תקשיבו שוב: האלבום של שרית חדד אמיץ

האלבום החדש של שרית חדד הוא אלבום אמיץ. אולי לראשונה בקריירה, הזמרת המצליחה ביותר בישראל שמנהלה הצהיר בעבר שמטרתה העיקרית היא ייצור להיטים, עושה ריסטארט לקריירה ומרשה לעצמה להשתחרר קצת מהמירוץ אחר שלאגרים, חושפת טפח מחייה האישיים בעזרת כמה מהטקסטים האישיים ביותר שהקליטה עד כה ואולי בדרך גם מגלה את הקול הפנימי שלה.

חדד הלכה נגד הציפיות. הדבר הקל ביותר עבורה היה להקליט גרסה קומוניקטיבית ומסחרית יותר של "ימים של שמחה חלק א'". אין זה סוד שהיא לא בשיא כוחה. נוכחותה ב-The Voice כבר אינה תורמת לה דבר. בנוסף, תקופה ארוכה מדי, בטח עבור חדד, שאין לה להיט ענק שחורך את המדינה. גם בגזרת ההופעות, אלו כבר לא הימים בהם הופיעה ארבע פעמים בערב אחד. היום היא תסתפק אפילו באחת. ועדיין, אף על כל אלו, חדד, מהזמרות החשובות ומצליחות בישראל, לא נלחצה וחיפשה מקום מפלט בנאלי וצפוי של שירי חפלה בין המנה העיקרית לקינוחים. להיפך. דווקא מהמקום ה"תקוע" הזה, היא החליטה לגנוז את השירים שהקליטה, חזרה לאולפן והוציאה את אחד האלבומים המעניינים והמורכבים בקריירה שלה. זה שבצדק זכה להיות הראשון שחתום בשמה - שרית חדד.

אפשר לחלק את האלבום לשלושה מוטיבים עיקריים. הראשון הוא שירי אמונה לבורא עולם שפותחים וסוגרים את האלבום: "האור בנשמתי" שכבר משותף בפייסבוק בקרב הקהל המזרחי השורשי, ו"בת של מלך" שנדמה שהוקלט במיוחד עבור פסקול טקסי הפרשת חלה על קברו של רבי נחמן. המוטיב השני, גם הוא תופס חלק קטן באלבום, הוא יציאתה של חדד מתדמית מיס-פרקפט וחזרתה אל "שרה" מחדרה באמצעות שני שירים: "תפרנים" שהלחין יהודה פוליקר על מציאות כלכלית קשה שבה לא גומרים את החודש והתעסקות עם ההוצאה לפועל - ו"לעוף" שמתחיל בשורה "לא בא לי לשמוע עוד על בעיות".  

אבל שני המוטיבים האלו הם רק המתאבנים. המוטיב השלישי והגדול ביותר בדיסק הוא שירי אהבה נכזבת ובלתי ממומשת. נשמע כאילו חדד הקליטה את האלבום אחרי פרידה קשה או לחילופין שהיא צמאה לזוגיות וחווה את הלבד. לא עוד שירים מזרחיים שבו הגבר נשמה וכפרה עליו, זה שהאישה תעשה הכול בשבילו ולמען הצעידה המשותפת אל השקיעה.

להיפך. שום דבר לא קל בחיפוש של חדד אחר אהבה. "חיכיתי לו" של הנרי על הגבר שקנה כרטיס לכיוון אחד, "לנשום אותך" שכתב פאר טסי בו היא שרה שהדמעות שלה כבר יבשו, "הבטחת לי לעולם" (שוב הנרי) של אישה שהתעוררה למציאות שבו היא נשארה לבד והכל נגמר, "לילה לילה" שכתבה דקלה ו"חצאים" (גם הנרי) על אישה אחרי פרידה שהותירה לה רק חלום וגעגוע, "ליבי עוד אוהב" של אופיר כהן עם השאלה "כמה הוא עוד יוכל בי לפגוע", וכמובן "ברגע אחד" שוב של דקלה שם היא בכלל מגג'דרת עם "וכל הנהרות כולם שדמעה נפשי, וכל השרפות כולן יחלשו לאט בתוכי" וממשיך עם "בשבילי" עם השורה "ועוד הבטחה שלא קיימת" וכן הלאה כי באמת זה לא נגמר.

אבי גואטה אולי היה מעדיף ללכת על המוכר והטוב ולסגור לעצמו את חודשי הקיץ עם הופעות מדן ועד אילת. מה שבטוח, לטווח הקצר, האלבום הזה מציב בפניו אתגר. זהו אלבום לא קל, דורש מאמץ והקשבה ומעורר מחשבה. חדד יכלה להרים כמה טונים של קצב בשירים כמו "מברוק" ו"בשבילי" אבל היא לא הלכה למקום הזה. נראה כי סרבה למסחר עצמה בכוח. להגיש שיר מוכן ישר עד החופה או ללוות את ריקוד הסלואו. היא חזרה למקור, לסאונד הערבי, לצליל של שרית משנות ה-90, רק שהפעם הוא מתקדם הרבה יותר ומכיל שירים שכל בחורה יכולה למצוא בהם את עצמה. אבל אל תטעו יש שם גם להיטים ש"יעשו את העבודה" ובעלי פוטנציאל לככב ברדיו ובעיקר בשטח: "חיכיתי לו", "מברוק", "אינתה דאיימן" ו"לילה לילה".

הסינגל האחרון שאדבר עליו הוא "מימי". השיר הוא גרסה של חדד לשיר אהבה בין אם לבנה ולטעמי מייצג את סיפור האלבום כולו. מדובר בטקסט מדהים עבור חדד, שכתב הנרי, בו האם שואלת את הילד: מתי החתונה, מתי תהיה כלה, מתי יהיה לי נכד. מנסה לברר מה מציק, מה הסיבה שבגללה אין עדיין חתונה. ובסוף השיר היא עונה לילד: "אינתא חביבי דיילי, אתה החיים שלי". לא משנה, האמא אומרת, אני עדיין אוהבת ומקבלת. מדהים ומרגש כאחד.

הבעיה של האלבום החדש היתה שהוא יצא בבת אחת, ובכך קצת התפספס כמוצר אמנותי. הקשבה ארוכה יותר לשיריו חושפת כי מדובר, ככל הנראה, באלבום האיכותי, המתקדם, האמיץ והחושפני ביותר בקריירה שלה. שאפו.

ומחדד לטוענת לכתר, עדן בן זקן, שהוציאה סינגל ראשון בשם "מנגינה". אני לא מצליח להבין מה בן זקן ומנהליה חשבו כשהם הוציאו לה כסינגל ראשון שיר דיכאון כבד וקשה מהסוג שאפילו רינת בר לא הייתה מקליטה. כל מי שראה אותה ב"אקס פקטור" הבין כבר אז שבן זקן יכולה להיות כוכבת פופ מקומית, שהיא, כמו נניח בריטני ספירס בתחילת דרכה: מצד אחד בת השכנים ומנגד סקסית עם קריצה.

יש צמא ענקי לפופ כחול לבן ושוק אדיר שרק מחכה לאחת שתרים את הכפפה. במקום שמנהליה ישלחו אותה לשיעורי ריקוד ויחשבו בגדול, הם העדיפו לזרום עם קלישאת המרוקאית מקרית שמונה ששומעת מזרחית ולכן זה מה שהיא שרה. באמת לשם לוקחים אותה? למקום הצר והמצומצם הזה? זו יריית הפתיחה שלה כזמרת ושיר הדיכאון המשעממים האלה הם כרטיס הביקור שלה? בואו נקווה שדברים ישתנו והקריירה שלה לא תיהרס עוד לפני שהתחילה.