שתף קטע נבחר
סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בדרך לשום מקום: הפרדוקס של המסע
    נרטיב המסע הוא אחד הפופולרים בספרות וכל גיבור יוצא לדרך רצופת מכשולים המסתיימת בסוף הסיפור, אבל לאן מגיעים כל הגיבורים והאם מדובר בשקר שאנחנו מספרים לעצמנו בניסיון למצוא משמעות כלשהי? יובל אביבי יוצא בעצמו למסע בין ספרים בחיפוש אחר התשובות

    באיזה יופי מתחיל "נפשות מתות" של גוגול: הדמות הראשונה שמוזכרת היא בכלל הבריצ'קה, שהערת שוליים מסבירה שזו כרכרה קלה, בעלת גג מתקפל מעור ומקום לנוסע להישכב. הנוסע הפסיבי, העצלן, האובלומובי (אם כי צ'יצ'יקוב, הגיבור הפעלתני והזומם של גוגול, רחוב מלהיות אובלומוב, כמובן), ישכב מאחור, בעוד שאת הדרמה האמיתית תייצר הכרכרה, הפעלתנית, הזזה.

     

    רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

     

    בתוך הבריצ'קה, שמוכתרת בתואר "נאה למדי", יושב אדון. אנחנו נגלה, עוד מעט, שזהו צ'יצ'יקוב המסתורי, אבל בינתיים הוא "לא יפה-תואר, אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי; לא היה אפשר לומר עליו זקן, אך גם צעיר במיוחד לא היה. כניסתו לא עוררה כל מהומה בעיר ולא לוותה בשום דבר יוצא דופן". הכרכרה יפה, אך הנוסע שבה הוא ממש האיש ללא תכונות.

     

    "נפשות מתות, הכל מתחיל עם הכרכרה
    "נפשות מתות, הכל מתחיל עם הכרכרה

    זו תכונתו הגדולה של צ'יצ'יקוב - חלקלק, נטול רושם, בעל תוכנית זדונית שתשומת הלב הציבורית לה, תשומת לב מענגת ומפתה יתר על המידה, עוד תוביל למפלתו. אבל הבריצ'קה היא סיפור אחר. היא זו שמושכת תשומת לב, כשבעת הכניסה לעיר, אותה כניסה שכזכור לא עוררה כל מהומה, שני איכרים רוסים "העירו אי-אלה הערות אשר נגעו, בעצם, לרכב יותר מאשר לנוסע בו". אחר כך "כשקרבה הבריצ'קה לאכסניה, פגשה בצעיר במכנסיים לבנים מפשתן גס". הכרכרה, היא זו שפגשה בצעיר. האמצעי המשמש למסע הוא הסיפור כאן.

     

    לכאורה, מדהים כמה הנרטיב של המסע הוא פופולרי אצלנו, בהתחשב בעובדה שרובנו לא נצא למסע אף פעם. הנה המסעות שאני זוכר מהעבר הבלתי מייצג שלי: מסע הכומתה בטירונות, שמלכתחילה, מעצם היותו נקודת הסיום של טירונות כושר לקוי, היה קצר ומגוחך, ונטול תכלית לחלוטין כיוון שאת הכומתה עצמה קיבלנו רק אחרי סיום הקורס, וגם אותו עשיתי בפיג'ו 205 של המ"פ בגלל איזו בעיה רפואית מומצאת למחצה.

     

    וגם הפעם ההיא שבא יצאנו באומץ לטראק בלי מדריך בשישואנבאנה בדרום-מערב סין, בלי מים ובלי מפה, רק כדי לאבד את הדרך בסבך ובמזל של אידיוטים למצוא כפר דובר תנועות ידיים המבקשות מקום לישון ולאכול בו, וגם טרמפ בחזרה לעיר הקרובה.

     

    אבל זה בעצם לא כל כך מפתיע: כולנו משקרים לעצמנו כל הזמן על מהו המסע. אנחנו חושבים שהמסע הוא איזו התבגרות, המצקות כבירה של הנפש והאישיות, מהלך מכונן. אנחנו חושבים שאנחנו נהיה הגיבורים של המסע שלנו, בעוד שגוגול יודע שהמסע משאיר את הגבורה לעצמו בלבד.

