חגי לוי: "הרעיונות שלי לא עושים כסף"
למרות מחמאות המבקרים והמועמדויות לגלובוס הזהב, חגי לוי שלם עם הפרישה מההפקה של הסדרה האמריקנית "הרומן": "אין לי שאיפה להגיע להמון אנשים". עכשיו הוא מבקש לחזור לעיסוק בספת הפסיכולוג, שהחל עם סדרה אחרת שיצר - "בטיפול"
בגיל 17 היוצר חגי לוי ידע שני דברים: הוא אוהב קולנוע, והוא לא כל כך אוהב להיות דתי. בקיבוץ הדתי שעלבים שבו גדל, הוא קיבל על עצמו את תפקיד מקרין סרטי הקולנוע. הג'וב כלל גם את שלב הפעלת הצנזורה על הסרטים. לוי, שכבר אז בלט כתלמיד חכם מצד אחד וספקן מהצד השני, היה צופה בסרטים לפני ההקרנה ואת החלקים הקריטיים היה מכסה בנייר או מטשטש. מה הצפייה בתועבה הזאת עשתה לנפשו הרכה – אין לדעת. אולי היא אפילו הכינה אותו לתועבה המודרנית של HBO.
"מישהו אמר לי פעם שבעצם האנשים בקיבוץ אמרו לי 'אותך אנחנו מקריבים, אז אתה תראה את הדברים האלה'", הוא נזכר השבוע בראיון בקפה הבית שלו בשכונת ביצרון בתל אביב. "בעולם הדתי בהתחלה מנסים להשאיר אותך, אבל כשמבינים שאתה נחוש וספקן, מוותרים עליך, ואז משקיעים את המאמצים בזה שלא תקלקל את האחרים".
מעליב?
"אני לא נוטר להם טינה על זה. פעם כן. אז הרגשתי שוויתרו עלי, שדחו אותי. נכון שרציתי לבעוט במערכת, אבל רציתי לבעוט בה מבפנים. רציתי להיות הספקן, שואל השאלות, לא רציתי לעזוב. התאים לי להישאר בתור האאוטסיידר, ואז העיפו אותי. פתאום לא היה לי במה לבעוט יותר, אז מה עכשיו? הייתי די אבוד.
"נורא נאבקתי בשנות ההתבגרות. ניסיתי לשנות, הקמתי עיתון מקומי עם חברים ורצינו לעשות שינוי והיה לי רגע שבו הבנתי שהם הקימו את המקום הזה, ככה הם רוצים, ככה הם מאמינים, לא מתאים לך – תלך! מה אתה רוצה מהם? אבל עזבתי בכעס ולקח לי הרבה שנים להתבגר ממנו. היום אני ממש אוהב אותם, הם נראים לי נורא חמודים".
אז אם לא היו מעיפים אותך היית נשאר דתי.
"יש מצב שהייתי נשאר, אולי הייתי מן אורתודוכסי מודרני כזה".
33 שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר נשוי פעם שנייה ואב לשניים, עזב לוי דת בטוחה ונחושה מסוג אחר – תעשיית הטלוויזיה האמריקנית. אחרי ההצלחה של הגרסה האמריקנית של "בטיפול" ב-HBO, הרעיון הבא שלו – "הרומן" (שהפרק האחרון שלה ישודר הערב, ג', ב-HOT), עלה על המסלול המהיר לטלוויזיה בארצות הברית עם שחקנים כמו דומיניק ווסט ("הסמויה") ורות וילסון ("לות'ר"). לוי רצה לחקור את נושא הבגידה הרומנטית בסדרת טלוויזיה בצורת רשומון, והסכים להצעה להפיק אותה בארצות הברית עם שרה טרים, שעבדה איתו על "In Treatment". כשההפקה נכנסה להילוך גבוה, הבין לוי שהחזון שלו משנה כיוון לנגד עיניו והחליט לפרוש, לחזור לארץ ולהשקיע את עצמו בסדרה "מקוללים" (ששודרה בערוץ 8 ב-HOT).
