כתבנו את הרגשות שלנו אך לא נפגשנו מעולם
איך אני בכלל יכולה לאהוב מישהו שאני לא מכירה? שלא מכיר אותי? שניהל איתי סוג של מערכת יחסית מבוססת טקסט על פני חודשים ארוכים, אבל מעולם לא לקח את זה לשום מקום?
עוד בנושא:
התקשרתי וסיפרתי לאשתו שיש לנו רומן
שנינו יודעים שלא יהיה כאן דבר, אף פעם. שנינו יודעים שהמציאות כל כך שונה מהחלום. ובכל זאת, גם כשאמרתי את זה במילים הללו בדיוק, נפגעת. התרחקת. אמרת שזה היה רציני, שאני סתם משקרת לך עכשיו. אבל מה היה רציני? תכתובות מלאות תשוקה שלעולם לא יבואו לידי מימוש? רגשות שנגנזו עוד בטרם הרשינו להם להשתחרר? אני לא מצליחה להבין מה היה רציני.
בחיים לא דיברנו על אפשרות שיקרה בינינו משהו ממשי. בחיים לא דיברנו על אפשרות שתעזוב את המשפחה שלך. הרי בכל פעם שהנושא רק עלה, חזרת ואמרת עד כמה אתה אוהב את המשפחה שלך, ולא תרצה לפגוע בהם או לאבד אותם. זו מחשבה שבאותה המהירות בה עלתה לראשי, כך יצאה ממנו.
ידעתי שאני על תקן זמנית בלבד
לא משנה לאן התגלגלו העניינים, אם פתאום הצתנו שיחה לוהטת בסמסים, אם חזרנו למייל ואם חלילה ישבנו פנים מול פנים על הספסל הקבוע שלנו, ידעתי שאני על תקן זמנית בלבד. ידעתי שאתה על הקצה, שקשה לך, שזה מעיק עלייך, שאתה פשוט מת שלא אהיה קיימת יותר בעולם שלך. מה שהתחיל כדיאלוג משותף של שנינו, הפך לאחרונה לסוג של מרדף פתטי שלי אחרייך.
הבהרת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאתה לא מעוניין באף סוג קשר. שמבחינתך, צריך לחתוך בבשר החי, לנתק כל אפיק תקשורת קיים ואפשרי, ופשוט למחוק את השנה הזו מהקיום שלנו. הרגשתי אותך צועק את זה עלי דרך הטקסטים, ראיתי את זה בעיניים שלך, אבל אני? אני לא יודעת כל כך לשחרר מישהו שאני... אוהבת. נכון, איך אני בכלל יכולה לאהוב מישהו שאני לא מכירה? שלא מכיר אותי? שניהל איתי סוג של מערכת יחסית מבוססת טקסט על פני חודשים ארוכים, אבל מעולם לא לקח את זה לשום מקום?
אבל זה אפשרי. כי כנראה שלא כל אהבה היא אהבה רומנטית. לפעמים פשוט אוהבים בן אדם. רוצים אותו קרוב, רוצים לדבר איתו, לשתף, לשמוע מה קורה אצלו ולהשאיר אותו חלק מהחיים. אהבה כנה כזו, שלא מבוססת על זוגיות או יחסים רומנטיים, אלא על האדם עצמו. על מה שאתה מקרין ומשדר, על החיוך שלך, על הרוגע שאתה תמיד משרה ועל הציניות. אוח, הציניות המבורכת.
למרות, ואולי בגלל, שידעתי שאני על זמן שאול, הצלחתי ליהנות מהטוב שלך כמו שכנראה לא הייתי מצליחה לעולם ליהנות לו היינו זוג. והטוב הזה, הוא פשוט מציף אותי. עוטף אותי. גורם לי להרגיש חולשה ממכרת שאי אפשר באמת להרפות ממנה.
יש לך השפעה כל כך גדולה עלי, קיבינימט
עברה שנה. אתמול בערב והבוקר שוב כעסת עלי. אולי גם על עצמך? כתבת בתקיפות שזהו, שזה נגמר. שלעולם לא נהיה ידידים, לעולם לא נהיה חלק מהחיים זה של זו ובכלל, בשביל מה אנחנו עוד טורחים לדבר? הרי שום דבר טוב לא יוצא מזה ומדובר בסבל של ממש עבורך.
קראתי את המילים שלך והרגשתי איך הדמעות מאיימות לרדת, אבל חוששות. הרי אמרת שאני נעלבת מכל שטות, נכון? אז הדמעות פחדו לצאת, להוכיח שאתה צודק. האצבעות נשארו באוויר, לא יודעות מה לענות לך. מה אני יכולה להגיד שיוציא אותי פעם אחת בסדר? יש בכלל דבר כזה? מה אני אמורה לעשות למול הכעס, הנחישות והדרישה המיידית שלך לנתק כל קשר?
כמעט שעה שלמה ישבתי בבית ונתתי לדמעות לזלוג החוצה, מנסה להבין על מה אני בעצם בוכה ולמה יש לך השפעה כל כך גדולה עלי, קיבינימט. מאיפה הגיעו הכוחות האלה? העוצמות האלה? אני לא מסוגלת להתמודד עם התחושה שמישהו יכול להוליך אותי כך אחריו, כעיוורת, בלי לרצות בכלל. בלי להתאמץ אפילו.
בסופו של דבר קמתי לעבודה, תפקדתי כרגיל, חייכתי לכל עבר. לא נתתי לאיש, גם לא לעצמי, להרגיש שמשהו קרה, ופשוט הכרחתי את עצמי להמשיך הלאה. אספתי את עצמי, מרגישה מטופשת על הבכי הזה, על הרכיכה שאני הופכת להיות בנוכחותך, על הדרך העלובה שבה אני מתמודדת עם השטות הזו, על המשקל שנתתי לחיבור בינינו בתוך החיים שלי ועל התמימות בה חשבתי שאני באמת משנה לך משהו. שאני באמת חשובה. יקרה. משמעותית.
כנראה אתלבט אם לשלוח לך את המילים הללו. אבל כנראה בסוף אשלח. וכנראה תתעלם או תגיב באיזו מילה בודדה, באופן שיגרום לי להבין שלא הייתי צריכה לעשות את זה. אבל כנראה שדבר לא יעלים את החולשה הזו, החולשה הממכרת שיש לי כלפייך.
לפנייה לכתב/ת 
