מכתב פתוח לאהבה הגדולה של חיי

שלוש שנים אנחנו ביחד. עד היום לא בדקתי אם ההתאהבות המטורפת שלי בה ממבט ראשון, היתה הדדית או לא. בטח נחגוג השבוע את התאריך, אז החלטתי לנצל את המועד הזה ולבדוק אחת ולתמיד. אסיים לכתוב ואקריא לה. נראה איך תגיב.

בעצם, היא כבר רגילה למחוות אובר דרמאטיות מצידי, ואם אני מכיר אותה מספיק טוב אז אני מהמר שהיא תביט בי, תשלח אליי את חיוך הזה שהיא יודעת שמסמם אותי, תניח עליי את הראש בדממה ותמתין שאשחק לה בשיער. כמעט כל שיחה רצינית שאני מנסה לנהל איתה מסתיימת כך, אבל כבר התרגלתי. לא תאמינו, אבל אפילו את ההתמודדות הילדותית הזו שלה עם הנושאים החשובים באמת של החיים, הצלחתי ללמוד לאהוב.

5 שניות, 10 שניות. כלום. איזה פאסון, אלוהים. התאהבתי. עד כדי כך פשוט היה תהליך ההתאהבות מהצד שלי. היא, מצידה, המשיכה לנעוץ בי עיניים, כאילו אומרת: "באמת חשבת שתבהה את דרכך אל ליבי, איש מוזר?". רק כשהתחילו לדמוע לי העיניים ממאמץ, זרקתי לה "היי" מגומגם. היא מלמלה משהו בחזרה שלא כל כך הצלחתי להבין בתוך כל הרעש מסביב.

ואז, מי שמכיר אותי כבר יכול לדמיין, הצפתי אותה בצונאמי מילולי. היא הקשיבה וחייכה אליי. חיוך לא פחות ממושלם. או שזו סתם הייתה עווית בשפה. כך או כך, זה הספיק כדי שאתחיל לדבר על רגשות. כזה אני. פתטי. למרבה התדהמה היא לא הדפה אותי מעליה, להפך. נדמה שעיסת הרגשות האנושית המזוקנת הזו בדמותי, נפלה עליה בטיימינג בחיים שהתאים לה בול.

סגירת מעגל

בילינו יחד בדיבורים לילה שלם. לא סתמתי את הפה לשניה. אני כבר לא זוכר מה בדיוק אמרתי לה בלילה ההוא, אבל אני זוכר מצוין שבשלב מסויים גרמתי לה לבכות. חיבקתי אותה חזק ובכינו ביחד. הלב שלי כמעט פילס לעצמו דרך החוצה מתוך בית החזה מרוב התרגשות מהמגע שלה. למחרת, כבר מהצהריים לא נפרדנו לשניה. ככה גם ביומיים שאחרי. מהעבודה הייתי מגיע אליה ובילינו ביחד עד השעות הקטנות של הלילה.

התאהבות, אתם יודעים. ארבעה ימים לקח עד שעברנו לגור ביחד. שלוש שנים עברו מאז, ועד היום לא שאלתי אותה אם החיוך הראשון ההוא היה חיוך של התאהבות או שסתם כזה. שלוש שנים, ועכשיו החלטתי לשאול, אני חייב לסגור לעצמי את המעגל הזה.

האם התאהבת בי ממבט ראשון כשם שאני התאהבתי בך?(צילום: Shutterstock)

בכלל, ככל שאני חושב על זה ככה דרך האצבעות, אז יש משהו מאד לא שוויוני ביחסים שלנו. היא לא מבשלת לי כלום. אף פעם. טוב נו,למען ההגינות, אז כבר בימים הראשונים סיכמנו שהמטבח זה הטריטוריה שלי. היא כמעט לא נוגעת במטלות הבית פרט למקרים ממש נדירים שאני מתחנן בפניה שתעשה קצת סדר בסלון אז היא עושה טובה, ואחרי ויכוחים נעתרת בקושי. גם זה, ככלות הכל, די בסדר לי בהתחשב בעובדה שכמו שהיא מסדרת, עדיף כבר להשאיר את הבית מבולגן.

על כביסות וגיהוץ ברור שאין מה לדבר, ולהוריד את הפח, נו, בדרך כלל הוא מתמלא רק בסוף היום והיא יודעת שלא אתן לה לרדת למטה בחושך לבד. כך יוצא שאני גם מפרנס אותה וגם עושה בבית בעצם הכל. וכשמאיזו שהיא סיבה היא כועסת עליי, תמיד, אבל תמיד, אני מתנצל בסוף.

בבקשה אל תטעו לחשוב שאני מתלונן כי זה ממש לא הכיוון. ככה בנויים היחסים שלנו, אל לכם לשפוט. למרות כל מה שתיארתי, תופתעו, אבל אני מאושר איתה בצורה הכי טהורה שיכולתי לאחל לעצמי. היא, מצידה, נותנת לי את כל כולה בדרכה שלה.

היא מחבקת אותי בהתרגשות כזו כשאני חוזר מיוזע מיום עבודה, היא מנשקת אותי בצוואר ושואלת אותי איך עבר היום מתוך רצון כן לגמרי לשמוע כל פרט. וכשהנהר הוורבאלי היומי שלי מתחיל לזרום היא בולעת כל מילה בתאווה ובעיניים בורקות. מתעניינת, שואלת, מתמלאת תובנות חכמות ומעירה הערות שנונות. אני מאוהב בה בדיוק כמו ביום הראשון ההוא רק בעוצמה מתגברת. באמת. אנחנו חיים ביחד, אני והמלאכית המקסימה שלי, במובן הכי בסיסי של הביטוי. גם אם בינתיים רוב הנטל עליי. אז מה.

קוראים לה הלל, למדהימה הזו. היא האהבה הגדולה של חיי. ובעצם זה בכלל לא חשוב מתי ואם בכלל היא התאהבה בי גם. היא משגרת אותי כמו טיל לחלל בכל פעם שהיא מחייכת, היא מטביעה אותי במצולות הים כשהיא בוכה בגללי. היא החמצן שאני נושם, היא האור שמאיר לי את היום, כל יום, והיא המצפן שמכוון את דרכי במסלול אחד ויחיד מיום שהכרנו. המסלול שאני חושב שיעשה אותה מאושרת.

השבוע היא בת שלוש, הללי שלי. שלוש שנים אנחנו ביחד.