שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "פוליאנה": ללמוד לאהוב את החיים
    היא היתה לגיבורת ילדות של נערות וילדות רבות ברחבי העולם, ואפילו היום, עם ההוצאה המחודשת של הספר, פוליאנה ממשיכה להיות דמות יוצאת דופן ואובססיבית בכל הקשור למציאת הטוב שבעולם. אפילו דיבורה הבלתי פוסק אינו נופל לקלישאות המוכרות ובכך היא ממשיכה להיות סמל לילדות מאושרת

    כמו רבות (ואולי גם רבים) אחרות, את פוליאנה פגשתי בילדותי הבוגרת כקוראת צעירה ונרגשת. היה זה אחד הספרים ה"רציניים" הראשונים שקראתי, בו האותיות היו קטנות יותר והעמודים רבים יותר. ספר של גדולים. הקריאה בו היתה מעין מבחן כניסה לעולם של 'ספרים של גדולים' רבים נוספים.

     

    פוליאנה, ספרה של אלינור ה' פורטר, יצא לאור לראשונה בארצות הברית בשנת 1913 והפך מיד להצלחה מסחררת. הספר מגולל את סיפורה של פוליאנה - היתומה האופטימית ביותר שיצא לכם לפגוש - שמגיעה לביתה של דודתה הנוקשה פולי לאחר מות אביה. שמחת החיים של פוליאנה ותמימותה נוגעת ללב של כל מי שפוגש אותה, ומשחק השמחה שלה מתפשט לו במהרה ברחבי העיירה בלדינגסוויל.

     

    "פוליאנה" - שמחת חיים ותמימות נוגעת ללב
    "פוליאנה" - שמחת חיים ותמימות נוגעת ללב

     

    את משחק השמחה, שמטרתו היא למצוא את הטוב בכל מצב ביש, לימד אותה אביה המנוח- כומר עני שגידל את בתו לבד לאחר שאמה נפטרה. כך, לימד את בתו הקטנה להתמודד עם מציאות חיי העוני ואחר כך גם עם האובדן שלו עצמו.

     

    אט-אט מאירה פוליאנה את חייהם של אנשי העיירה ומלמדת אותם שמחה מה היא, היא מרככת את לבם של האנשים הקשים והמשונים החיים בה, כגון: גברת סנואו החולה ומר פנדלטון הערירי, ובסופו של דבר גם את לבה המריר של דודתה הקשוחה.

     

    כיום, במלאת 101 שנים לקיומה, זכתה פוליאנה, כיאה לקלאסיקה, לתרגום חדש ונהדר בידי עטרה אופק. אין זו הפעם הראשונה בה מתרגמים שוב את פוליאנה מאז תרגומו של יואב לביא משנת 1983, אך אין ספק שזה המוצלח ביותר. נדמה ששני התרגומים הנוספים, האחד משנת 1995 (בידי בינה אופק אמה של עטרה אופק) והשני משנת 2006 (בידי עמיחי הדרי) הם יותר עיבודים מתרגומים מלאים.

     

    חששתי מעט להתחיל ולקרוא שוב בפוליאנה. הזיכרון שלו היה נעים כל כך, מעורב בתחושת העצמאות שהשגתי אז עצם הקריאה בו, וחששתי להרוס זאת עם קריאה ביקורתית של מי שאינה כבר ילדה. בעיקר דאגתי מתגובתי למשחק השמחה שלה שיכול להיתפס, בעיניים של אדם מבוגר, ככלי דידקטי מרגיז. וכן פחדתי שדמותה של פוליאנה, התמימה מאוד והאופטימית להחריד, תרגיש לי מתוקה מדי, סכרינית ולא אמיתית. לשמחתי הגדולה, ולא סתם אני משתמשת במילה "שמחה" אותה מילה שפוליאנה משתמשת בה ללא הפסקה, חששותי התבדו ככל שהעמקתי בספר.

     

    אין ספק שהספר מלא במוטיבים רבים של מוסר נוצרי, אך למרות שבקלות יכול היה להפוך לסיפור פשטני ושבלוני, הוא אינו נופל למהמורה זו. הסיבה לכך טמונה בכשרונה של אלינור ה' פורטר שיצרה סיפור נהדר ובעיקר דמויות נפלאות, ובראשן פוליאנה, שילדים ברחבי העולם יכלו במשך מאה שנה לחוש עימן הזדהות; לאהוב, לבכות ולצחוק יחד איתן.

     

    פוליאנה היא בהחלט ילדה יוצאת דופן, כפי שאומר עליה כל מי שפוגש בה. החל בדיבורה הבלתי פוסק, עיוורונה המוחלט לרוע, וההאחזות האובססיבית הזו שלה במשחק של אביה.

     

    באחרית הדבר כתבה על כך יפה אופק ואמרה שכיום ייתכן והיו שולחים ילדה שכזו לאבחון. אך פוליאנה אינה רק מוזרה, דברנית ואובססיבית וכמו שאופק ציינה באותה אחרית דבר יש בה רגישות ישירה נטולת מאמץ. איזו פשטות תמימה שחודרת מיד ללב. זה כוחה של פוליאנה וזה כוחו של הספר.

     

    כך פוליאנה פורטת על נימי נפשם של הסובבים אותה, אפילו על אלה של דודתה הקשה בלי שזו כלל מבינה מה קורה. דודה פולי היא אישה חמורת סבר שמגדירה לעצמה את העולם דרך הגדרת חובותיה. את לבה נעלה לפני שנים ואחת ההנאות הגדולות בספר קשורה בדרך אותה עושה פוליאנה אל אותו לב נעול.

     

    פוליאנה מגרדת לאט את שכבות הקרח של פולי, כמו, למשל, כשפוליאנה טורקת את הדלת מרב התרגשות כאשר דודה פולי מחליטה להעביר אותה מהחדרון המחניק והשומם בעליית הגג אל אחד מחדרי הבית. לאחר שהיא ננזפת על כך, פוליאנה שואלת את דודתה האם לא טרקה אף פעם דלתות, וכשהיא נענית בשלילה היא מצטערת בקול עבור דודתה ומפרשת זאת כך: "זה בטח אומר שאף פעם לא שמחת על שום דבר- אחרת היית טורקת אותן. לא היית מצליחה להתאפק. וכל כך חבל לי שאף פעם לא שמחת על שום דבר!".

     

    דודה פולי מוטרדת מדבריה של פוליאנה ואחר כך חושבת לעצמה ש"הרי מובן שפעם כן ידעה לשמוח- ועל יותר מדבר אחד!" כך גם קורה כאשר פוליאנה גורמת לה לאמץ חתול ואחר כך כלב ומשאירה את דודה פולי הפרגמטית פעורת פה, בלי מילים ומעורפלת מרגשות שעולים בה.

     

    דרך שיחותיהן של פולי ופוליאנה ניתן לראות את הסיבה השנייה לכך שהספר אינו נופל לקלישאות והיא האירוניה הדקה ששזרה פורטר לאורכו שקורצת לקוראים לצד תמימותה הגדולה של פוליאנה, ולעתים בשל תמימות זו. דוגמא טובה לכך היא כשפוליאנה מנסה להבין מה זה ל-שאת-פרי (לפני שדודה פולי ידעה על משחק השמחה):

     

    "... זה פשוט לשאת פרי- להביא תועלת, להעיד שהשגת משהו, פוליאנה..."

    "אז סתם לשמוח זה לא ל-שאת-פרי?" חקרה פוליאנה, מעט מודאגת.

    "בוודאי שלא."

    "אוי ואבוי!... אני חוששת שעכשיו לא תרצי לשחק במשחק אף פעם, דודה פולי."

     

    על ידי אירוניה מעין זו רוקמת פורטר ביקורת על סוג מסוים של מוסר נוצרי נוקשה ומרוממת מוסר נוצרי אחר שמח

    ומלא חיים כמו פוליאנה. אך המשחק של פוליאנה הוא הרבה מעבר לכך, הוא כלי ההתמודדות שלה עם החיים, כלי שהוא אמנם דידקטי אך בעת ובעונה אחת גם מדבק.

     

    היופי בו, כפי שמעידה עליו פוליאנה, הוא שעם הזמן פשוט חושבים על הדברים השמחים בלי לחשוב: "את כל כך מתרגלת לזה- לחפש משהו לשמוח עליו, את יודעת.", היא אומרת לננסי שעובדת בבית דודתה, "וכמעט תמיד יש משהו בכל דבר שאפשר לשמוח עליו, אם את ממשיכה להתאמץ מספיק זמן בשביל למצוא אותו." ובאמת, כשצוללים לעולמה של פוליאנה הקוראים מוצאים עצמם מחפשים יחד איתה על מה יש לשמוח ומה יהיה תוכנה של חצי הכוס המלאה.

     

    "פוליאנה", מאת אלינור ה' פורטר. תרגום: עטרה אופק. הוצאת אוקיינוס מודן. 283 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""פוליאנה": ללמוד לאהוב את החיים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים