ויוה לאס וגאס: טסתי להתחתן בעיר החטאים

כבר יצא לי לבקר, מספר פעמים אפילו, בבניין האמפייר סטייט. אף פעם לא שמתי לב למה שקורה בדרך למעלה – זכרתי רק את העמידה בתצפית שבקומה ה-86, כשכל העיר המרהיבה פרושה מלמטה: הבניינים הנישאים, הרחובות השוקקים, האורות הבוהקים בשעת לילה.

אבל מהביקור האחרון שלי שם, אני זוכרת הרבה יותר דווקא את הדרך למעלה: את המבטים הסקרניים שהופנו לעברנו כשנכנסנו לבניין, את תשואות האנשים שבתור, ובעיקר את האישה שתפקידה להכניס קבוצות של מבקרים למעליות, שאמרה: "בואו, חמודים – אני אתן לכם מעלית פרטית משלכם!" ולמה כל זה? נו, כנראה כי לא בכל יום מגיעים לבניין האמפייר שני חבר'ה ספוגים מגשם, עם תרמילים על הגב, לבושים בבגדי חתן-כלה.

קיבלו מעלית פרטית. דנה ובן זוגה באמפייר סטייט(קרדיט: דנה פאר)

חודשיים קודם, כשאדם הציע לי נישואין, החלטנו שנשלב את החתונה עם טיול לארצות הברית, ושנתחתן שם – בקלות, במהירות, ובלי יותר מדי התרגשות – בווגאס. המשפחות תמכו, החברים פרגנו, והדבר היחיד שקצת אכזב אותי היה שלא יהיו לנו אלבום-חתונה וסרטון, עד שאדם בא אליי יום אחד, ואמר: "תראי, אנחנו נוסעים עכשיו לטיול של חודש; נבקר בהרבה אתרים יפים, ומן הסתם גם נצטלם בהם. אז למה שכבר לא נצטלם בבגדי חתן-כלה, וככה נהפוך את כל ירח הדבש שלנו לאלבום חתונה אחד גדול?"

וכך היה.

ככה עושים את זה. דנה, אדם ולימוזינה לבנה(קרדיט: דנה פאר)

בדרך לחתונה עוצרים בחנות יד שניה

ראשית, ביקשנו לתכנן את בגדי החתונה שלנו. איפה בדיוק קונים בגדי חתונה? לגבי החתן, מילא – חליפות של גברים עוד אפשר למצוא במחירים שפויים. אבל שמלת חתונה? כל עוד שם המשפחה שלי הוא לא רוטשילד, דנקנר או תשובה, לא ראיתי את עצמי דוחסת למזוודה צפופה שמלה שעולה כמו שכר דירה ממוצע במרכז תל אביב, ואז עוד מדשדשת איתה בשבילים בוציים של פארקים לאומיים או משתחלת לתוכה בתא זערורי של שירותים ציבוריים. על שמלה לחתונה כזאת הייתי מוכנה להוציא כמה מאות שקלים. יודעים מה, אולי אפילו אלף. אבל לא הרבה יותר מזה.

לכן, כדי למצוא שמלה מתאימה, חברה הפנתה אותי לחנות זולה נהדרת בדיזנגוף, שמוכרת גם בגדי ערב לנשים. כמה זולה? כל כך זולה, שכדי להגיע מצידה האחד לשני צריך לדרוך על גבעות של בגדים; כל כך זולה, שגם תא ההלבשה היחיד שיש שם מאולתר מאחורי וילון מתנדנד; כל כך זולה, שלקח בדיוק עשר דקות לאתר, לשלם ולצאת משם עם שמלה לבנה, ארוכה ונחמדה.

אמנם לא שמלה שמפוארת מספיק לחתונה "אמיתית", אבל כזו שבהחלט יכולה לשמש חתונת-וגאס קצרצרה בכבוד הראוי לה, ושעלתה פחות מעשירית המחיר שהייתי מוכנה לשלם. הינומה, זוג כפפות תחרה לבנות וזר פרחים מלאכותי בגוון אפרסק השלימו את תמונת הכלה הנדרשת, וזהו - מבחינתי כבר הייתי מוכנה לחתונה.

כלה בקלי קלות. דנה(קרדיט: דנה פאר)

כדת משה ואלביס

אחרי שסגרנו את עניין הבגדים, פנינו לבדוק – איך, בעצם, מתחתנים בלאס וגאס? האם זה באמת פשוט כמו שמספרים? ובכן, התשובה היא כן. טוב נו, כמעט. הבירוקרטיה היחידה שנדרשת לפני שבוחרים אולם להתחתן בו היא ללכת ל-Marriage License Bureau, שפתוח כל יום משמונה בבוקר ועד חצות – להציג תעודות מזהות, למלא טופס קצר, לשלם 60 דולר ולקבל רישיון נישואין (ומי שממש רוצה לקצר הליכים, יכול למלא את הטופס מראש באינטרנט).

אחרי שמסדירים את עניין הרישיון, אפשרויות החתונה הן אינסופיות: אזרחיות, דתיות, מרובות-משתתפים, מעוטות-משתתפים, במלון, באולם, עם פקיד עירייה, עם כומר או עם רב. אנחנו בחרנו בסוג החתונה המפורסם ביותר שווגאס מציעה: חתונת "אלביס". מתברר שישנם לא מעט "אלביסים" כאלו ברחבי העיר, ורובם מציעים חבילות-חתונה שעלותן החל מ-200 דולר, לכאורה (למה לכאורה? כי כשמוסיפים את הטיפים המחויבים וגם קונים כמה תמונות ו-DVD למזכרת, המחיר מזנק כבר ל-500 דולר בקירוב).

בחבילה הסולידית-יחסית שאנחנו בחרנו, הגיע נהג חביב לאסוף אותנו מהמלון בלימוזינה לבנה; באולם, "אלביס" שר לנו שיר והוליך אותי לעבר החתן; בתום הטקס הוא שר שיר נוסף. כל הסיפור כולו – מהרגע שהגענו ועד לרגע שבו הנהג הסיע אותנו בחזרה למלון – נמשך כרבע שעה. כמובן שככל שמחיר החבילה עולה, כך אפשר לקבל יותר: עוד שירים, עוד תמונות, עוד לימוזינות, קדילק ורודה שבה אלביס מסיע את החתן והכלה היישר לתוך האולם דרך אורות ניאון וענן של ערפל מלאכותי (בחיי שאני לא ממציאה את זה) וכן הלאה.

הלימוזינה כלולה במחיר(קרדיט: דנה פאר)

חתונת רוקבילי במסורת וגאס(קרדיט: דנה פאר)

פרויקט אלבום החתונה

אבל עוד לפני שהגענו לווגאס, כבר התחלנו לצלם את אלבום התמונות וסרטון החתונה שלנו. הפעם הראשונה שבה החלפנו לבגדי חתן-כלה הייתה במסעדה בחוף וניס שבלוס אנג'לס. סמוקה ומובכת, נכנסתי לתא שירותים של המסעדה, שם לבשתי את השמלה הלבנה, אספתי את השיער, הוספתי סיכת פנינים, ויצאתי מהתא כדי להתאפר. כל עוד אני לא שמה את ההינומה, ידעתי – אני נראית כמו סתם בחורה רגילה בשמלה לבנה. אבל לבסוף הגיע רגע האמת: נשמתי עמוק, וסידרתי את ההינומה על השיער.

רגע לאחר מכן, בחורה שהגיעה ועמדה להיכנס לאחד התאים, הסתכלה עלי מופתעת. "וואו, את מתחתנת?" היא שאלה. "מזל טוב!" אין ספק שכמות ה"מזל-טובים" ששמענו במהלך הטיול התעלתה על כל ציפיותינו. מתברר, שכשאתם מתהלכים במקום פומבי לבושים בבגדי חתן-כלה, בעיקר במקומות שבהם לא מצפים בזה (על פסגת הר, למשל) כמעט כל עובר ושב יחייך ויאחל "מזל טוב!". התופעה הייתה עד כדי כך גורפת, שבשלב מסוים התחלנו לתהות לגבי האנשים שלא אומרים מזל טוב...

מי לא יגיד מזל טוב?(קרדיט: דנה פאר)

באחת הפעמים הראשונות שבהן הצטלמנו – בדרך מס' 1 היפהפיה שלאורך האוקיינוס השקט – פגשנו שוטר כשחזרנו לאוטו. הוא הביט בנו, מבולבל. "אסור לעצור פה עם האוטו", מלמל, ממהר להתרחק במבוכה כדי שלא להפריע. עם הזמן גילינו שהבגדים האלה נוטים להביא עימם שלל יתרונות בלתי-צפויים: כך למשל, במסעדה יוקרתית בווגאס קיבלנו קינוח חינם, ובאחד משדות התעופה העלימו עין ממשקל-יתר היסטרי שהיה לנו בשתי המזוודות.

אבל אין ספק שהחוויה הגדולה ביותר שהבגדים האלה סיפקו הייתה בשבירת הקרח מול מטיילים אחרים: בגשר הזהב, בפארק הלאומי יוסמיטי, בגרנד קניון, בטיימס סקוור – בכל מקום ניגשו אלינו אנשים מיוזמתם, הציעו לצלם אותנו במצלמה שלנו, וחלקם גם ביקשו רשות לצלם אותנו במצלמות שלהם. מידי פעם גם הצטרפו אלינו מטיילים וליוו אותנו בסבלנות לאורך מסלולי פארקים, משמשים מעין "צלמי חתונה" מאולתרים.

אוהבים בגשר הזהב(קרדיט: דנה פאר)

גם לשם הם הגיעו. הגרנד קניון(קרדיט: דנה פאר)

וגם לשם. טיימס סקוור(קרדיט: דנה פאר)

"אתה רשאי לנשק את הכלה"

אומרים שארגון חתונה הוא מעין "גיבוש" של זוגות לקראת חיי הנישואין. לנו אמנם לא היה האתגר הזה, אבל היו קטעים מאתגרים אחרים – לפעמים היה קר מאוד, לפעמים ירד גשם, לפעמים לא היה איפה להתארגן ונאלצנו למצוא פתרונות מאולתרים (מסדרון של בניין, למשל). נכון, לא מסובך כמו להרים אירוע – אבל אין ספק שמקרב ומגבש.

ומה לגבי יום החתונה עצמו? ובכן, למרות שכבר לבשתי את שמלת הכלה בעשרות מקומות וראיתי אותו בחליפת החתן כבר עשרות פעמים; למרות שידעתי שנהיה באולם רק שנינו, ולמרות שהייתי מודעת לכך שכל הטקס כולו יתחיל וייגמר תוך פחות מרבע שעה – עדיין, התרגשתי.

התרגשתי כשהוא ענד לי טבעת על האצבע, וכשאני ענדתי לו; התרגשתי כשהבטחנו זה לזו להישאר ביחד בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי; התרגשתי כשהפקיד מטעם מדינת נבאדה הכריז עלינו כבעל ואישה, ואישר לנו להתנשק.

כנראה שאין ברירה: בחתונה שלך, לא משנה איך היא נראית ואיפה היא מתקיימת וכמה זמן היא אורכת – עדיין, תתרגש. וזה, בסופו של דבר, אני חושבת – הדבר היחיד שמשנה באמת.

לאלבום החתונה המלא של אדם ודנה, לחצו כאן.