משרד הכלכלה יכול לעשות יותר למען העסקים הקטנים
יו"ר לה"ב מאוכזב. למשרדי הכלכלה והאוצר שמופקדים על הטיפול בעסקים קטנים וזעירים אין כל תוכנית עבודה. כך מזניחה המדינה עסקים שאחראיים לכ-40% מהתוצר ומעסיקים 50% מהשכירים במשק. ניסינו לברר איך זה שמכל 10 עסקים שנפתחים נסגרים 8 - ושמענו על המצוקות של שדרת העובדים המרכזית של המשק
רומן, תושב אשקלון, פתח השנה מעדנייה ליד ביתו, אך לא הצליח להחזיק מעמד - הוא ספג הפסדים, נקלע לפשיטת רגל ולאחרונה סגר את המקום . כדי שיוכל להמשיך ולפרנס את משפחתו ולשלם את החובות הכבדים, טס לעבוד בקנדה כנהג סמי טריילר. אשתו ובתו בת השנה נותרו בארץ.
כתבות נוספות בנושא:
- ישראל 2014: שכר נמוך גם למי שעובד קשה
- כל הסימנים מראים: אינפלציה שלילית ב-2014
- ממדי האוברדראפט: 80% מהמשפחות מוציאות יותר משהן מכניסות
רומן רחוק מלהיות לבד - על פי נתוני לה"ב (לשכת העצמאים והעסקים בישראל), על כל 10 עסקים שנפתחים בישראל מדי שנה - כ-8 נסגרים. יו"ר הארגון, אהוד רצאבי, מספר כי רבים אינם מצליחים לשרוד וכי הזליגה למעמד העוני אינה פוסחת גם עליהם. רצאבי ועירית מורקא, בעלת עסק שלא הצליחה להחזיק מעמד, התארחו באולפן ynet וסיפרו על הקשיים הרבים איתם נאבקים כל מי שניסו לפתוח עסק קטן בארץ. צפו בראיון שערך איתם אטילה שומפלבי:
העסקים הקטנים והזעירים פעילים בכל התחומים: מתעשייה, מלונאות וחקלאות ועד נותני שירותים מקצועיים במקצועות חופשיים. על פי נתוני הלמ"ס, ב-2012 נפתחו 49 אלף עסקים ומנגד נסגרו כ-39 אלף, וב-2013 נפתחו 50 אלף עסקים נפתחו ו-41.5 אלף נסגרו. הנפגעים העיקריים הם העסקים הזעירים והקטנים, המהווים את רוב המגזר העסקי במשק. על פי לה"ב, עסקים אלו אחראיים לכ-40% מהתוצר במשק וביחד עם העסקים הבינוניים - מעסיקים כ-55% מהשכירים בישראל.
בין הקשיים עימם נאלצים בעלי העסקים הזעירים והקטנים להתמודד בשגרה, רצאבי מציין קשיי מימון, תחרות אכזרית מול החברות הגדולות, ביורוקרטיה סבוכה ומיסוי מחניק. הוא מוסיף, כי 40% מקרב העצמאים שאינם מעסיקים עובדים, נמצאים מתחת לשכר עוני, ללא כל כרית ביטחון סוציאלית. "דהיינו סגרו את העסק - אין דמי אבטלה כמו לשכיר, דמי מחלה ופיצויי פיטורין. לך תשבור את הראש", הוא אומר.
| גודל עסק | כמות עובדים | מחזור מכירות שנתי |
| זעיר | עד 5 עובדים | עד 10 מיליון שקל |
| קטן | עד 50 עובדים | עד 25 מיליון שקל |
| בינוני | עד 100 עובדים | קטן מ-100 מיליון שקל |
מבעל עסק - לבית דפוס
א' (49), נשוי ואב לשלושה, הפעיל עסק פרטי לצילום במרכז הארץ במשך 9 שנים, אך נאלץ לסגור לפני 4 חודשים, בעקבות תאונת דרכים שאשתו עברה. "היה לי קשה לתפקד ולא היה מי שיעזור לי", הוא מספר. "לא היה לי מספיק תזרים מזומנים ופרנסה ונכנסתי לחובות. כבעל עסק אין לך ימי חופש מהעסק, כי זה בא על חשבון ההכנסות".
כשפנה לבקש הלוואות מהבנקים, גילה ריבית של 8%. "אין שום תמיכה ממשית בעסקים", הוא אומר. "אין הלוואות במימון המדינה, רק הבנקים, ואין גופים שמעניקים ייעוץ במחיר אטרקטיבי עם ליווי בתוכנית מקצועית".
בדומה לעצמאים אחרים שקרסו, הוא לא היה זכאי לדמי אבטלה וחרף היותו בעל תואר במנהל עסקים, התממשו חששותיו כי לא ימצא עבודה שתהלום את כישוריו. כיום הוא עובד בבית דפוס. "חברות כוח האדם מסננות אותך מראש בגלל הגיל וקשה מאוד להגיע למעסיקים ישירות", הוא אומר. "אתה צריך להתחיל שוב מלמטה ולעשות עבודות שלא מתאימות להשכלתך".
גם הוא לא הצליח להפריש פנסיה קבועה בתקופת פעילות העסק. "כשאתה נמצא במצב שהעסק שלך מגמגם, אתה לא מפריש לפנסיה, כי מנסים לשמור על מה שאפשר", הוא מציין.
"מי שאשם זה ראש הממשלה"
רצאבי סבור כי הסיבה העיקרית שמביאה לסגירת העסקים הינה פשוטה: "הם לא מצליחים לעמוד בזה", הוא אומר. "העצמאים ובעלי העסקים הקטנים מופלים לרעה מול מעסיקים גדולים ומול הממשלה. אני מגדיר עצמאי כעסק בסיכון כי יש המון לחצים והאתגר הוא לשרוד ".
לדבריו, הקשיים מתחילים הרבה קודם לפתיחת העסק, בניסיונות לגייס מימון, וממשיכים בתחרות בלתי אפשרית מול החברות הגדולות, התמודדות עם ביורוקרטיה סבוכה, מיסוי גבוה והיעדר כרית ביטחון סוציאלית כמו זכאות לימי מחלה וחופשה או זכאות לפיצויי פיטורים ודמי אבטלה במקרה של סגירה.
רעה חולה נוספת היא האיחורים בתשלומים בשגרה, כאשר הצעת חוק לחיוב של תשלום שוטף פלוס 30 שנועדה לפתור את הנושא - כבר לא תצא לפועל בשל התפרקות הממשלה. "זה לוקח המון אנרגיות מבעל העסק, שלא בטוח מבין בזה ולא בטוח שיש לו אותן".
לעמדתו, הבעיה נובעת בראש ובראשונה בהיעדר מדיניות ממשלתית מכוונת שכן אין גוף אחד שמרכז את הטיפול במגזר העסקים הזעירים והקטנים. "אם יש מישהו שאשם, זה ראש הממשלה", הוא אומר. "כל נושא העסקים הקטנים צריך להיות באחריותו. כיום, אין כל טיפול כולל בנושא ואני מצפה מהממשלה להתוות תכנית פעולה ברורה ותחומי אחריות לכל משרד ומשרד".
באופן טבעי, משרד הכלכלה נתפס כמי שאחראי לטיפול בנושא, כמי שמפעיל את הסוכנות לעסקים קטנים המפעילה קרן הלוואות בערבות מדינה. "משרד הכלכלה מוציא רגולציות למיניהן והפקחים קונסים את העסקים הקטנים. יש עודף רגולציה וקנסות וצריך לפשט ולהפחית אותם", אומר רצאבי. בנוסף, יש מקום להגדיל את קרן ההלוואות, להוריד את עלויות ההכשרות ולהנגיש את הליווי לפתיחת עסקים, כשהאוצר צריך לתקצב את הפעולות הללו, לרבות תשלום דמי האבטלה והקלות במיסוי".
ניצן ארליך, יו"ר ועדת עסקים קטנים באיגוד לשכות המסחר, מציין כי "המדינה לא רק שלא מעודדת, אלא מפריעה. אם אני רוצה לפתוח היום עסק, עלי לעבוד מול אינספור גופים שונים. אני סבור כי האחריות לנושא צריכה להיות של משרד הכלכלה והסוכנות לעסקים קטנים, אבל הפרדוקס הוא שכולם נוגעים בעסקים הקטנים - עיריות, כיבוי אש, משרד הבריאות, משטרה ועוד".
רמזי גבאי, יו"ר מכון הייצוא ויו"ר אופיס טקסטיל, מציין כי "מדובר במכלול של סיבות, כשבסופו של דבר העסקים הקטנים הלכו לאיבוד, כי אף אחד לא זועק בשמם והם לא חזקים מספיק להביע את עצמם. חברה גדולה יכולה להסתדר עם שינויים כמו העלאת שכר המינימום או העלאות בתעריפי המים והארנונה, אבל כשמחילים את זה על העסקים הקטנים זה הרה אסון ועלול לגרום להם להעלם מהמפה. מי שניצב בחזית הוא משרד הכלכלה, אך הוא לא לא מופקד על הכל. כך למשל, רגולציה בתחומי איכות סביבה או משרד הבריאות אינן בתחומו, והחברות הולכות לאיבוד בין כל ההיתרים הללו".
פעם בעל עסק - היום עובד שקוף
איציק גור-זאב (65) מכפר יונה, היה הבעלים של עסק להתקנות ותיקונים של מתקני מים חמים-קרים, אבל נאלץ לסגור לפני כ-4 שנים לאחר שנגרר להפסדים כבדים. כבעל עסק הוא לא היה זכאי לדמי אבטלה ופנסיה מימי עבודתו בעסק לא נשארה לו כלל. כך, לפני שנתיים החל לעבוד בלית ברירה, כמאבטח בחברת קבלן. "אני עובד שקוף, מאבטח בבית ספר בשכר מינימום", הוא מספר.
במקצועו הוא טכנאי תעשייה, קירור, מיזוג וחשמל. את העסק פתח בשנת 2000 והוא מספר כי תמיד הקפיד שלא להיכנס למינוסים ולא לרכוש מספקים כשחסרו לו מזומנים. בתקופות טובות היה מרוויח מחזור חודשי של 40-50 אלף שקל, אף הקשיים לא אחרו לבוא, כאשר אחד הבולטים שבהם היה עיכוב בתשלומים מצד הלקוחות, בעיקר במגזר הציבורי.
"אחד הדברים הגרועים ביותר הוא שחברות גדולות מפילות על ספק השירות תנאים של אשראי", הוא מציין. "כך למשל, החלפתי מיכל מים רותחים למועצה מקומית בעלות של 700 שקל, אבל רק בדיעבד הם אמרו שהתשלום הוא שוטף פלוס 180 וגררו אותי 11 חודשים ללא תשלום. לזה צריך להוסיף את הריבית וההצמדה שהייתי צריך לשלם לבנק. מי שרוצה אשראי, שילך לבנק, אני כעסק קטן לא יכול לתת אשראי".
פתיחת השוק לייבוא מתקני מים מסין ב-2006 הובילה לירידת מחיריהם והוא החל לאבד לקוחות, שהעדיפו לרכוש מכשירים חדשים ברשתות במקום לתקן אותם. אבל את הכף הכריעה הסתבכות עם שלטונות המס, שנבעה לטענתו מחוסר ידע ובקיאות מצדו בהליכים הביורוקרטים. "יכולה להיות טעות סופר, פוסלים לך את כל הספרים ולך תוכיח שאין לך אחות, או שתגיע לבית משפט ותשלם הון עתק לעורכי דין".
גור-זאב נקנס באלפי שקלים, הוצא נגדו צו עיקול והוא נגרר להפסד של כ-45 אלף שקל. כדי לשלם את החובות, השתמש בכספים שקיבל ממכירת המשק שלו במושב ניצני עוז, והסתייע בחסכונות מעבודתה של אשתו כמורה במשך 35 שנה.
"נטל מיסוי כבד"
ד"ר נועם גרובר, כותב הפרק "כלכלה שחורה" בדו"ח מצב המדינה האחרון של מרכז טאוב, מדגיש את נטל המיסוי. בדו"ח מפורט בין השאר, כי עיקר העלמות המס מתרכז במגזר העצמאים והעסקים הקטנים, זאת כתוצאה מהמיסוי הכבד. "המיסוי על חברות קטנות בישראל לא קל בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD ונותן מוטיבציה להעלמות מס".
על פי הדו"ח, שיעור המס השולי כולל מס הכנסה ומע"מ המוטל על הרווחים של העצמאים מתקרב ל-60%. "המדינה נותנת פטורים והקלות לחברות גדולות דרך חוק עידוד השקעות הון ומענקי המדען הראשי בסדר גודל של של כ-9 מיליארד שקל בשנה", הוא מציין. "החברות הגדולות משלמות מס אפקטיבי מאוד נמוך בעוד שהעסקים הקטנים נושאים במלוא נטל המס".
גרובר מדגיש גם את עלות דיווח המס בשעות. "מנתוני הבנק העולמי, מדובר ב-235 שעות בשנה", הוא מספר. "זו עלות כבדה בחישוב לפי שעת עבודה. בנוסף, ככל שיש פחות אנשים בעסק, הנטל מתחלק בין פחות אנשים".
לשלל הבעיות מתווספות גם תקופות בעייתיות מבחינה כלכלית, כמו מבצעים צבאיים ומתיחויות, בהם בעלי העסקים מוצאים את עצמם לבד במערכה, סופגים את ההפסדים. כך למשל, על פי נתוני לה"ב, כ-60% מהעסקים היצרניים הקטנים דיווחו על הרעה בפעילותם בעקבות מבצע צוק איתן בקיץ האחרון ובעלי עסקים רבים אף נאלצו לסגור את פעילותם.
"זורקים אותך לכלבים ולך תתמודד"
מוריאל (43), סגר לפני כחמש שנים סטודיו ביתי לבגדי חתנים בתל אביב, לאחר שצבר חובות רבים. הוא מעיד כי הבעיה המרכזית שלו היתה ההתמודדות לא פשוטה מול גופי השלטון, בלי ידע ויכולת בנושא. "מכיוון שלא היו לי עובדים, הייתי צריך לטפל בכל: למכור, לייצר ולעצב, להתמודד עם ספקים ועם קבלנים, כל העלויות, המחירים והביורוקרטיה סביב ניהול עסק".
כך למשל, אף שהעסק היה בתוך הבית, הוא נדרש לשלם ארנונה כמו כל חנות אחרת. הוא מספר כי התשלומים היו כבדים, על אף שהמחזור שלו עמד על 7,000 שקל בחודש בלבד. "המחירים היו מטורפים", הוא מספר. "העירייה לא היתה מוכנה להוזיל לי את הארנונה והצטבר לי חוב מטורף".
כשסגר את העסק, החוב עמד על 120 אלף שקל וכיום הוא עדיין חייב 30 אלף שקל לביטוח לאומי. גם הוא לא הצליח להפריש לעצמו פנסיה בזמן קיומו של העסק, לא היה זכאי לדמי אבטלה עם סגירתו וחווה קשיים במציאת עבודה לאחר הסגירה. "אין על מי לסמוך", הוא אומר, "זורקים אותך לכלבים ולך תתמודד".
היום הוא מעדיף לעבוד בתור שכיר ולא עצמאי. "להיות עצמאי זו טעות", הוא אומר. "זה לא הגיוני שאדם צריך לשלם 70% מסים מהכנסתו. עד היום אני משלם 1,000 שקל כל חודש לכנ"ר לפי קביעת בית המשפט, כי הוכרזתי פושט רגל לבקשתי, לפני שהחובות והריביות יתפחו לממדים מפלצתיים. האזרחים פה נאבקים בעבדות מצרים".
"בתכל'ס, אני לא יכול להאשים אף אחד אחר בכישלון שלי, אבל זה היה הרבה יותר קל אם המדינה היתה מספקת איזושהי תמיכה", הוא מוסיף. "זה לא שאני מצפה להפיל את כל הצרות שלי על המדינה, אבל העובדה היא שאין לי זכויות בלשכת התעסוקה או בביטוח לאומי אחרי סגירת העסק ואלה דברים לא מקובלים".
לפנייה לכתב/ת 
