מחאת הביצה: ספרים שעושים חשק למרוד
הביצה שלא רצתה להיות ביצה, בחורה שלא מוכנה להתחתן כפי שמצפים ממנה, ופסיכופט שחושב שהחולים במחלקה הסגורה צריכים חופש. לרגל חג החנוכה, המסמל את מרד החשמונאים, שמונה ספרים שיוצאים נגד המוסכמות
רובנו גם נמשיך לחיות את חיינו מבלי למרוד, את השינוי נשאיר לאחרים. אולי נבוז להם בגלוי, אבל בפנים נקנא בהם על היכולת לעמוד איתן מול המוסכמות החברתיות, בתקווה שאכן יקרה שינוי שיהפוך, בסופו של דבר, למוסכמה שגם אנחנו נוכל ליהנות ממנה.
הספרים הם מפלט לאלו החולמים, אבל גם מקור לאלו המעזים. לכבוד חג החנוכה המסמל יותר מכל את מרד החשמונאים שהוביל לחנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן - הנה שמונה ספרים (אחר לכל נר) שמורדים.
הביצה שלא רצתה להיות ביצה
"היה היתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה... התגלגלה לה הביצה וחשבה לה: מה אפשר לעשות? מה עוד אפשר לנסות?... פתאום היה לה רעיון נפלא: היא תתחפש למשהו אחר!" (מתוך "הביצה שהתחפשה", דן פגיס, הוצאת "עם עובד").
"הביצה שהתחפשה" הפכה לנכס צאן ברזל בספרות הילדים הישראלית, משום שהיא מאפשרת לילדים חופש לחלום ולייחל שהם מישהו אחר ולהבין שזה בסדר לרצות לא להיות הם. אבל גם למבוגרים נותנת הביצה החביבה מעין אישור שזה בסדר לרצות להיות מישהו אחר, למרוד בטבע שלנו ושל הסביבה, ולהפוך את עצמנו לבעלי מהות אחרת. עד כמה רחוק נלך עם זה? ההחלטה בידיכם.
כשהלב מתעורר
פגיעה במערכות הפיזיות בגוף, בעיקר בראש, יכולה לערער אותנו. ישנם סיפורים רבים על פגיעות ראש ששינו אנשים עד כדי כך שלפתע הם דיברו שפה שונה, לא הכירו את משפחתם וזוכרים את עצמם כמישהו אחר לגמרי ממה שהסביבה הכירה. פחד גדול יותר, שהיווה קרקע פוריה לעלילות רבות, הוא הפחד ממה שיקרה אחרי ניתוח השתלה - לקלוט לתוכך איבר שנולד לחייו של מישהו אחר ולנסות לחיות עם גוף זר שאולי משהו ממנו משתלט עליך ומורד בגוף ובנפש שהכרת עד כה.
"לב מתעורר" הוא סיפורו של אדם שלִבּו הומר: ארבעים ושתיים שנה פעם בו לב אחר, עכשיו פועל בו לב אחר. אורי מאור הוא איש משפחה לתפארת שתמיד שימש משענת לכל הסובבים אותו, ולפתע פתאום הוא משתנה ללא היכר. המהלך המוזר והדרמטי משאיר את המשפחה והחברים עם מעין תעלומה שמעלה שאלות עד תפקידים חברתיים מוגדרים ועד כמה אנחנו מסוגלים למרוד בהם ולשנות אותם, והאם כל שינוי חייב להיות מלווה בכאב גדול כל כך.
כותבת את החוקים מחדש
גיל 40 המוכר בתור משבר אמצע החיים, הוא ציון דרך שעומד במרכזן של מרידות רבות שבאות לידי ביטוי בשינוי חיצוני כלשהו, או עזיבת הקן המשפחתי תוך כדי ניהול רומן עם מישהו שהוא ההפך הגמור מאיתנו. לפעמים זה רק צורך בשינוי סביבתי ולפעמים זה צורך למרוד בעצמך כדי למצוא את מי שאתה באמת.
אל תוך הזוגיות הדהויה של יעל אלדר - שתחגוג אוטוטו יום הולדת ה-40 - עם בועז, אל תוך היומיום התובעני והחששות מפני סוף עידן העיתונות המודפסת, מתפרץ גבר אחר - דרור פלג, יבואן יין נשוי שאוהב ליהנות מכל מה שהחיים נותנים לו לקחת. יעל פוגשת אותו בטיסה לניו-יורק ומרגע זה מתפרקים לגורמים כל חוקי המוסר שעליהם היא גדלה, אבל אז היא גם מגלה כמה קל לאהוב את עצמה.
באהבה אין חוקים
האהבה היא חיק מזמין למרד באלו המקובעים בהגדרות והסכמות חברתיות. אמה, הגיבורה של ג'יין אוסטין, מודיעה קבל עם ועדה שהיא לא מעוניינת בחוקים ודרישות, היא מפונקת וחושבת שמגיעה לה מה שהיא רוצה. העובדה שהיא שייכת לאליטה מכובדת, אמנם מאפשרת לה למרוד במוסכמות החברה ולנהל מגרש משחקים משלה בו מכריה הופכים למריונטות. אבל לפעמים גם הלב מורד ומרשה לעצמו להתאהב במי שלכאורה לא נכון לך.
המציאות שלנו רוויה בסיפורים מהחיים על זוגות "לא הולמים" שגורמים להרמת גבה או לצקצוק רב משמעויות. יש שהולכים אחרי הלב ואולי מפסידים את המשפחה והחברים, אבל מאושרים ממי שלצדם. יש את אלה שמוותרים על הלב ומחליטים להישאר בתלם - בשורה התחתונה, שניהם הולכים נגד הזרם.
כשמישהו אוכל לך את הראש
מה תעשו כשהזיכרון שלכם ימרוד - לא יבגוד, אלא ממש ימרוד ויגרום לכם לזכור דברים שלא קרו או לחשוב שאתם מכירים את עצמכם ובעצם אתם לא? רובנו נתעלם מהצל הזה שמעיב על חלקי הזיכרון במוח, מקווים שאין מה לחשוש. אבל לאריק סנדרסון לא היה זמן לתהות, למעשה לא היה לו זמן בכלל. הוא מתעורר בדירה שהוא לא מכיר ואין לו שמץ של מושג מי הוא. הרמזים היחידים שיש לו נמצאים בסדרת מכתבים שהותיר לו אריק סנדרסון הקודם, ובהם הוא מספר לו מי הוא ומה עליו לעשות.
המכתב הראשון שולח אותו לד"ר רנדל, פסיכיאטרית שמספרת לו שהכל קרה בגלל מותה של חברתו והיא אוסרת עליו לקרוא מכתבים נוספים. סנדרסון חוזר לדירה ומחליט לפתוח את שאר המכתבים שמורים לו להמציא לעצמו זהויות חסרות טעם ואפשריות לעצמו. אבל יותר מכל עליו להיזהר מהלודביקי - דג מחשבה ענקי הניזון מזכרונות של אנשים ומתחושות הזהות שלהם.
השיגעון הוא מלך המרד
כמי שמנוהלים על ידי חוקים וזהות המוגדרת על ידי החברה והסביבה, היכולת לצאת מהכלים ולהשתגע טמונה בכל אחד מאיתנו. זה קורה לנו בכל פעם שאנחנו חווים התקף זעם - שלרוב יישמר, כמובן, בגבולות המותרים. אבל יש אלו שנחשבים מחוץ לספקטרום הנורמלי - המשוגעים.
רנדל מק'מרפי, גיבור הספר "קן הקוקיה", הוא פושע שמעדיף לבלות את תקופת המעצר שלו במוסד לחולי רוח במקום בחווה חקלאית לתיקון מידות ובעבודת פרך. המוסד הוא מעין בבואה של המציאות בחוץ שכופה את הנורמליות על כל יושביו ומדכא את היצירתיות שבהם. מקמרפי רואה בזה הזדמנות להעיר את ה"מתים המהלכים" ששוהים איתו במוסד ולהפוך אותם למורדים שעושים הכל כדי לשבור את המוסכמות שהם לא מסכימים להן.
