידי אישה, אני מאמינה בכוח של נשים לעזור זו לזו ולהתמודד עם אתגרים משותפים, אבל טועה מי שחושב שזו משימה של נשים בלבד. מי שרוצה כלכלה חזקה צריך להתגייס למאמץ לקדם נשים ממגזרים שונים ולחזק את אותן יזמיות שאזרו אומץ והקימו עסק בישראל. המחויבות הממשלתית לרכוש דווקא מעסקים קטנים, בכלל, ומעסקים קטנים בבעלות נשים, בפרט, היא הכרחית".