אמרת פעם שיש דברים שאתה עושה בשביל הכסף, יש דברים שהם האמנות, ושאתה שלם עם שניהם כל עוד אתה מודע למה זה מה.
"נכון, וב'רומן' זה לא היה חד משמעי. זה התחיל כאמנות, והיה רגע מסוים שהתחלתי לזהות שזה מתרחק משם, ואם התשובה לשאלה 'למה אני עושה את זה?' היא מעורפלת, אני במקום של תסכולים ובלבול, רווי בהכחשות. מקום לא טוב".
אם היו אומרים לך מההתחלה – בוא תעשה סדרה, הרומן, תקבל המון כסף וזה יהיה מסחרי...
"לא הייתי עושה את זה. ואני אומר את זה מידיעה, כי היו המון הצעות כאלה, ואני תמיד מרגיש שזה לא ילך לי. עשיתי את זה בעבר הרחוק בטלנובלות, ששם זה באמת להפעיל רק כישורים. אבל אתה צריך פאשן כדי להוביל דבר. אתה צריך להרים הר. ואם אין לי שכנוע פנימי נורא עמוק, אני פשוט.. אלך לישון".
לאן?
"אצלי הדחף הוא ללכת לישון. אני הולך לישון מתי שאני רוצה, השינה קוראת לי, היא משקל. בגלל זה אני כותב פה (בקפה), משהו בזה שיש סביבי אנשים, מכריח אותי לעבוד. תראי, הרגע של הוויתור היה רגע קשה ועצוב. היום אחרי כל הסיבוב אני אומר לך – הרבה אנשים אוהבים את זה, כולל אנשים שאני אוהב, והבנתי לאט לאט שאם הייתי רואה את הסדרה מהצד, אז היא אחלה סדרה, אבל בגלל שאני רואה רק מה שאני הייתי רוצה לעשות ממנה מול דבר אחר, אז יש לי איזה קושי".
מה נשאר מהרעיון המקורי?
"רציתי שהסדרה תתמקד בשני הגיבורים, כי לי אישית נמאס מסדרות שיש כמה גיבורים ועושים קרוסינג בין מלא סיפורים, ובאמת אין אף סצנה בסדרה שהיא לא עם אחד מהם. היה חשוב לי גם שזו לא תהיה בגידה מנישואים גרועים".
אבל בגידה תמיד מגיעה ממקום של חוסר בזוגיות.
"כן, אבל לא ממקום של נישואים מתפרקים או ממש גרועים אלא משפחה טובה, יציבה. אנשים שבגדול אוהבים אחד את השני".
אז למה?
"הרעיון הוא שיש משהו גדול ממך שאוחז אותך מבחוץ".
גורל?
"או אולי דווקא מין, ובכלל מה שנקרא התאהבות, המחקר בסדרה הוא על התאהבות, ואיך כשהכל נגמר אתה בעצם נשאר באותו המקום. כל הזמן היה לי את הדימוי של הסצנה הזאת בסוף הבוגר, שהם יושבים ומסתכלים אחד על השני – ועכשיו מה? עשינו את כל זה, אבל מה עכשיו? זה כבר לא ההתאהבות המטורפת, ואיבדת הכל".
אתה נמצא עם הבנאדם שאתה אוהב.
"גם קודם היית עם הבנאדם שאתה באמת אוהב".
אז מה המסקנה?
"שבשלב מסוים זה יותר החלטה מאשר דחף. החלטה מה באמת חשוב לך בחיים, גם לא בהקשר של בגידה. בתור מי שהיה נשוי והתגרש אני מבין שזאת עבודה, ושזאת החלטה פנימית ותפיסת עולם אפילו יותר מדחף. הדבר הזה שמשתלט עליך, אתה יכול להשתלט עליו".
"הרומן", שבדרך סיפחה אליה אלמנטים כמו גופה, חקירת משטרה והרבה סקס, עלתה ברשת הכבלים שואוטיים והתקבלה בחיבוק בקרב המבקרים בארצות הברית. אל טקס פרסי גלובוס הזהב 2015 היא מגיעה עם שלוש מועמדויות יוקרתיות לפרסי סדרת הדרמה הטובה, השחקן והשחקנית (לווילסון ווסט). לוי, שמגדיר את עצמו כאדם שנמצא במאבק תמידי בנרקיסיזם, מרוצה אבל לא יוצא מגדרו. מבחינתו קטיף פירות ההצלחה יתרחש בפעם הבאה שיחתום על חוזה וידרוש את החופש האמנותי שלו.
"אין לי שאיפה להגיע להמון אנשים. את 'in treatment' ראו מעט מאוד אנשים באמריקה. בכל 20 הגרסאות שעשו היא פנתה למעט אנשים, ולי זה תמיד מספיק, לגמרי. אף פעם לא עניין אותי להגיע ליותר מזה. 'בטיפול' היתה מבחינתי סדרה הרבה יותר איזוטרית מ'מקוללים'. היא נולדה כסדרה לחברים, ממש. כל הרעיון היה 'זה לא יעלה לכם כלום, תנו לי לעשות סדרה'.
"היה הייפ, זה כן, אבל כשאת בודקת בארץ כמה אנשים פיזית ראו אותה – זה לא המון. בטח לא כשמשווים את זה לדרמות יומיות אחרות. בארצות הברית היו כמה מאות אלפי אנשים שהיו מכורים לזה וזה הספיק כדי להחזיק או, וזה מה שכיף בארצות הברית, שהיא כזאת גדולה ששבריר אחוז זה מספיק לשלוש עונות".
גם האמריקנים חשבו שהיא תפנה למעט אנשים?
"המחשבה שלהם לא עובדת ככה, אבל עובדה שהם לא ניסו למסחר את זה. כולם אמרו שאין מצב שישאירו את 'בטיפול' כמו שהיא. שיחתכו, שירימו מסוקים לשמיים, ולא, הם השאירו את זה ככה".
אז בעצם "הרומן" היתה הפעם הראשונה שהתמודדת עם מערכת שכן מרימה מסוקים.
"בדיוק. ואין לי שום יכולת להתמודד עם המערכת הזאת. אני לא יודע לעשות סדרה שתביא הרבה אנשים. אין לי את האינסטינקטים ואין לי את המוטיבציה בשביל זה ואין לי את העצבים בשביל זה. אני יודע מה טוב ומה לא טוב, לא מה יביא ומה לא. הרעיונות שלי מלכתחילה הם מוזרים. הם לא צריכים כסף ולא עושים כסף".
הפרויקט הבא של לוי שידלג על קונספט הכסף, הוא עיבוד ליומן שכתבה אתי הילסום, בחורה ניו יורקית שחיה באמסטרדם בתחילת שנות ה-40, על התהליך הנפשי שעברה באמצעות טיפול אצל פסיכולוג כריזמטי ונועז. הילסום הגיעה לטיפול כאדם נוירוטי, ויצאה ממנו אשה מוארת ומלאת חמלה כלפי היקום. באמצע הצטרפה גם השואה. את היומן הזה מנסה עכשיו לוי לעבד לסרט קולנוע, אחרי שלדבריו מימש את כל האשראי הטלוויזיוני שלו עם הפרויקט האוונגרדי והאקספרימנטלי "מקוללים".
"היא לא כל כך מוכרת, אולי כי אנה פרנק קצת תפסה לה את הנישה. יש רק מקום אחד ליומן בשואה ההולנדית, מה את נדחפת?" הוא צוחק, "אבל קסם לי התהליך הרוחני שהיא עוברת. ובסוף מה שהיא מגיעה אליו הוא שלא משנה מה הנסיבות – אני בנאדם חופשי. גם בתוך התא גזים יש לי אפשרות להחליט. להגיע למקום שאתה לא תלוי בכלום, להיפטר מנרקיסיזם, מאגו, להבין שאתה לא תלוי בשום דבר זה החופש האולטימטיבי, לא?"
סיפרת בראיונות קודמים על התקפי החרדה שלך. זה עדיין קיים?
"ביום יום זה כבר לא חלק מהחיים שלי, אבל הם עדיין אורבים לי, אני מרגיש אותם מדי פעם. זה התחיל בזמן שחזרתי בשאלה ואתה כל הזמן מפחד שזה יקרה, אז אתה נמנע ממיליון דברים ומצמצם את החיים שלך ומנסה כל הזמן לשלוט בזה. ואי אפשר. יש לי עדיין תזכורת לזה בטיסות – יש לי חרדת טיסה רצינית. אני לוקח שני קלונקס לפני כל טיסה. הפחד שלי הוא לא שיקרה משהו, אלא שאם יהיה לי התקף במטוס, אני לא אוכל לצאת ממנו. אני אף פעם לא נכנס לסאבוויי, למשל".
מקולל?
"אני מרגיש שהסתבכתי עם השם הזה, 'מקוללים'. המונח מקוללים לגמרי מושאל מ'המשוררים המקוללים', אפילו לא המצאתי אותו. הייתי בטוח שזה מרפרר לשם. אבל הם בדיוק אנשים כאלה שלא לקחו תרופות ולא הלכו לפסיכולוג, אלא נכנסו בזה חזיתית ותרגמו את זה לאמנות שלהם. הם גם אנשים עם אפס אינטרוספקציה – הם לא אמרו לעצמם אנחנו חולים, אלא אנחנו נביאים".
לא היה לך רצון לתרגם את המקום הזה אצלך לאמנות שלך?
"היו לי מחשבות כאלה בגיל 18-19 אבל ברגע מסוים הסבל היה כל כך גדול, אתה חי רבע חיים. וממילא גם אין לי שום אפשרות ליצור עם זה, הרגשתי בצורה מאוד ברורה שכשאני נוגע במקומות אפלים, זה מיתרגם מיד להתקף חרדה, ואני לא מצליח לגעת בזה. היתה תקופה שלא יכולתי להגיד את המילה אלוהים מפחד מהתקף. היום אני רואה איך בדברים שעשיתי עצרתי כדי לא להגיע עמוק מדי ולעורר את החרדות. ברגע שזה התאזן הייתי נינוח יותר ונגעתי במקומות מסוכנים יותר".
איך החרדות קשורות ליציאה שלך מהדת?
ני חושב שבתקופה ההיא הן ייצרו מערכת כללים חדשה, לא הלכתי לבד בלילה, לא עשיתי כל מיני דברים, החיים שלי היו מוגבלים באופן שהחליף את החוקים בחיים הקודמים.
אז אתה בעצם עדיין מקיים מצוות!
"אני מרגיש עכשיו שאת הריטואלים החליפה מערכת אחרת שהיא יותר קונסטרוקטיבית ויותר אמיתית, שאני שואל מה טוב ומה נכון. ועדיין, בכל פרויקט יש לי רגע של.. אני מוותר על זה, או יותר גרוע - אני מבין שאני לא יכול לוותר על זה, וזה נורא ואיום. חודש לפני הצילומים אני יודע שאין דבר יותר גרוע ממה שאני עושה וזה לא שווה כלום ואני לא שווה כלום, אבל אין ברירה ואני מתחיל לתפקד כמו רובוט".
אתה לא בדיוק בעמדה שאפשר לשפוט ממנה.
"נכון, אבל אני שופט בכל זאת. ובגלל שהרבה פעמים אני עושה דברים שהם לא בתלם, אין לי את הקול הזה שאומר – זה כבר עבד, זה ז'אנר. זה יעבוד. מה שכן, אני לא מנסה לשמר הצלחה. במובן הזה אני בר מזל, כי אני יודע שניסיון לשמר נועד לכישלון, טרק נוראי והרסני".