     

    אנחנו כולנו רוצים "לצאת למסע" הירואי, לחצוב את אישיותנו, אבל האישיות הזו גסה, כמו שגוגול עצמו כותב על אחד הגיבורים שלו, שבקשר לפניו, "הטבע לא טרח במיוחד על גימורן, לא השתמש בשום כלים עדינים כמו פצירות דקות, מקדחונים, וכיוצא באלה, אלא פשט חצב אותן במכות ישר מהכתף: גרזן אחד הופיע האף; בשני יצאו השפתיים; במקדחה גדולה קדח את העיניים; ובלי ליטוש שלח אותן לעולם באומרו: 'הוא חי!'". זה יהיה כואב, ובסופו של דבר נצא בלתי מושלמים בדיוק כפי שיצאנו לדרך.

     

    כן, המסע מדמה פשר, אבל הוא נטול תועלת. אנחנו שוכחים גם, כי נוח לנו, שהוא ייגמר, כמו "הדרך" של מקארתי, בשתי אופציות: במוות, או בחוסר ידיעה. והדרך תהיה איומה, כמו המסע של אלפרד איסנדורף ב"לא לישון לעולם", שבו כמו זומבי הוא מיטלטל בדרכים, במשלחת מדעית שבעצם אין לה שום סיכוי, כשהוא אט-אט נואש מכל אפשרות לסמוך על המפה שלו, "בקנה מידה קטן מדי, ואי אפשר להבחין בה בפרטים, אבל מפות גדולות יותר אין".

     

    המסע הוא פרדוקס - כל מהותו היא למסך את העובדה שהוא עצמו הוא המהות היחידה שביכולתו להציע. הוא נועד בעצם להסתיר את זה שהוא לא יעזור בכלום. לא רק אצל גוגול - בכל מסע. גם במסעות הידועים ביותר בתרבות המערבית, אצל דנטה בתופת, וגם אצל הומרוס, האלים תמיד ילעגו ליומרה האנושית להשתפר ולהשתנות. המסע כשלעצמו הוא המטרה, וזהו. ציפייה לכל דבר אחר היא תרמית עצמית.

     

    המסע כגיבור

    הגיבור של סמי ברדוגו, מרסל בן חמו, דומה לגיבור של גוגול בהתחלה. שניהם מתוארים כמעין דף חלק, והכריכה האחורית של "סיפור הווה על פני הארץ" קובעת שבן-חמו "עדיין לא מצא מה לעשות עם עצמו". זה לא נכון. הוא יודע בדיוק מה לעשות - לצאת למסע. זו כוונה ענקית, וכמו שהוא עצמו כותב "נראה שהמחשבה הזו עצומה מדי, שאינה מחשבה משלי והיא בכלל לא בשבילי". שוב, הגיבור של הספר איננו הגיבור - המסע הוא הגיבור האמיתי.

     

    "סיפור הווה על פני הארץ", חשובה הכוונה לצאת למסע (עטיפת הספר)
    "סיפור הווה על פני הארץ", חשובה הכוונה לצאת למסע(עטיפת הספר)

     

    כל כך יפה בונה את זה ברדוגו: הגיבור שלו משקר לעצמו וברדוגו משקר לקורא שיש תכלית. "דאגתי לקנות בחנות הספרים מפה מעודכנת של כרטא, הדבקתי אותה בסלוטייפ חזק אל הקיר בדירתי השכורה וסימנתי עליה את הנקודות החשובות".

     

    מהן הנקודות החשובות האלה? הן נקודות מן העבר שיש לחזור אליהן ולהתעמת איתן: מקומות של גילוי מיני, מקומות של עוול איום, מקומות של טראומה ומקומות של כינון עצמי.

     

    אבל המפגש אף פעם אינו שלם (למעט פעם אחת, עקרה ונסערת כשלעצמה). בקריית שמונה, נקודת ההתחלה, הוא נזכר באהובתו אלונה, שגרה שם, ובבני המשפחה שלה ש"סילקו אותי ועמדו להחזיק את אלונה שלא תעז להתקרב אליי לעולם". העימות בלתי נמנע, בן-חמו "קורא שוב ושוב את שם הרחוב, שמופיע כמעט על כל בית ומתחתיו המספר המדויק ושם המשפחה". הוא יודע בדיוק היכן הוא ומה למצוא, אבל המפגש אינו מתקיים מלבד בזכרון שלו, שכתוב בפונט שונה.

