בניו יורק אפשר לעשות סקס, לא למצוא אהבה
תוך כמה חודשי מגורים בעיר הבנתי שבגדול, כל בחור לוהט ומוצלח שאפגוש כאן הוא חובב גברים לפחות כמוני, רק בעל סיכויים גבוהים יותר להתחתן. וזאת כי יותר מאשר שהיא העיר של קארי, סמנת׳ה, מירנדה ושארלוט, העיר הזו היא קודם כל העיר של הגייז, ולנו נותר רק לאכול את הלב
״את יודעת מה ההבדל בין תל-אביב לניו יורק?״ שאל אותי ב׳, מכר בעל וותק של כמה שנים טובות בתפוח הגדול, עת ישבנו להרים כוסית לרגל המעבר שלי. בחוץ שרר מינוס חמש מעלות והקוקטיילים שלנו עלו 14 דולר האחד, אבל מצידו האחר של האוקיינוס חיכו לי בעיקר ביבי, חוב לרשות השידור וחרחורי מלחמה, כך שכבר עם הנחיתה בשדה שכנעתי את עצמי שהנה, הייאוש נעשה יותר נוח.
״בניו יורק, את יכולה לשכב עם מישהו ואז לא להיתקל בו יותר לעולם״, הכריז בעיניים נוצצות. ובכן, בתור אחת שתמיד תתקל באקס או בשגיאה אנושית כלשהי אחרת מעברה תחת כל עץ פיקוס רקוב על רוטשילד או בספסל האחורי של קו 5, הרעיון אמנם קסם לי, אבל אולי הייתי צריכה לזכור ש-ב׳ בכלל נשוי ומקורקע לבית כבר עשור, אז מה הוא מבין בכלל?
תל אביב VS ניו יורק
ובכן, במשך הזמן הבנתי שהיה משהו במה שאמר. בניגוד לבקרי שבת מביכים בתל אביב, בהם צלעתי הביתה כי אין תחבורה ציבורית נורמלית - בניו יורק ה'ווק אוף שיים' שלי מסתכם בנסיעה נינוחה ואנונימית על הרכבת התחתית. ונכון שיש כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה סוגים, ומול רובם עוד לא הספקתי לפדח את עצמי, אבל גודמיט, קשה לפגוש אנשים בעיר הזו, גם אם זה רק כדי לשכב, לברוח ולשכוח מהם.
כי בעוד בעיר קטנטנה כמו תל-אביב מפגשים והתחככויות הם משהו שקורה באופן אורגני למדי - אולי בשל האופי הישראלי, אולי בשל הדחיסות האנושית ואולי בכלל באשמת הלחות - ניו יורק היא עיר של דייטינג בכוונה תחילה. תושביה מתהלכים כאשר עיניהם דבוקות למסכים קטנטנים, אזניות תחובות לאוזניהם, אפם מוסתר ע״י ספר, וגם בהיעדר כל אלה, חינכו אותם לא ליצור קשר עין עם זרים, Ever.
כדי לצאת עם מישהו, אם כן, תצטרכו להתאמץ קצת יותר מאשר במגרש הביתי, במיוחד אם אתם חדשים ונטולי חברים רווקים בעיר הזאת. וכאילו שלא די במכשולים האלה, מעליהם מרחפת עננה קודרת עוד יותר: הבעיה הדמוגרפית. לפי נתוני האוכלוסין של ניו יורק לשנת 2012, בעיר ישנן מעל מאה אלף (!) יותר רווקות מאשר רווקים, וזה עוד לפני שניכינו את הגייז מהגוש הגברי (ויש המון, המון גייז). כלומר, גם אם את ממש בקטע של להזדיין, לכי חפשי עם מי.
תוך כמה חודשי מגורים בעיר הבנתי שבגדול, כל בחור לוהט ומוצלח שאפגוש כאן הוא חובב גברים לפחות כמוני, רק בעל סיכויים גבוהים יותר להתחתן. וזאת כי יותר מאשר שהיא העיר של קארי, סמנת׳ה, מירנדה ושארלוט, העיר הזו היא קודם כל העיר של הגייז, ולנו נותר רק לאכול את הלב. ומצד שני, יש תמיד את הנחמה הקטנה הזאת לפיה הבעיה אינה טמונה רק בך - הבעיה היא בסטטיסטיקה, והסטטיסטיקה נגדך. וכך, בתור בחורה שבחייה לא נדרשה לחשוב יותר מדי על דייטינג כי זה פשוט קרה לה, מסביבה, לרוב בטעות - את מוצאת עצמך נרשמת למגוון אתרים נלוזים יותר ונלוזים פחות, בתקווה לאתר סטרייט ראוי להרפתקה הדדית, תהא אשר תהא.
דם, יזע, דמעות ורק 150 שאלות
כבר בשלב ההרשמה, ממש התחשק לי לעשות אאוטסורסינג לבניית הפרופיל שלי, כי למי יש כוח להשיב בפירוט על 150 שאלות, לעזאזל. ובכל זאת, לאחר סשן קרבי של דם, יזע ודמעות, צלחתי את בניית הפרופיל, והתיישבתי עם ג׳וינט ובקבוק יין כדי להטריל פרופילים של חתיכים רנדומליים. בינתיים, הודעות החלו לזרום, מספרים הוחלפו, וניסתי להתאפק מלהכשיל ולנדות מועמדים על סעיפים רדודים וטיפשיים.
די נו, אם יהיה סקס טוב, מה אכפת לך שהוא לא מאמין באבולוציה ובקושי יודע לאיית? ניסיתי לשכנע את עצמי. ובכל זאת, סימנתי לי כמה קווים אדומים, שהודות לשאלונים של אוקיי קיופיד היה די קל לזהות: לא נוגעת ברפובליקנים, בגמדים ובבחורים שבגילי עדיין מנסים להקים להקה.
תוך כמה שבועות הסתבר לי שמסיבות שאינן ברורות לי עד עצם היום הזה, הפרופיל שלי משך בעיקר את הקבוצות הבאות: מורים (בעיקר יסודי, ובעיקר בתחומים הריאליים), עובדי מלכ״רים (לב טוב מדי וכוונות תמימות מדי, לא ברור לי מה הקשר אליי), 'דושבאגז' מתחום הפיננסים שמחפשים להתנסות בדינמיקות בדס"מיות (כנראה שיש לי משהו קצת מצליף/מוצלף בעיניים), וזוגות בורגניים מפארק סלופ התרים אחר צלע שלישית (הכי מפרגנת, אבל סבתא רוצה נינים וזה).
אז שפצרתי ושייפתי את הפרופיל כדי להעלים את חלקם, וכדי לשדר אותות מצוקה סקסיים למי שכן רציתי למשוך אלי: אנשים עמם אני אשכרה מעוניינת לשכב ו/או להירקב מול נטפליקס כשסופת שלגים מתחוללת בחוץ, או סתם להיפגש לדרינק ולראות מה יתפתח, שיהיה. וכאן החלו הצרות הגדולות באמת.
דייטים ראשונים בעיר הזו הם קצת כמו ראיון עבודה מתמשך, רק ללא בונוס ההחתמה בסופו. ולמרות נטיותיי המיזנטרופיות משהו, אפילו לי ברור שבמצב כזה לא משנה כמה משעמם, עלייך להיות מנומסת ולשבת לפחות שעה לפני שאת ממציאה חבר/ה טלפוני במצוקה, מחויבות קודמת כלשהי בה נזכרת רק הרגע או דירה שעולה באש - ובורחת משם.
לפעמים, גם לאחר שעה, קשה להזדחל החוצה ולנוס על נפשך, במיוחד אם את בצידה הרחוק של העיר ואת שתויה ויש עוד שתי רכבות המפרידות בינך לבין הבית. כך יצא שנחטפתי לבראנץ׳ בן ארבע (פאקינג) שעות ליד סנטרל פארק, למופע אקוסטי מזעזע שכלל קאבר מבזה עד מוות ל״אקס פקטור״ של לורן היל, ולדייט הזוי במוזיאון המתמטיקה (כן, כן, יש דברים כאלה), שהסתיים במפח נפש כאשר ילד פלא אסיאתי (אלא מה) הביס אותי באחד המתקנים האינטראקטיביים, בעוד הדייט שלי בוהה בי באכזבה אקדמית ניכרת.
החבר, הילדון וזה שלא אהב את האור
ובכל זאת, זה לא שלא היו נקודות אור בערימת החושך הזו. היו לוהטים למיניהם, ועם חלקם אכן השתובבתי לי (וצדק אותו ידיד מתחילת הטור, שכן להוציא היתקלות סאבוויי אחת, היה קל להימנע ממי שרציתי למדר מחיי לאחר מעשה) - אבל היו גם מלא גישושי סרק סביב בחורים שהתגלו בעיקר כעשן ומראות, והאכזבה כגודל הציפייה.
היה את במאי סרטי האימה שנתקף עצמו באימה למראה צעצועי מין תמימים וידידותיים למדי, את הסטנדאפיסט שהחומר שלו לא הצחיק אותי כלל וכלל, ואת הגוגליסט, שאמנם היה חמוד וחתיכי, אבל משעמם למדי והתגורר בהובוקן, שזה כמו לקפוץ לפתח-תקווה בשביל קצת אקשן כשאת גרה בתל-אביב.
היה אפילו רגע של עיוורון, בו מצמצתי ופתאום גיליתי שיש לי ״חבר״ - למרות שמעולם לא דיברנו על כך. היה את הבריטי, שבסוף החליט שבעקבות ההיכרות שלנו הוא חייב לעלות לארץ ישראל (עדיין מחכה לתמלוגים ממשרד הקליטה), את הילדון (איזה אנרגיות, השם ישמור!) שהתלהב נורא מהעובדה שאין לי שותפים לדירה ויש לי כבלים, והיה שורץ בה, ואת הקתולי הסלקטיבי, אשר זכה לכינוי ׳המזדיין בעלטה׳. החדשות הטובות? מכאן אפשר רק לעלות.
לפנייה לכתב/ת 
