"לצרפתים יש איזו אובססיה עם ישראל"

כשברקע האווירה המתוחה מאירועי הטרור האחרונים באירופה, נפתח בסוף השבוע האחרון בפריז בפעם החמישית אירוע הרנדוו - המציג לעיתונאים ולמפיצים את יבול הסרטים הצרפתיים של השנה החולפת, וחושף אותם לשלל הבמאים, השחקנים, והיצירה הקולנועית המקומית. הכל בחסות חברת יוניפראנס המפיצה את הקולנוע הצרפתי בכל העולם.

באופן טבעי, לשיחות הרנדוו של מבקרי הפסטיבל נוסף הפעם - יותר מדרך כלל - נושא המלחמה על חופש הביטוי, היכולת ליצור ולהשפיע על תהליכים פוליטיים, מדיניים וחברתיים, הצנזורה הדתית קיצונית, הפחד מהשתלטות משטרת המחשבות על האמנות, והחשיבות של קיומה - וכמובן, היכן ניתן להשיג את הגיליון האחרון של שארלי הבדו.

השיחות במפגשים הללו מקבלות משנה תוקף בעיקר לאור הסרטים הרבים שנוצרו לאחרונה בצרפת סביב שאלת הזהות, ההשתייכות למיעוט נרדף, זרות והגירה. לצד האירוע המוקדש לעיתונאים מכל העולם, הושק פסטיבל סרטים מקוון My French Film Festival, ובו נכללים עשרה סרטים באורך מלא שהופצו לקהל בעולם לצפייה חינם באינטרנט (לצד עשרה סרטים קצרים נוספים שהשתתפו בתחרות). מטרתו המוצהרת של הפסטיבל היא לחשוף ולהנגיש את הקולנוע הצרפתי ליותר קהלים, בעיקר במדינות בהן הוא פחות נפוץ, כמו סין וקוריאה למשל.

הטריילר של "סמבה", סרטם של אוליבייה נקש ואריק טולדנו

"המטרה של יוניפראנס היא שיראו כמה שיותר סרטים צרפתיים", מספר הבמאי הישראלי נדב לפיד, שנבחר להיות חלק מהוועדה השופטת של הפסטיבל, בראשה עומד השנה הבמאי הצרפתי מישל גונדרי. "הם בוחרים עשרה סרטים, לאו דווקא הבולטים והקלים שבהם - שזה יפה בעיניי - ושמים אותם באינטרנט, כדי שכמה שיותר אנשים יראו אותם". לפיד בן ה-39, שמאחוריו גם "השוטר" שזכה להצלחה גדולה בצרפת, יצלם את סרטו הבא "מיקרו רובוט" בפריז, וזה יעסוק בצעיר ישראלי שמבקש להפוך להתנתק לחלוטין ממולדתו ולהפוך לצרפתי. תקציב הסרט - ארבעה מיליון יורו - ימומן ממקורות צרפתיים.

"אנחנו חיים במציאות קולנועית שבה יותר ויותר קשה לשווק סרטים אמנותיים לקהל הרחב. חלק מהרעיון של המיזם הוא לשבור את הסיטואציה שבה קולנוע מסוים סגור בתוך פסטיבלים. יש כאן משהו מאוד יפה שאומר - דמיינו שאת הסרט הזה שבימים כתיקונם רואים אותו כמה אלפים, יראו ארבעה מיליון, ובתוך הארבעה מיליון האלה יהיו 300 אלף סינים. איך יראה העולם אם שלוש-מאות אלף סינים יראו את הסרט הזה?".

לפיד, שסרטו "הגננת" יעלה השבוע לאקרנים בישראל ושסרטו הקצר "למה?" יוקרן בפסטיבל ברלין בחודש הבא, זוכה להכרה ולהצלחה לא מבוטלת כאן. לאחר שהתגורר בצרפת במשך יותר משנתיים, הפיץ בה את סרטיו וחווה אותה כמהגר על כל היבטיה, הוא מתעתד לצלם בה את סרטו הבא. לפיד מצטרף אל גונדרי, שגם יצר לכבוד הפסטיבל את סרט הפרומו שלו - ואל צוות השופטים שחבר בו בין היתר גם הבמאי ז'ואקים לאפוס. השיח על הפיגועים האחרונים בפריז הפגיש אותם גם עם הנושאים הטעונים בהם מתעסקים לא מעט הסרטים שהוגשו לתחרות.

מתוך סרטו הקצר של נדב לפיד, "למה?"

"הרבה מהם מספרים על הפרברים של צרפת, על המיעוטים האתניים, על מהגרים, על נוער עני והאלימות שלו, על מין תמורת כסף", מספר לפיד, "זה עולם די קודר ואלים שנשקף, ובייחוד מעניין לראות כמה צרפת רחוקה מהפנטזיה שיש לכל מיני אנשים עליה, כמה זו חברה לא אירופית כמו שתופסים את המושג הזה בעולם, כמה היא מלאת גוונים, מלאת לאומים. הפנטזיה הישראלית הזאת של ה'צרפת-באגט-אידית פיאף', הגיע הזמן לגמור אותה. כמו שכשמסתובבים בפריז לא רואים אותה יותר, אז גם בסרטים לא רואים אותה יותר".

אתה מתייחס גם לאירועים האחרונים?

"לא מעט ישראלים חוגגים על ה'בצרפת מלא בערבים, מלא מוסלמים' וכל הטמטום הזה. המלא ערבים-מלא מוסלמים הזה, גם עושה סרטים מעניינים. הוא עושה אמנות מרתקת, הוא לא רק פיגועים בשארלי הבדו. חלק גדול מהסרטים שראינו, מהטובים שבהם, הם תוצאה של החיים המגוונים, של המפגש בין המהגרים, של הקיום המערבב בין אנשים. הם מראים כמה מרתקים, מסעירים מעניינים ומטרידים - במובן הטוב של המילה - יכולים להיות החיבורים האלה. זו מחשבה מאוד מטופשת ופרימיטיבית לחשוב שהתוצאה של מפגש כזה היא רק מה שראו כאן בשבוע האחרון".

הקהל במזרח התיכון חשוב להם?

"אני חושב שלצרפתים באופן כללי יש איזו אובססיה עם ישראל. זו מדינה שכן מרתקת אותם, מסעירה אותם, מעוררת אצלם התנגדויות והזדהות, חלק בצדק חלק אולי פחות בצדק, אבל באופן כללי נורא חשוב להם שהעולם יראה אותם.

למה מיזם כזה לא קורה בישראל?

"זה נובע מהמקום שקולנוע תופס בחיים של אומה. זה נהדר מה שקורה לאחרונה בקולנוע הישראלי, אבל זה לא אומר שהוא מפותח. קולנוע מפותח זה לא אומר שא', ב', ג', ד' ו-ה' עושים באותה שנה סרטים ויוצאים המון סרטים יפים. העניין הוא להצליח לייצר איזו חברה שפתוחה לאמנות. שלקולנוע או למוזיקה יש מקום אמיתי, שבו יש הרבה אנשים שחושבים עליו, שמתפרנסים מלחשוב עליו, שזה חשוב שחושבים עליו. וכל הדברים האלה לא קורים בישראל".  

התפיסה הזו מזכירה קצת את עלילת "הגננת" של לפיד, ובמרכזה ילד בן חמש (בגילומו של אבי שניידמן) ממנו בוקעים באופן לא מתווך שירים פשוטים ומלאי קסם. כשהגננת שלו חובבת השירה (שרית לארי) מגלה את כשרונו הטבעי היא מחליטה לעשות כל שביכולתה להיות לא רק גננת, אלא גם מגוננת - מתעקשת להגן עליו מהעולם הגס,

 הוולגרי והלא רגיש שסביבם. עולם שדוחה מעצמו כל גישה לאמנות מורכבת ומעודנת. לטענתו, החברה הישראלית ככלל מתבשמת בקולנוע האיכותי שיוצא ממנה, אך לא נפתחת אליו.

"הסרטים הישראליים הם סוג של בנים חורגים, יתומים, שמסתובבים בעולם, ואחד מהם אולי פתאום מצליח, אבל זה לא באמת. השיח של הקולנוע בישראל מלא בשביעות רצון עצמית. חלק ממנו מוצדק במובן הזה שבאמת כנראה רמת הסרטים השתפרה, עשו לא מעט סרטים טובים ומצליחים - אבל בשביל שאמנות תתפוס מקום בחברה, החברה צריכה לפנות לה מקום. כמה אינדביוודואלים שעושים סרטים הם לא מבחן של חברה. חברה שאומרת 'אמנות זה נורא נורא חשוב' זו לא הדרך שבה הייתי מתאר את החברה הישראלית".