יש שיגידו שהספר הזה הוא המפתח לדיונים החשובים בחיינו: מי נורמלי ומי לא - ומי, לכל הרוחות, מחליט מי הוא מה? האם יש רק מציאות אחת מוכתבת לכולם באשר הם? האם יש לנו חופש והאם החברה שלנו מבינה את מה שהיא עושה לעצמה כשהיא מגדירה את חוקיה?
.JPG "\"מרד הנפילים\", מאת איין ראנד. הוצאת כנרת זמורה-ביתן")
מי אמר אני ורק אני?
אם אנחנו חיים על פי חוקים חברתיים שקובעים את הזהות שלנו ועונים לדרישות המעגנות אותנו בתלם החברתי, מדוע אנחנו מקדשים את הקפיטליזם? "מרד הנפילים", שנחשב לאחד מהספרים החשובים בהיסטוריה האמריקנית, מתאר כיצד חברה צומחת ומשגשגת בזכות אנשים יחידים בעלי יכולות יצירתיות. חברה שלא תאפשר ליחידים הללו להתפתח ונאמר תטיל עליה מסים והגבלות, עלולה להתמוטט לחלוטין משום שאותם יחידים יפסיקו להשקיע.
בחברה שבעברה הללה ופיארה את הסוציאליזם - כן, אנחנו מדברים על החברה הישראלית - נראה שקשה לקדם את רעיון הקפיטליזם. יחד עם זאת, ובלי להיכנס לפוליטיקה מיותרת, נראה שהבלתי אפשרי הפך לאפשרי מאוד, אך עם לא מעט סייגים.
איין ראנד, היוצרת, מעמידה במרכז את היחיד כאדם חופשי שמשתף פעולה עם אחרים מתוך רצון לרווח הדדי, ובכלל, דוחה את הרעיון שצריך להעמיד הכלל לפני הפרט - זה יהיה בלתי מעשי ולא יעיל. מבחינתה דווקא קידומו של היחיד יוביל לפריחה בקרב הכלל. בתקופה בה פרח הסוציאליזם, לחתור נגד הזרם החברתי היה מרד של ממש, אבל כמו שכבר נאמר, פעמים רבות מישהו פורץ קדימה כדי שלאחרים יהיה נוח להשתלב אחרי כל הרעש והצלצולים.
01010101010100010
"הרובוטים שאנחנו עובדים איתם במפעל הם בריונים גדולים וטיפשים. זרועות מלאות מפרקים ומצופות פלדה שבקצותיהן יש מרססים או מלחמים או מלחציים. הם מסוגלים לחוש בבני אדם, ומנהל הקומה אומר שהם לא מסוכנים, אבל כולנו יודעים שכדאי להתרחק מחלל העבודה שלהם ("מלחמת הרובוטים", דניאל ה. וילסון)
תסתכלו טוב-טוב על מסך המחשב שלכם, על עינית המצלמה שמולכם ועל זו שמסתכלת עליכם מצג הסמארטפון - יכול להיות שיש שם משהו שעוקב אחריכם מבלי שאתם יודעים? מרד המכונות על בני האדם, גם הוא, היה למקור עצום לעלילות ספרים וסרטים. הרגע הזה שבו הבינה המלאכותית תבין בכוחות עצמה שאנחנו, בני האדם, בעצם לא מבינים שום דבר בחיים וכל מה שאנחנו עושים, למעשה מזיק והורס אותנו, יהיה הרגע שבו הם ינתקו אותנו מכל מה שאנחנו מכירים, ישנו את החוקים שנדבקנו אליהם ויחליטו בשבילנו מה טוב לנו.
מלחמת הרובוטים היא תיאור מדויק של הרגע הזה. בני האדם לא ישימו לב לשינוי, הוא יתחיל במעבה בטנה של הטכנולוגיה שתשתלט אט-אט על כל מה שסביבנו, עד שכל מה שהכרנו כחיים נורמלים לא יהיה קיים יותר ואז תגיע האפוקליפסה. אגב, אפוקליפסה (על פי רוברט לנגדון בספרו של דן בראון "התופת") פירושה שינוי ולאו דווקא סוף העולם. שינוי מגיע, לעיתים קרובות, בעקבות מרד.
