פה טעיתם: הנעדרים והמיותרים של האוסקר

בכל שנה זה קורה: חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע בוחרים את המועמדים שלהם לקטגוריות האוסקר השונות. על הדרך הם משאירים מועמדים ראויים בחוץ, ויותר גרוע: מקדמים מועמדים שאין מאחוריהם הרבה מעבר ללובי חזק, גימיק או תהילת עבר. וכך גם השנה - שנה שלא היתה יותר מדי מוצלחת לקולנוע האמריקני, לא מסחרית וכנראה גם לא איכותית. ובכל זאת, הנה היא רשימת הנעדרים והמיותרים שלנו לקראת טקס האוסקר שיתקיים - ב-22 בפברואר. אז מי לא יהיה שם בתיאטרון דולבי ממש בעוד חודש מהיום? ומ יהיה שם לא מהסיבות הנכונות?

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

לפני שנתחיל, בואו נוריד עניין אחד מהפרק. העניין הזה, הפעוט, שבין עשרים המועמדים בקטגוריות המשחק השונות אין ולו שחקן שחור אחד - פעם שנייה שזה קורה מאז 1998 (לפני ארבע שנים קרה מקרה זהה). זוהי הסוגיה המדוברת ביותר כרגע בשיח הקיפוח התרבותי, שניזון מהסערה בארצות הברית אחרי הריגתם של טרייבון מרטין, מייקל בראון ואריק גארנר בידי שוטרים, וגם מהזכרון המהדהד של מרטין לות'ר קינג. אותו מנהיג עם חלום גדול, שעומד במרכז הדרמה התקופתית "סלמה" שנמנית על שמונת המועמדים בקטגוריה החשובה מכולם - הסרט הטוב ביותר. 

על הרקע הזה יצא השד העדתי מן הבקבוק, ואיתו מפוליטיקאים כאל שארפטון שאמר: "עם כל הכשרונות ב'סלמה' וב'סרטים השחורים' השנה, קשה להאמין שיש לנו רשימה פחות מגוונת מאשר בעבר הקרוב". אבל על איזה סרטים מדבר שארפטון? מלבד "סלמה" לא גילינו יותר מדי סרטי איכות שעומדים בהגדרה "סרטים שחורים". רובם היו קומדיות רומנטיות מהזן של "Think Like a Man Too". האם יתכן שזכיית "12 שנים של עבדות" עלתה לו לראש? 

במפת המועמדים הנרחבת השנה קשה לזהות סרט איכות שפשר לתייגו כ"שחור", וכשדנזל וושינגטון, אידריס אלבה ופורסט וויטקר פונים לעבר להיטי האקשן, קשה למצוא מחליפים ראויים. קווין הארט בוודאי אינו כזה, גם לא צ'דוויק בוזמן. בעצם אפילו איגוד מבקרי הקולנוע האפרו-אמריקנים התקשה למצוא השנה מועמדים ראויים לפרסים מטעמם: גוגו מ'בטה-רואו האלמונית הוכתרה כשחקנית השנה על סרט זניח בשם "בל", טיילר פרי זכה בפרס שחקן המשנה על "נעלמת". פרי למי שלא ידע מוכר בעיקר כשהוא מופיע בפאה ובגדי נשים כסבתא הצעקנית מפרויקט מדיאה הטראשי שלו).   

טיילר פרי ב"Madea's Witness Protection". זה המועמד שלכם?

דיוויד אוילואו הבריטי, המגלם את ד"ר קינג ב"סלמה" הוא שחקן השנה מטעם המבקרים האפרו-אמריקנים. יתכן כי ראוי למועמדות, וכך גם הבמאית שלו אווה דוורניי, אבל האם זוהי הזירה בה נדרשת העדפה מתקנת, או שריונים דוגמת הפריימריז? מכיוון שבראש הפירמידה עומדת אפרו-אמריקנית, נשיאת האקדמיה שריל בון אייזקס, קשה לומר שיש פה אפליה - לפחות לא על רקע גזעי. כמו אוילואו, יש מועמדים ראויים שנעדרים מהרשימה, ולא ברור למה.

השחקן הטוב

הנעדרים: קצת צפוף שם בקטגוריית השחקן הטוב עם בנדיקט קאמברבאץ' ("משחק החיקוי"), מייקל קיטון ("בירדמן"), ברדלי קופר ("צלף אמריקאי"), סטיב קארל ("פוקס-קצ'ר") ואדי רדמיין ("התיאוריה של הכל") שקרוב לוודאי יזכה בפסלון על הופעתו מעוררת ההשראה כסטיבן הוקינג. כולם טובים, כולם ראויים, ואף אחד לא באמת מיותר. ובכל זאת, יש מי שיכול לראות עצמו מקופח ובצדק. מלבד אוילואו, בולטים בהיעדרותם ג'ייק ג'ילנהול, טימותי ספול ובעיקר רייף פיינס.

רייף פיינס. מארח אתכם ב"מלון גרנד בודפשט"

פיינס הוא שחקן דרמטי אדיר, ואת זה כולם יודעים. בעבר היה מועמד לאוסקר על הופעותיו ב"רשימת שינדלר" ו"הפצוע האנגלי", אולם ב"מלון גרנד בודפשט" הוא מפתיע בתצוגת תכלית קומית מבריקה ומלאת ניואנסים. אם הוא הצליח לגרום לדמות הפלסטיקית שכפה עליו ווס אנדרסון להיראות כל כך אנושית ומחודדת בו זמנית, הוא ראוי לפחות למועמדות.

לרגל "חיית הלילה" ג'ילנהול השיל ממשקלו יותר מ-13 ק"ג, מה שאמור היה לזכותו במועמדות אוטומטית לפסלון. זה עבד למת'יו מקונוהיי וג'ארד לטו בשנה שעברה, אבל לא לג'ילנהול משום מה. זאת למרות שהוא מספק לדמות רודף הסנסציות התקשורתיות ווייב קריפי במיוחד, אם כי לא אנושי במיוחד. מאחורי ספול יש זכייה בפרס השחקן הטוב בפסטיבל קאן על גילומו כבד ההבעה של הצייר ג'יי.אם.וו טרנר בדרמה התקופתית "מר טרנר".

שחקנית ראשית

המיותרות: בניגוד לקטגוריה המקבילה של הגברים, פה בהחלט היה אפשר לוותר על המועמדויות של מריון קוטיאר ורוזמונד פייק. הראשונה, שכבר זכתה באוסקר ב-2007 על הופעתה כאדית פיאף, הפכה לצרפתיה החביבה על הוליווד. אבל זה לא אומר שמגיע לה הזמנה פתוחה לטקס, ובטח לא על תפקידה בסרטם המאכזב של האחים דארדן "יומיים ולילה". השנייה עמדה בצלו של בן אפלק (איך זה אפשרי?) ב"נעלמת" כמרשעת גסה וחד-גונית מדי כדי להיות אמינה. 

חברים? לא בהוליווד. ג'ניפר אניסטון בלי איפור בטריילר של "עוגה"

הנעדרות: ג'ניפר אניסטון המתוחזקת והמהודקת בדרך כלל עשתה מעשה שרליז ת'רון וגרמה לעצמה להיראות עלובה ומכוערת לצורך התפקיד התובעני שלה ב"עוגה" כאישה הסובלת מכאבים בלתי מוסברים. אז יתכן שההתעללות התדמיתית שהעבירה את עצמה לא מספיקה, אבל מה אפשר לומר נגד ג'סיקה צ'סטיין המקסימה והכל כך מוכשרת. על פי המבקרים האמריקנים היא שוב מרשימה בהופעתה ב"שנה האלימה ביותר" - הפעם כאשתו התמימה והעגמומית של איש עסקים היספני (בגילומו של אוסקר אייזק) בניו יורק הקשוחה של 1981.

שחקן ושחקנית משנה

המיותרים: נניח שהופעת פטרישיה ארקט כאמו של גיבור "התבגרות" ראויה למועמדות כשחקנית משנה, אבל איך אפשר להצדיק את זו של אית'ן הוק בקטגוריה הגברית? הרי כאביו הוא די נעדר מחייו, וכך גם ממרכז ההתרחשות של הדרמה הארוכה ארוכה, שחלקו בה די צנוע. נראה שהוא קיבל את ההזדמנות הזאת כהערכה על התמדתו בפרויקט זה לאורך השנים. אפרופו התמדה לאורך השנים, זו נראית כמו הסיבה לכך שמריל סטריפ זוכה בעוד מועמדות - 19 במספר (שיא חדש). היא יכולה לגלם מכשפה ב"אל תוך היער" או מפלצת בזוועתון דל תקציב, ועדיין תהיה שם בטקס.

צ'אנינג טייטום ומארק רופאלו כאחים שולץ ב"פוקס-קצ'ר". שניהם ראויים

הנעדרים: מארק רופאלו מייצג כאן את הקאסט המצוין של "פוקס-קצ'ר" בקטגוריית שחקן המשנה כדייב שולץ, אך לא מכפר על העדרות צ'אנינג טייטום. הוא מפתיע בשינויי התצורה הפיזית שלו לאורך הסרט ודי מדהים בכך שבמקביל הוא מצליח לתחזק את המנטליות מעורערת של מארק שולץ, היותר מעניין מבין האחים המתאבקים. ובין השחקניות, ברור שאן האת'אוויי נפגעה מרתיעת האקדמיה ממדע בדיוני, וכך מתויג "בין כוכבים". נכון, יש בו מסע בחלל, אך במרכזו עומדת נפש האדם. והאת'אוויי הענוגה מספקת את הקוטב הרגשי שלו, ומשכנעת יותר מסנדרה בולוק ב"כוח משיכה".

הבמאי

המיותר: כל הכבוד לריצ'רד לינקלייטר על הפרויקט הרב שנתי שלו. הוא הצליח לכסות 12 שנה בחיי כוכבי הסרט, ולמזג בין חייהם האמיתיים לאלו שעל הבד. באמת כל הכבוד, על היוזמה, על המסירות והקונטיניואיטי, אלא שהאתגר פה הוא בעיקר הפקתי, ובכל הנוגע ליצירתיות, מקוריות ומעוף הם נשארים מחוץ למסך.

הנעדרים: אי אפשר לבוא בטענות לבוחרי האקדמיה שהם מתעלמים מיוצרים אמריקנים עצמאים. בנט מילר, ווס אנדרסון וריצ'רד לינקלייטר הם כאלה, וגם ג'יי.סי. צ'נדור הוא כזה. הבמאי בן ה-41 זכה להערכה (וגם למועמדות כתסריטאי על "התרסקות" ב-2011) על שני סרטיו הראשונים, אז למה עכשיו כשהוא כבר מביא דרמה כמו "השנה האלימה ביותר", שעונה לסטנדרטים המקובלים באוסקר (על פי מתווה סידני לומט האדיר), הוא נשאר בחוץ?

ומה עם אלו שמייצגים את הקולנוע המסחרי? דיוויד אייר, כריסטופר נולאן ודאג לימן הביאו למסך סרטים בעלי עוצמה - גדולים מהחיים או מהמוות. אבל כנראה שלובשי הפפיונים המגונדרים והחליפות המעומלנות לא רוצים להתבסס בבוץ - לא זה רווי הדם של מלחמת העולם השנייה כפי שאייר מגיש בגרוטסקיות ב"זעם", או זה רווי הדם של מלחמתנו העתידנית בחייזרים כפי שלימן מגיש במקצועיות מרהיבה ב"קצה המחר". ואילו ב"בין כוכבים" נולאן הלך יותר בכיוון של אבק, והביא גם הרבה כוכבים (מקונוהיי, האת'אוויי, צ'סטיין). אבק כוכבים - אבל לא כזה שמתמוסס בשמפניה.

הסרט הטוב ביותר

המיותרים: בואו נדמיין לרגע שאתם (או חברי האקדמיה לצורך העניין) צופים ב"התבגרות" בלי לדעת על המאמצים שנדרשו ליצירתו מאחורי הקלעים לאורך כל תקופת הצילומים, האם גם אז תחשבו שמדובר בסרט מיוחד, מקורי או ראוי להערכה? בסופו של דבר מדובר בדרמת התבגרות שגרתית ודי יבשושית שנמשכת ונמשכת ולא מגיעה לשום מקום. לזכותו של לינקלייטר יאמר שהוא הצליח להמחיש לצופים במשך שעתיים ו-45 דקות, איך מרגישה תקופה של 12 שנים משעממות. 

בניגוד ל"התבגרות" שכבר גרף את פרס גלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר, ב"מלון גרנד בודפשט" - זוכה פרס גלובוס הזהב לקטגוריה המקבילה המוקדשת לקומדיה או מיוזיקל - ניכרת החתימה הייחודית של היוצר ווס אנדרסון. השאלה היא האם אתם אוהבים את הסגנון הקולנועי שלו? כשמסירים את המייקאפ הגלאמי הנקי של הסרט, ואת המשחק הנהדר של פיינס ושל הכוכבים לצדו, אנחנו מגלים שאין לנו בעצם סיפור. לפחות לא כזה שנוגע באמת.

הנעדרים: שני סרטיו הקודמים של בנט מילר "טרומן קאפוטה" ו"מאניבול" היו מועמדים לאוסקר הסרט הטוב, אולם משום מה "פוקס-קצ'ר" נעדר מהקטגוריה המובילה הפעם. לא ברור למה. הרי הבוחרים עצמם העניקו לדרמה עוכרת השלווה הזאת חמש מועמדויות - ביניהן לבמאי. זה די תמוה, אבל זה יותר טוב מההתעלמות המוחלטת ממנה סובל הסרט "זעם". אולי "צלף אמריקאי" הוא די והותר במחלקת סרטי המלחמה, אולם בעוד קלינט איסטווד מביא שיר הלל לגיבור הקרבי ונשקו, דיוויד אייר מראה לנו שמתחת למדים יש בני אדם שבורים, כמו אלו שקבורים מתחת לטנקים.

סרט האנימציה

מיותרים? נעדרים? למי אכפת מסרטי אנימציה בטקס זה, השמור בעיקר למבוגרים? ובכן, מסתבר שזה מעניין, מאוד מעניין - את האמריקנים לפחות. אי הכללתו של שובר הקפות "לגו - הסרט" בין חמשת המתמודדים לקטגוריה היתה הדבר שהכי העסיק את הפרשנים בארצות הברית אחרי ההכרזה על המועמדים לאוסקר. אפשר להבין את הבמאים פיל לורד וכריס מילר ואת אולפני וורנר ברוס, שהשתמשו בלגו כפלטפורמה נוספת למיתוג גיבורי העל ושאר דמויות שלהם. התוצאה היא כאוס פוסט-מודרני חביב ומשעשע, נטול עלילה. ואת זה כנראה לקחו באקדמיה יותר מדי ברצינות.

הסרט זר

מיותר: הבמאי דמיאן סיפרון הוא יהודי ארגנטינאי חמים, וסרטו "סיפורים פרועים" חביב, אבל בעצם לא כל כך סרט. מדובר באסופה של חמישה סרטים אלימים קצרים (מעדות קוונטין טרנטינו) שמוקרנים אחד אחר השני לאורך שעתיים. כל אחד מהם עומד בפני עצמו - משעשע יותר או פחות - אבל אין שום דבר שבאמת מחבר ביניהם. קשה לראות ביצירה הזאת סרט אחיד אחד. והאוסקר הזר, לא בטוח שהוא הפלטפורמה המוצדקת ללקט הזה.

קורע לב. במאי "כוח עליון" רובן אוסטלנד מתייפח מאכזבה

הנעדר: כשהגיע הבשורה כי "כוח עליון" השבדי לא נכלל בין חמשת המועמדים,

הבמאי רובן אוסטלונד פרץ בבכי קורע לב. מדובר באדם רגיש כפי שאפשר להבחין גם בצפייה בדרמה הלא שגרתית ומלאת הניואנסים שלו, המתרחשת באתר סקי באלפים על רקע משטחי שלג מרהיבים. יש פה הרבה לבן, וגם אפור קודר והמון המון גוונים. הומור סקנדינבי ציני שכזה. ועדיין מדויק. 

וכן, כמובן שגם "גט" של האחים רונית ושלומי אלקבץ ראוי להיות פה בין המועמדים. אם לא בגלל איכויותיו הרבות, אז בגלל שהוא משלנו. ולנו תמיד מגיע, לא?