שתף קטע נבחר

בלי רגליים: נכי צה"ל שסיימו את תחרות "איש הברזל"

כשהגיעו אתמול לקו הסיום בתחרות "איש הברזל", קשה היה להסתיר את ההתרגשות של הקהל שקידם אותם במחיאות כפיים סוערות - נכי צה"ל שאיבדו את הרגליים שלהם בקרב, אבל לא נותנים לשום נכות להפריע להם בחיים

בין הספורטאים  שהגיעו אתמול (שישי) לקו הסיום של תחרות "איש הברזל" שהתקיימה באילת, בלטו שישה ספורטאים נכי צה"ל קטועי גפיים, שהוכיחו כי עבורם אין אתגר שהוא בלתי אפשרי. השישה מתאמנים במסגרת תוכנית Strides של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF), שהוקמה לפני שלוש שנים במטרה לקדם נכי צה"ל העוסקים בספורט אתגרי ולתמוך בהם.

 

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

 קראו עוד:

בזכות פרוטזה מיוחדת - עופרי בן ה-23 חזר לרוץ

במקום רגל אחת יש לה 7: קטועת רגל רצה במרתון

צפו: הברך הביונית שמאפשרת לנכים ללכת כרגיל

 

התוכנית מפגישה בין עשרות נכי צה"ל, ושולחת אותם למסע בארצות הברית, למכון STEP AHEAD, היוצר סוגי פרוטזות לספורטאים קטועי גפיים, המותאמות להם על פי משקלם ועל פי סוגי הספורט שהם עושים.

 

עלות כל תותבת כ-20־100 אלף דולר, כאשר חלק מהמשתתפים מקבלים שתיים או שלוש תותבות, בהתאם לספורט ולאופי הקטיעה שלהם. במהלך המסע עוברים הספורטאים הנכים אימונים מקצועיים עם התותבת החדשה, בזכותה הם מצליחים לרוץ לראשונה מאז הפציעה.

 

כעת, החליטו שישה מהספורטאים לשתף פעולה ולהתחרות יחד במסלול הכולל  1.9 ק"מ שחייה, 91 ק"מ רכיבה על אופנים ו-21.1 ק"מ ריצה.

 

"יש לנו את הכבוד לסייע ללוחמים הגיבורים האלה לפרוץ גבולות ומגבלות. ואני בטוח שתהיה להם הצלחה גדולה בתחרות איש הברזל". אומר אל”מ (מיל.) עטר דגן, נציג ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF).

 

לפניכם כמה מהסיפורים האישיים שלהם, מעוררי ההשראה:  

שלמה נמרודי. מעולם לא התביישתי ללכת עם פרוטזה ומכנסים קצרים (צילום: מיכל נמרודי) (צילום: מיכל נמרודי)
שלמה נמרודי. מעולם לא התביישתי ללכת עם פרוטזה ומכנסים קצרים(צילום: מיכל נמרודי)

שלמה נמרודי

בן 57, מרמות השבים, נשוי ואב לשלושה.  

 

הפציעה: בשנת 1978 בזמן מבצע "ליטני" בדרום לבנון, היה נמרודי מפקד צוות ביחידת שלדג, כשהצוות בפיקודו נקלע להיתקלות פנים אל פנים עם מחבלים. תוך כדי הקרב, כנראה הפעיל נמרודי מטען צד ורגלו נקטעה מיד מעל הברך.

 

"לקח זמן לפנות אותי", נזכר נמרודי, "אני זוכר שבמסוק הרופאים התלבטו לאן לפנות אותי. אחד מהם אמר שלא אספיק להגיע לרמב"ם בגלל שאיבדתי המון דם. בסוף פינו אותי לבית החולים רבקה זיו בצפת, אליו פינו את כל המחבלים". 

 

נמרודי היה מחוסר הכרה במשך 72 שעות. "כשהתעוררתי ראיתי מולי את הוריי עם פנים נפולות", הוא ממשיך בסיפורו, "אז אמרתי לאמא שלי מיד 'אל תדאגי'".

שלמה נמרודי. איבד המון דם ( צילום: FIDF)
שלמה נמרודי. איבד המון דם( צילום: FIDF)
 

הנכות: "הייתי אז בן עשרים וחצי. הבנתי שהחיים לא יהיו אותו דבר, אבל לא השקעתי בזה מחשבה. ההבנה האמיתית מגיעה מאוחר יותר בחיים".

 

אחרי שיקום של שלושה חודשים, החליט נמרודי שהוא לא יוותר לעצמו על כלום. "אמרתי שאעשה מהלימון לימונדה". הוא מחייך, "מיד אחרי השיקום יצאתי לטיול תרמילאים בארה"ב לבד למשך חצי שנה. הסתדרתי לבד עם הקביים. אף פעם לא היו לי מעצורים. מעולם לא התביישתי ללכת עם מכנסיים קצרים ופרוטזה".

 

הספורט: נמרודי מעיד על עצמו שתמיד היה ספורטאי מצטיין. גם אחרי שאיבד את רגלו, חיפש דרכים להמשיך לעסוק בספורט. "בשלב די מוקדם, ראיתי תמונה של אחד מילדי קנדי, שנפצע והיה קטוע רגל, עומד על פסגת הר מושלג עם ציוד סקי", מספר נמרודי, "אז אמרתי שאם הוא יכול, גם אני יכול. בניתי לעצמי מגלש מיוחד, עליתי לחרמון וניסיתי לגלוש. התרסקתי כמובן". הוא צוחק.

 

נמרודי לא נטש את חלום הסקי, כמו גם את החלום לרכב על אופנים ולעשות טריאתלון. בינתיים הסתפק בשחייה בבית הלוחם ובלימודים אקדמיים. הוא החל לעבוד כיועץ כלכלי במשרד הבטחון עד שטס בשנת 1995 לארה"ב במסגרת עבודתו בחברת אינדיגו. שם נחשף לטכנולוגיות החדשות בתחום הפרוטזה.

 

"בשנת 2003 עשיתי טריאתלון עם פרוטזת הליכה רגילה. ארגנתי משהו שיקשור אותה לרגל כדי שלא תיפול בזמן הרכיבה על האופניים". הוא מתאר, "שנה אחר כך עשיתי את הטריאתלון בניו יורק עם תותבות מיוחדות שהזמנתי, אבל הן לא התאימו לי. כמה מטרים לפני קו הסיום התותבת עפה לי. נעצרתי, החזרתי אותה למקום וככה חציתי את הפיניש ליין. ממש כמו בסרטים".

 

שלמה נמרודי. הפרוטזה עפה לפני קו הסיום (צילום: פיל קרוטר ) (צילום: פיל קרוטר )
שלמה נמרודי. הפרוטזה עפה לפני קו הסיום(צילום: פיל קרוטר )

כשסיים את המירוץ, ניגש אל נמרודי משתתף אחר בתחרות, גם הוא קטע רגל, ואמר לו שהחוכמה היא למצוא פרוטסיזט מתאים. הפצוע אף המליץ לו על חברת  STEP AHEAD המתמחה בייצור פרוטזות והתאמתן אישית לספורטאים קטועי גפיים.

 

ההיכרות עם עולם הפרוטזות הייעודיות לספורט, פתח בפני נמרודי אופקים חדשים וייצר לו חלומות נוספים שרק המתינו להגשמה. לפני כשלוש שנים קיבל פנייה מארגון ידידי צה"ל בישראל (FIDF), שהציעו לו לקדם יחד עימם את תוכנית Strides. נמרודי נענה בשמחה.

 

איש הברזל: "איירון מן אילת נחשבת אחת התחרויות הקשות גם בגלל תוואי התחרות וגם בגלל תנאי מזג האוויר" אומר נמרודי "אני ארכב 90 ק"מ. יחד איתי רוכבים גם אשתי והבן הצעיר שלי 180 ק"מ. מבחינתי העובדה שאני משתתף בתחרות עם אנשים בריאים, היא חשובה מהכל".

  

 

איציק גבאי. נשאר לשרת בצבא לאחר הפציעה (צילום: FIDF) (צילום: FIDF)
איציק גבאי. נשאר לשרת בצבא לאחר הפציעה(צילום: FIDF)

איציק גבאי

בן 58, מהוד השרון, נשוי ואב לשלוש בנות

 

הפציעה: במהלך שירותו כמג"ד בגבעתי בשנת 1985, נפצע גבאי תוך כדי הכנות לפעילות מבצעית ואיבד את רגלו מתחת לברך. הוא אינו שש להרחיב בדיבור על הפציעה.

 

הנכות: "מיד אחרי הפציעה החלטתי שאני נשאר בצבא", אומר גבאי, "חודשיים אחרי כן, כבר חזרתי עם הפרוטזה להמשך שירות קרבי". לפני כעשר שנים השתחרר גבאי בדרגת אל"מ.

 

"המוטיבציה שלי לא באה מרצון להוכיח שום דבר". הוא מבהיר, "אני מעדיף לשים את הפציעה בצד. לא זה מה שישנה את אורח החיים שלי. אני מנהל אורח חיים רגיל. אין נחל וואדי בארץ שהבנות שלי לא טיילו בו כשאני סוחב אותן במנשא על הגב".

 

איציק גבאי. "אני מעדיף לשים את הפציעה בצד" (צילום: FIDF) (צילום: FIDF)
איציק גבאי. "אני מעדיף לשים את הפציעה בצד"(צילום: FIDF)

הספורט: "תמיד היה לי חיבור לספורט". מספר גבאי, "כשהשתחררתי, התחלתי לעשות ספורט אתגרי ולעסוק ברכיבה על אופני הרים וחתירה בקייאק ימי. הגעתי לחתירה כי לרוץ לא יכולתי עם הפרוטזות הראשונות".

 

גבאי השתתף ב-"Trans Alp" שהוא מירוץ אופני שטח באלפים הנמשך שמונה ימים לאורך 670 ק"מ ו- 21,00 מטרים טיפוס. בנוסף, השתתף פעמיים בתחרות חתירה בקיאקים הארוכה בעולם לאורך 740 ק"מ.

 

"בשנת 2012 הציעו לי להצטרף לפרויקט Strides, ואמרו שיתנו לי רגל לריצה ורגל לרכיבה". מוסיף גבאי, "זה מאד ריגש אותי לרוץ שוב".

 

איש הברזל: "לפני חצי שנה היינו במסע אופנים בניו יורק, ואז החלטנו שאנחנו רוצים להשתתף בתחרות איש הברזל. אמנם אני בשגרת אימונים תמידית ומתאמן כעשרים שעות שבועיות, אבל עשינו אימון משותף בעתלית ובו תרגלנו את ההחלפות". הוא מתאר, "יש לנו רצון עז, אבל רצון לא מספיק. לספורט מסוג זה צריך גם פרוטזות איכותיות". 

דיוויד פרץ. קטיעה היא מגבלה ולאו דווקא נכות (צילום: שוץ צילום ספורטאים)
דיוויד פרץ. קטיעה היא מגבלה ולאו דווקא נכות(צילום: שוץ צילום ספורטאים)
 

דיוויד פרץ

בן 53, מבית עובד, נשוי ואב לשלושה

 

הפציעה: במהלך מלחמת לבנון הראשונה היה פרץ קצין צעיר בהדסה קרבית. בשנת 1985, בעת שניסה לחלץ פצוע משדה מוקשים, הציוד לא פעל כראוי ופרץ הפעיל מוקש. רגלו השמאלית נקטעה מתחת לברך.

 

במהלך החילוץ, כשהוא בהכרה מלאה. הוטס לבית חולים רמב"ם במסוק. כשהגיע למיון, הרופא שאל אותו, תוך כדי הליכה: "איך אני הולך?". פרץ הופתע מהשאלה, אך אז אמר הרופא: "אני קטוע מעל הברך".

 

הנכות: "קטיעה היא מגבלה ולאו דווקא נכות". טוען פרץ  "לנכה יש קונוטציה שלילית. אני מרגיש אדם בריא עם מגבלה מסוימת, חסרה לי רגל. הפציעה מעולם לא הגבילה בשום פעילות".

דיוויד פרץ ואשתו רוית. עישן עד לפני ארבע שנים (צילום: FIDF) (צילום: FIDF)
דיוויד פרץ ואשתו רוית. עישן עד לפני ארבע שנים(צילום: FIDF)

הספורט: "עד לפני ארבע שנים עישנתי, ומעולם לא עשיתי ספורט". מפתיע פרץ, "לפני ארבע שנים הפסקתי לעשן והתחלתי לעלות במשקל. בעקבות המלצה חמה של אשתי והילדים, הבנתי שאני צריך לעשות משהו עם עצמי".

 

פרץ הצטרף לקבוצת ריצה, בה הוא היה קטוע הרגל היחיד. "אף פעם לא היו לי כוונות לרוץ למרחקים ארוכים". הוא מחייך, "התחלתי בהליכה. במהלך הזמן רצתי שני מרתונים שלמים ועשיתי טריאתלון".

 

איש הברזל: "זו פעם ראשונה שאני משתתף במירוץ עם עוד קטועי גפיים", אומר פרץ, "אנחנו עושים הכל כמו כולם, בלי הנחות וזה כיף. בלי התמיכה של אשתי והילדים, זה לא יכול היה לקרות. כשיש כלים מתאימים לרוץ איתם והדרכה מתאימה, השמיים הם באמת הגבול".

 

 



 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: FIDF
מתאמנים לאיירון מן. "רצון זה לא מספיק, צריך גם פרוטזות איכותיות"
צילום: FIDF
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים