שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השכנים רצחו את סבא: פרק מ"זקן ספוג דם"
    גבר צעיר יוצא, בעקבות וידוי של אביו, לחפש אחר האמת אודות מות סבו - הוא יודע שהשכנים הוציאו אותו להורג, זה לפחות מה שמספרים במשפחה. קראו פרק מתוך "זקן ספוג דם" אותו ניתן לקרוא גם באתר "עברית"

    סמוך למותו, אביו של גבר צעיר מספר לבנו את האמת הנודעת למות סבו, או לפחות את האמת כפי שהוא מכיר אותה. הגאושו הזקן נרצח על ידי שכניו בגרופבה, עיירה מומנת השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי ומפורסמת כיום כמרכז גלישה ודיג. למעשה, היה מדובר בהוצאה להורג על ידי אזרחים שלקחו את החוק לידיים. או לפחות זה מה שמספרים בקרב המשפחה.

     

    עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

     

    בניסיון להתחקות אחר האמת יוצא הבן לגרופבה בלווית כלבתו השקנה של אביו המנוח ושם מתרכז הסיפור "זקן ספוג דם", מאת דניאל גלרה. העובדה שעונת התיירות של הנופש והדיג הסתיימה והמקום מתרוקן אט-אט, יוצרת אווירה דרוכה ומשוחררת בו בעת. הצעיר מפתח חיים פשוטים במקום החדש כשתוך כדי מנסה לגלות פרטים על עברו מפי אנשי העיירה השתקנים. הפרעה נוירולוגית נדירה הגורמת לכך שהצעיר לא מזהה פרצופים של אנשים שכבר פגש מוסיפה גם היא לעוינות שפוגש בה הצעיר מדי פעם. החיים הולכים ונעשים מורכבים עד כדי סכנת חיים של ממש.

     

    "זקן ספוג דם", עוינות מסכנת חיים
    "זקן ספוג דם", עוינות מסכנת חיים

     

    לקריאת הספר בגרסא הדיגיטלית לחצו כאן!

     

    פרק ראשון

    הוא רואה אף בולבוסי, בוהק ונקבובי כקליפת תפוז. פה צעיר להפליא בין סנטר ללחיים חרושות קמטים דקיקים, עור קצת רופס. זקָן מטופח. אוזניים גדולות ותנוכים גדולים עוד יותר, הנראים מתוחים מפאת משקלם.

     

    קשתיות שצבען כצבע קפה מימי בעיניים חושניות ונינוחות. שלושה חריצים עמוקים לרוחב המצח, מקבילים ושווי מרחק זה מזה. שיניים צהובות. שיער

    בלונדיני עבות הנשבר בגל בודד בקצה הקודקוד וגולש עד בסיס העורף. עיניו משוטטות בכל רביעֵי הפרצוף ההוא במרווח של נשימה, והוא יכול להישבע שמעולם לא ראה את האיש הזה, אך הוא יודע שהאיש הוא אביו, משום שאין איש מלבדו בבית החווה הזה שבווִיאַָמָאוּ, ומכיוון שלימינו של היושב בכורסה רובצת בראש זקוף הכלבה הכחלחלה המלווה אותו זה שנים רבות.

     

    מה זה הפרצוף הזה?

    האב רק מבליע חיוך, זאת בדיחה ישנה, והוא עונה כהרגלו.

    הפרצוף היחיד שיש לי.

     

    כעת הוא בוחן את בגדיו. הוא מביט במכנסיים המחויטים באפור כהה ובחולצה הכחולה ששרווליה הארוכים מופשלים עד המרפק, בכתמי הזיעה בבתי השחי ומעל הבטן העגולה, בסנדלים שנראים כאילו נאלץ לנעול אותם, כאילו רק בגלל החום לא נעל נעלי עור, וגם בבקבוק הקוניאק הצרפתי ובאקדח, המונחים על השולחן הקטן לצד הכורסה המתכווננת.

     

    שב כאן, אומר האב, ומהנהן בראשו אל ספה דו-מושבית לבנה, חיקוי עור.

     

    הזמן הוא תחילת חודש פברואר, ולמרות מה שמורה המדחום, התחושה היא שבפּוֹרטוֹ אֶָלֶגרֶה והסביבה יש יותר מארבעים מעלות חום. כשהגיע ראה ששני עצי האִיפֶּה הניצבים כזקיפים בחזית הבית עמוסי עלווה ומתייסרים באוויר העומד. באביב, בביקורו האחרון, רטטו צמרותיהם, המכוסות פרחים סגולים וצהובים, ברוח הקרה.

     

    כבר מהמכונית, כשחלף על פני הגפן הצומחת לשמאלו של הבית, הבחין בהמון אשכולות ענבים זעירים. אפשר היה לדמיין איך הם נוטפים סוכר אחרי חודשים של בצורת וחום. המקום לא השתנה כלל בזמן הקצר שחלף מאז. הוא לעולם אינו משתנה. מלבן שטוח שעשב פרא השתלט עליו בצד כביש אדמה כבוש, מגרש כדורגל קטן שמעולם לא שיחקו בו ונזנח לאנחות, נביחותיו המעצבנות של הכלב השני ברחוב, דלת הבית הפתוחה לרווחה.

     

    איפה המשאית?

    מכרתי.

    מה זה האקדח על השולחן?

    אקדח.

    מה זה האקדח על השולחן?

     

    נביחותיו של בַּגרִי מלוות את טרטור האופנוע שחולף בכביש, נביחות צרודות כצעקותיו של מעשן כרוני. האב מקמט את מצחו. הוא לא סובל את הכלב המעורב, החצוף והקולני הזה, ומחזיק בו רק בגלל תחושת האחריות. אדם יכול לעזוב בן, אח, אבא, וכמובן אישה, יש מקרים שמצדיקים את זה, אבל אין לאדם זכות לעזוב כלב אחרי שדאג לו זמן מסוים, כך אמר לו פעם, כשעוד היה ילד והמשפחה המאוחדת התגוררה בבית באִיפָּנֵמָה, היכן שעברו חצי תריסר כלבים.

     

    כלבים מוותרים לתמיד על חלק מהטבע שלהם כדי לחיות עם בני האדם, ולעולם אינם יכולים להשיבו לעצמם בשלמותו. כלב נאמן הוא חיה נכה. זה הסכם שאי אפשר להפר. הכלב יכול להפר אותו, אף כי זה נדיר. אבל לאדם אין זכות, אמר האב. לכן יש לסבול את השיעול היבש של בגרי. וזה מה שעשו שניהם עכשיו, האב ובֵּטָה, כלבת הרועים האוסטרלית הזקנה שרבצה לצדו. כלבה מרשימה באמת, נבונה ודרוכה, חזקה ומוצקה כחזיר בר.

     

    איך החיים, בן?

    ומה עם האקדח הזה?

    אתה נראה עייף.

     

    אני קצת עייף, כן. אני מאמן מישהו ל"איש הברזל". רופא. הוא טוב. שחיין מעולה, מסתדר עם השאר. האופניים שלו שוקלים שבעה קילו כולל צמיגים, זוג כזה עולה איזה חמישה-עשר אלף דולר. הוא רוצה להתחרות בשנה הבאה ולהגיע לתוצאה טובה לקראת אליפות העולם שתהיה פה, תוך שלוש שנים מקסימום. הוא יצליח. רק שהוא נודניק חסר תקנה, ואני צריך לסבול אותו.

     

    אני בקושי ישן אבל זה משתלם, הוא משלם טוב. אני ממשיך ללמד בבריכה. סוף-סוף הצלחתי לתקן את הגרוטאה שלי. היא מאופסת. הוצאתי שתי אלפיות. ובחודש שעבר הייתי בים, ביליתי שבוע בפָרוֹל עם אנטוניה. הג'ינג'ית ההיא. אה, לא יצא לך להכיר אותה. מאוחר מדי, רבנו שם. נראה לי שזה הכול, אבא. השאר כמו תמיד. למה יש כאן אקדח?

     

    איך היתה הג'ינג'ית ההיא? ממני ירשת את הטעם.

    אבא.

    עוד רגע אני אגיד לך למה יש אקדח על השולחן, בסדר? נו באמת, לא רואים שקודם מתחשק לי קצת לדבר?

    טוב.

    לעזאזל.

    טוב, סליחה.

    רוצה בירה?

    רק אם גם אתה שותה.

    אני אשתה.

     

    האב מחלץ את גופו מהכורסה הרכה במאמץ מסוים. בשנים האחרונות זרועותיו וצווארו סמוקים תמיד, ועורו דמוי עור תרנגולת. כשהוא ואחיו הבכור היו נערים הוא ניסה את מזלו בכדורגל, ועד גיל ארבעים ומשהו פקד מועדוני כושר בתקופות שונות. אבל מאז, כאילו במקביל לעניין הגובר של בנו הצעיר בענפי ספורט שונים, נעשה ליושב בית מושבע.

     

    כל חייו זלל כמו חזיר, עישן סיגריות וסיגרים מגיל שש-עשרה ואהב קוקאין וסמי הזיה, כך שעכשיו כבר התקשה להניע את עצמותיו. בדרכו למטבח הוא חולף לאורך קיר המסדרון שעליו תלויים כתריסר פרסים, תעודות הוקרה ממוסגרות ולוחות מתכת מלוטשים הנושאים תאריכים שרובם משנות השמונים, שיא הקריירה שלו כעורך בעיתון.

     

    בפינה אחרת בסלון, על מכסה המהגוני של מזנון הזכוכית, עומד זוג גביעים נוסף. בֵּטָה חוצה את הסלון בעקבותיו בדרך אל המקרר. הכלבה נראית זקנה בדיוק כמו בעליה, טוטם שהפיחו בו חיים, ההולך בעקבות אדוניו בצעדים חרישיים ומרחפים. התנהלותו הכבדה של האב בנתיב המזכרות מימי התהילה המקצועית הרחוקה, כשהחיה הנאמנה בעקבותיו, וחוסר התוחלת שבאחר הצהריים של יום ראשון מעוררים בו תחושה שעל אף זרותה היא מוכרת.

     

    תחושה שלעתים נלווית לדמותו של אדם טרוד המנסה לקבל החלטה או לפתור בעיה קטנה כאילו בכך תלוי מגדל הקלפים של משמעות החיים. הוא רואה את אביו, בקצה גבול יכולתו, חי חיים קרובים, באופן מסוכן, להרמת ידיים. דלת המקרר נפתחת באנחת יניקה, זכוכית נוקשת, ותוך שניות הוא והכלבה חוזרים, קלילים בשובם יותר מבלכתם.

     

    פָרוֹל דֶה סַנטָה מַרטָה. זה ליד לָגוּנָה, נכון?

    כן.

    הם מסובבים את הפקקים של בקבוקי הבירה, הגז בורח מפי הבקבוק בלחישות בוז. הם משיקים בקבוק בבקבוק בלי סיבה מיוחדת.

     

    אני מצטער שלא ביקרתי יותר בחופים של סנטה קטרינה. בשנות השבעים כולם נסעו לשם. אמא שלך נסעה לפני שהכרנו. התחלתי לקחת אותה לדרום, לאורוגוואי ולמקומות כאלה. החופים האלה קצת העיקו עלי. אבא שלי מת באזור לגונה, אימבּיטוּבָּה. בגָרוּפָּבָּה.

     

    עוברים כמה רגעים עד שהוא מבין שמדובר בסבו, שמת לפני שהוא נולד.

    סבא? תמיד אמרת שאתה לא יודע איך הוא מת.

    אני אמרתי?

    כמה פעמים. אמרת שאין לך מושג איך ואיפה הוא מת.

    הממ. יכול להיות. אני חושב שבאמת אמרתי את זה.

    זה לא נכון?

     

    האב מהרהר לפני שהוא עונה. לא נראה שהוא רוצה להרוויח זמן, הוא באמת חושב, חופר בזיכרון, או אולי רק בורר את המילים.

     

    לא. זה לא נכון. אני יודע איפה הוא מת, ופחות או יותר איך. זה היה בגָרוּפָּבָּה. לכן אף פעם לא ששתי לבקר באזור ההוא.

     

    "זקן ספוג דם" מאת דניאל גלרה. מפורטוגזית: דלית להב-דורסט. הוצאת פן וידיעות ספרים, 424 עמ'.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "השכנים רצחו את סבא: פרק מ"זקן ספוג דם""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים