חיותה דויטש: "הגיבור האמיתי של הספר הוא השקט הפנימי"

רובנו מחפשים קצת שקט מהשגרה, לא שינוי כלשהו, אלא להיות מצב סטטי שיאפשר לנו לקחת אוויר לנשימה בלי לרוץ ממקום למקום, במרדף אחרי משהו שאפילו אנחנו לא תמיד יודעים מה הוא.

זה בדיוק מה שמחפשת עוזיה, גיבורת הספר "אם אשמע קול אחר" של חיותה דויטש (בהוצאת "אחוזת בית") - להתרחק משאון העיר, אל מקום רחוק בצפון. אולי שם, היכן שהיא לא מכירה את האנשים ולא צריכה להתעמק במתרחש סביבה - כי זה רק זמני - היא תוכל למצוא מנוחה לנפשה.

"אם אשמע קול אחר" - לברוח מהרעש ולחפש קצת שקט

אבל השקט חמקמק, הוא, ככל הנראה, תְלוי כמות הרעש שיש באזורנו, וככל שיש יותר רעש, קל יותר לאבד את השקט ולהרגיש בחסרונו. כך מוצאת עצמה עוזיה בלב זירה עמוסה במזימות, אנשי שירות הביטחון, גרפיטי מאיים, וכל זה תוך ניסיון לנהל בית קפה קטן, שעובדיו הופכים למשפחתה החדשה.

השקט והסערה הם לא רק במרכז העלילה, אלא היו חלק מתהליך הכתיבה, מספרת דויטש. "הכתיבה היתה בפולסים. פעם שקטה, פעם סוערת. לעיתים מהירה ולעיתים איטית ומהורהרת. יש עמדה נפשית שבעיני היא נחשקת ונפלאה - עמדה נפשית של התבוננות בעולם, על ייסוריו, מתוך פרספקטיבה ושלווה.

התסריט של חייה

הכתיבה עומדת במרכז חייה של גיבורת הספר, ואת ימיה במושבה הצפונית היא מעבירה בכתיבת טורים. עד מהרה

היא הופכת להיות הדמות הכותבת המובילה בבית הקפה שהיא מנהלת, ואף פותחת קבוצת כתיבה שבעזרתה היא מנסה להבין את הדמויות החדשות בחייה, כמו גם מנסה לפצח את חייה שלה.

"נורווגיה, כך אני מדמיינת. אני מושפעת מאיזה סרט שראיתי בילדותי עם אמא שלי, על מלחין נורווגי, והוא היה מלא מוזיקה ואגמים והרים. אבל זו כמובן פנטזיה. כי האמת, שאי אפשר לברוח לשום מקום, אף פעם. ה'מקום' הזה שמחפשים לברוח אליו, (וסליחה על המשמעויות הביירון-קיטיות והזניות- מזרחיות) היה, ותמיד יהיה, מקום בתוך הנפש".

חיותה דויטש. מאמינה שאפשר לשנות חיים דרך הכתיבה(צילום: דבי קופר )

"עוגה על שמך"

בית הקפה של עליזה, שהופך להיות בית הקפה של עוזיה, הוא כאמור בית גידול לסופרים. יואב, המלצר, הוא זה שמעניק לו את שמו "עוגה על שְמך", על שם כך שכל מי שאוכל עוגה מסויימת מספר פעמים, זוכה שהעוגה תיקרא על שמו.

"זה מעניין. עמדתי בעיצומו של יום הכיפורים בבית הכנסת, מחזיקה בידי את מחזור התפילות, החזן והציבור אמרו – ובכו – את מילות הפיוט 'אלה אזכרה' - הפיוט על עשרת הרוגי מלכות שאשכנזים נוהגים לומר בסוף תפילת מוסף של יום הכיפורים.

"כל הזמן. לכל אורכו, בלי הפסקה. היא מציצה דרך החלון, ומחלחלת מכל סדק אפשרי, גם בחלקים שמספרים סיפור אישי ורומנטי היא קיימת. כל הגיבורים כמעט, חרדים לגורלה של המדינה, והם נאבקים על כך בדרכים שונות, ואף הפוכות זו לזו ומתנגשות זו עם זו.

"כן. החיים שלנו כאן רצופי מאבקים ומשברים. ליהודים תמיד היו יומרות ומשימות עצומות, של תיקון עולם, של

הפצת בשורות, והכוחות שהם נלחמו בהם היו גדולים ועצומים גם הם. כך זה קרה בעולם, תמיד היה שמח ורועש סביבנו, בגלל זה.

"עוזיה מנסה לברוח צפונה, בית הקפה הוא מקום מפלט, השחייה בבריכת השחיה היא מפלט. איתי, גיבור אחר, בורח אל התיאטרון. האם הם לגמרי לא מצליחים? בסופו של דבר, הם קצת כן, וקצת לא. כמו כל דבר בעולם".