     

    אחר כך, בקיבוץ מלכיה, הוא נזכר בשני גברים קיבוצניקים בעלי ארומה הומו-אירוטית. הוא אפילו מברר בכניסתו על אחד מהם, אבנר, ומגלה שהוא עדיין שם, בפנסיה. הוא יכול להיפגש איתו. הוא עומד ליד חצרו ש"קל לפלוש אליה". אבל זה לא קורה.

     

    בכרמיאל הוא נזכר בדבר נורא, באלון גדעון, איש צה"ל שקיים יחסים עם חיילת צעירה, ונאלץ לפרוש בבושת פנים אחרי שבן-חמו חשף זאת. "אני לא מבין", כותב בן-חמו, "מדוע אינו עוזב את כרמיאל שהוקיעה אותו". גדעון שם, במקום ידוע באותה עיר שסירב לעזוב, מרחק נגיעה, אבל בן-חמו לא נוגע.

     

    אם עמוס עוז ב"פה ושם בארץ ישראל" מגיע בדיוק לנקודות הקריטיות, ונפגש עם הדמויות שעושות אותן, בניסיון להבין משהו על הארץ הזו, בסתיו 1982, הרי שברדוגו מכריז על האמת: אין עם מי להיפגש. אין עם מי לדבר. כל ההתרחשות הזו היא רק פנימית. בניסיון נואש להפוך אותה לאמיתית, הגיבור שלו מתמכר לחיתוך עצמי, מדמם לאורך כל הדרך, כמעט מת בניסיון מועד לכשלון להוציא את הפנים אל החוץ.

     

    הגיבור שהלך לאיבוד

    הגיבורים האלה תמיד נראים בהתחלה נחושים, סגורים על עצמם, יצרניים. במקרה של בן חמו, מהר מאוד מתברר שהוא אבוד לחלוטין. אבל אצל גוגול זה מתעתע יותר. מי שמבולבל וגורם לקשיים בתנועה, בהגעה אל היעד, הוא הנהג: הרכב הבלתי מהימן שלו משתכר, מאבד את הדרך ומפיל את העגלה, וצ'יצ'יקוב המסכן "הוטח בידיו וברגליו אל הבוץ".

     

    אחר כך הנהג שוקע בהרהורים ולא שם לכרכרה שבאה מולו, ורתמות שתי הכרכרות מסתבכות. מי שאמור להפעיל את המסע הוא זה שמכשיל אותו, ואם זוכרים שהכרכרות הן-הן הגיבורות האמיתיות של הספר הזה, רואים שהמצב בלתי פתיר, ושכל מפגש אמיתי בין שני יצורים עתיד להיות סבוך, ונסער, ומלא קללות וייסורים: "אח, מנוול! הלוא צרחתי אליך בקולי-קולות: קח ימינה, גולם. אתה שיכור או מה?".

     

    איסנדורף, הנטוש בלב שום מקום (גם ברדוגו יכנה חלק מהמקומות שבהם הוא מבקר "אין מקום", מעצים את העובדה שבעצם הוא לא יודע היכן הוא במקומות האלה בדיוק במידה שבה הוא לא יודע היכן הוא גם במקומות המוכרים לכאורה מעברו), יגיד בישירות, "אני מעדיף ליפול קורבן לאיתני הטבע מאשר לבני האדם".

     

    וזה עוד כלום לעומת מה שמצפה לאב ובנו ב"הדרך", שם מפגש עם בני אדם אחרים הוא המוות. "הם יאנסו אותנו ויהרגו אותנו ויאכלו אותנו", אומרת האם לפני שהיא מחליטה לפרוש באופן סופי מהמסע. "המוות הוא לא מאהב", אומר לה האב, רומז לבגידה העומדת להגיע, ונענה ש"אוהו כן הוא כן". אבל האב והבן לא יכולים לסבול את זה, ואפילו את המוות שלה, התרפקות מלאת כוונה ותכנון עם מאהב ישן, מגדיר הבן כמסע, כשהוא שואל את האב "היא הלכה, נכון?" ונענה ש"כן, היא הלכה".

     

    "הדרך", המסע אל המוות
    "הדרך", המסע אל המוות

     

    במקום לקבל את זה שהאם בחרה ביחסים בוגדניים עם מאהב אכזר, הם מחליטים עבורנו שהיא יצאה למסע משלה, כמו הקלישאה הבלתי נסבלת על מי שמת. עשו לי טובה, אל תגידו שמי שמת "יצא למסע לארץ לא נודעת". המוות הוא הסוף, הוא ההגעה אל המקום המיוחל שבו לא צריך עוד לנוע את התנועה הפאתטית, המפחידה, חסרת התועלת, שנגזרה עלינו בחיינו.

     

    זה לא מקרי שהגיבורים האלה הולכים לאיבוד כל הזמן, כושלים מלהבין היכן הם ומה היעד. זה לא מקרי שהם חוששים מהדרך, אותה הדרך שאין להם ברירה אלא להמשיך ללכת עליה. החיים באמת מאוד מאוד מפחידים.

     

    בן חמו מדיע למקום מנחם כמו בית דגן, ומגדיר בן חמו "זמן-אמא". זה מקום טוב, נדיר בזכרונות החיוביים שהוא מעורר. הוא מייחל לרגע אימהי שכזה, כיוון שגם אמא שלו מתה, כמו האמהות של כל כך הרבה נוודים. כמו פרנק מאני, הגיבור של "הביתה" של טוני מוריסון, שצריך לצאת למסע - הוא משקר לעצמו שהמסע הזה ייגמר בהגעה הביתה - בדיוק כיוון שההורים שלו ושל אחותו מתו כבר. המוות הוא הגורם לצאת למסע, והוא הדרך היחידה להפסיק את המסע.

     

    דווקא בבית דגן המוכרת, לכאורה, בן חמו מאבד את דרכו, בניגוד לכל מקומות הטראומה, שבהם הוא מוצא בדיוק את הבית הנכון עם שם המשפחה הנכון על השלט. והניסיון להיעזר בבני אדם אחרים, המפגש, יתגלה גם הוא כטרגי, בצורה מינורית, פס בלתי מורגש של אימה: "לאנתה צריך להגיע?" שואל אותו מישהו. הוא מנסה לענות - "'אני לא יודע, אבל זה ממש במרכז, שדרה רחבה, ויש שם…'. 'לאן אתה צריך להגיע, איך קוראים למקום', קוטע אותו הנמוך, מתעקש לדעת".

     

    יש כל כך הרבה אלימות ופחד בלתי כתובים בשורות הקצרות והמכאיבות האלה, שבהן הגיבור המבולבל, הנשי, הפצוע,

     נתקל בשניים, "הגברים הללו הם כמו יחידה אחת. הם שבעים מנחת ונראה שזה מגיע להם".

     

    אין במפגשים האלה שום דבר ממה שמתאר גוגול כשהוא מנסה להבהיר לקוראים את עוצמת המפגש של צ'יצ'יקוב עם נערה יפה בכרכרה זרה: "תופעה אשר תעורר, לפחות בפעם האחת הזו, רגש שאינו דומה לרגשות שנגזר עליו להרגיש כל חייו. על פני כל העצבונות שמהם ארוגים חיינו, תחלוף בעליצות שמחה זוהרת, כמו שמרכבה נוצצת, שרתמותיה זהב, וסוסיה ציוריים, וברק שמשותיה מבליח, דוהרת לפעמים לפתע על פני איזה כפרון נידח ודל, שלא ראה דבר מלבד עגלת כפר, והמוז'יקים עומדים אז שעה ארוכה בפיות פעורים, מבלי לשוב ולחשוב את כובעיהם, אף כי כבר חלף-עבר לו מזמן ונעלם מן העין הרכב המופלא".

     

    לעזאזל, אפילו את ההתעוררות המינית מתאר גוגול כמו הופעה בלתי צפויה של מרכבה מפוארת. ובעצם, אפילו הרגשות המיוחדים והנסערים הם רק רכב מופלא, אמנם נדיר בהרבה מהרכבים הרגילים, ובכל זאת, רק אמצעי לתנועה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בדרך לשום מקום: הפרדוקס של המסע"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים