הוא אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי

השבוע סגרתי מעגל עם ה"אקס המיתולוגי". חברה טובה שלי מהעבודה נשואה לחבר הכי טוב שלו, ולפני כמה שבועות היא סיפרה שהוא דיבר עליי. זה היה מפתיע, כמו בעיטה בבטן. בכל השנים מאז שנפרדנו היא לא דיברה עליו. הגנה עליי. לא סיפרה שהוא בזוגיות, לא אמרה שהוא מאושר, את הכל גיליתי לבד. ויום אחד, בזמן העבודה, היא אמרה שהיא חייבת לספר לי משהו.

הוא דיבר עם בעלה עליי. הודה שהוא עדיין חושב עליי לפעמים, סיפר שאני מדהימה. אמר שהוא נבהל מהרצון שלי להתחתן, מהעובדה שיש לי כבר שני ילדים. לאורך כל השיחה דיבר עליי בחיבה ובהערכה גדולה. דברים שמעולם לא אמר לי בפנים. ואז, מול צוות גדול של אנשים, התפרקתי לשנייה. הדמעות ברחו ללא שליטה, הבטן התכווצה אבל הנשמה השתחררה.

פעם אהבתי אותו ללא הכרה. אהבה ראשונה. אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה של נשמה לנשמה. ואף פעם לא הייתי בטוחה עד כמה זה היה הדדי, כי הוא מעולם לא אמר ולא לגמרי נתן לי להרגיש. כשנפרדנו, נשברתי ושקעתי לתוך עצמי. שנתיים הייתי מדוכדכת ועצובה. שנתיים בכיתי בזעקות שבר, כמעט כל לילה. שנתיים לא הכנסתי אף אחד ללב. שנתיים לא אפשרתי לעצמי להתמסר. כשהייתי רואה בצד השני את הניצוץ במבט, את ההכרה העמוקה, את הנשימה שנעתקת לשנייה, הייתי אומרת או עושה משהו שהורס. בכוונה.

כי פחדתי. נורא. פחדתי שמישהו אחר יעבור את הסיוט. שמישהו אחר יתאהב בי. אצלי זה היה מקושר לחוויה עמוקה של כאב שמעתיק את הנשימה. כאב שבוער בכל תא. כאב שמסכל כל שמחה, כל הנאה. אז הרסתי במו ידיי כל קשר טוב בהתהוות, עד השנייה שהחברה סיפרה שהוא מדבר עליי בכזו חיבה. באהבה. שם זה התפוגג - ההכרה נרגעה, הקללה הוסרה, הייתי אהובה.

עכשיו אפשר להרפות, ולהתקדם.

אפשר שוב להתאהב.

השבוע סגרתי מעגל עם ה"אקס המיתולוגי". כתבתי לו הודעה. שאלתי לשלומו, החמאתי על הזוגיות החדשה. איחלתי לו שנה אזרחית טובה. ועברתי הלאה.

פחדתי שמישהו יתאהב בי(צילום: shutterstock)

11 חודשים אחרי סגירת המעגל שלי, ואנחנו עדיין מתכתבים. עשיתי סדר במדף הספרים, ומצאתי ספר שהוא שלח אחרי שנפרדנו. כשעלעלתי בספר נפל משם מכתב חתום "באהבה". האינסטינקט הראשון שלי בזמנו היה פשוט לקרוע את המכתב ולזרוק לפח, כי מעולם לא הרגשתי אהובה. אבל השארתי אותו בספר ועכשיו, כשהמכתב נפל, גם הלב החסיר פעימה. הייתי חייבת לשאול ולהבין את פשר הכוונה. אז כתבתי לו ושאלתי. והוא ענה בשיא הכנות ובשיא האהבה מילים שלא חלמתי שאשמע ממנו.

בחודשים שעברו הוא נפרד מחברתו. מדי פעם היה מציע להיפגש ואני הייתי מסרבת בנימוס, חוששת. חוששת בעיקר מהתגובה שלי למראה שלו, למבט, לריח. חוששת שוב להתאהב ולהיפגע כי בעבר הייתי נמסה. בשבת האחרונה הוא הציע טיול וזה דווקא התאים לי מאוד. למרות החששות רציתי לראות אותו. זכרתי אותו כריזמטי, שרירי, עם חיוך שובב. זכרתי שהיה גבר שנון ומצחיק, שהיה מושא חלומותיי במשך שנים רבות. אך במקום כל אלו, פגשתי בחור מהורהר, מדוכדך, רזה מדי, שהתבונן בי מהשנייה הראשונה בשקיקה ובהתפעמות.

בילינו יחד מספר שעות. המשכנו לשוחח על השינויים שחלו בנו, והתרפקנו על העבר. ובשיחה, מדי פעם הוא תהה איך הוא פספס אותי. איך הוא לא ראה. הבטן שלי התהפכה והלב נצבט. מרחמים. בכמה שעות קיבלתי ממנו יותר מחמאות מכל התקופה שהיינו יחד, אבל אף מחמאה לא גרמה לי להחסיר פעימה, אף מבט לא דגדג לי בנשמה.

הרגליים לא נמסו. הידיים לא רעדו. הייתי שלווה ורגועה.

הבחור שישב מולי - היה פעם האהבה הכי גדולה.

היה.

בלילה, כשנכנסתי למיטה, התכרבלתי בפוך והתבוננתי באורה הרך של המנורה, והרהרתי באירועי היום. לשם שינוי לא חשתי בדידות או כמיהה למגע. חשתי עטופה בביטחון והשלמה.

כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק