מאושרים פחות: מדוע צעירים סובלים יותר?
מחקרים מראים שמגיל 20 רמת האושר יורדת בעקביות עד סביבות גיל 50, שם מתרחשת נקודת מפנה מעניינת במיוחד. למה זה קורה ואיך אפשר כבר עכשיו להקדים את המהפך
הכרתם פעם אדם שטען שהוא מאושר? כנראה שלא. מעט מאוד אנשים יעידו על עצמם שהם מאושרים, וזה מפתיע, מפני שיש לנו את כל האפשרויות להגיע למקום של אושר. אנחנו חיים בשפע ולא במחסור, אנחנו בוחרים עם מי להתחתן, אנחנו בוחרים מה ללמוד, באיזה מקצוע לעסוק ואיפה נתמקם בעולם, הרפואה התקדמה ומגדילה את הסיכויים של החולים להבריא ושל חשוכי הילדים להוליד, הטכנולוגיה מאפשרת לקבל את כל המידע שאתה זקוק לו בקלות ובמהירות.
נדמה, שכל התנאים קיימים כדי לייצר את האושר המיוחל, ובכל זאת, מחקרים מראים שמגיל 20 רמת האושר יורדת בעקביות ומגיעה לשפל בסביבות גיל 40-45 (הדפוס הזה של אובדן האושר אינו תלוי במצב אישי כמו נישואין, ילדים, רמת הכנסה וכו' ואינו מייצג רק השוואה סטטיסטית, אלא נמצא גם במחקרים אשר עקבו אחר אותם האנשים לאורך שנים ובמספר רב של מדינות).
למה זה קורה?
באופן טבעי, האושר זכה לתשומת לב מחקרית נרחבת, והממצאים מראים "שנסיבות החיים האובייקטיביות לא קובעות את שביעות הרצון הסובייקטיבית מהחיים". אז למה יש ירידה בחוויית האושר בשנים הכי יפות שלנו ומה כן משפיע על רמות האושר? לזה יש כמה תשובות, כדלקמן.
1. פרדוקס חופש הבחירה: פרופ' בארי שוורץ, פסיכולוג אמריקאי, מראה לנו שבבחירה בין מגוון גדול של אפשרויות תמיד יש תסכול. כשאתה בוחר למשל סוג טלוויזיה מסוים, הרי שבמקביל בחרת לוותר על היתרונות שיש בסוג אחר של טלוויזיה. כל חיסרון קטן במוצר שקנית יעורר בך את החרטה על הבחירה הלא מושלמת. ומי בחר באפשרות הפחות טובה? אתה!
לאכזבה הזו יש אפקט מצטבר מפני שלפניך אין-סוף בחירות: מתי להביא ילדים – לפני ביסוס קריירה או אחרי, איזה ביטוח לעשות, איזו מכונית לרכוש, מה ללמוד, איזה סלולרי לרכוש, איזה טיפול רפואי עדיף, האם לענות לשיחה/למייל, איזה ג'ינס לקנות: בגזרה גבוהה או נמוכה, עם כפתורים או עם ריצ'רצ', סקיני או מתרחב, מולבן או דהוי.
פרופ' בארי מציין שאין-סוף האפשרויות מעלות מאוד את רמת הציפיות: הרי מתוך מגוון כל כך גדול של אופציות, אחת מהן חייבת להיות מושלמת עבורי. וכשאתה משווה את הבחירה שעשית לציפייה שלך – אין אפשרות שלא להתאכזב. עכשיו נותר לך רק לצרף יחד את כל האכזבות שלך ממאות הבחירות שאתה עושה מדי יום מחש, והתוצאה היא חוסר שביעות רצון. כי כשהכל אפשרי – אתה לא מעלה אושר אלא מפחית את שביעות הרצון.
2. פרדוקס המידע העודף: תחושה דומה של חרטה והחמצה נחווית מידי יום בעקבות השימוש בטכנולוגיה התקשורתית. פעם, כשהיה ערוץ אחד בלבד בטלוויזיה, לא היתה תחושת החמצה מפני שלא היה דבר אחר להחמיץ. היום כמות המידע שהאדם יכול ו"חייב" להיחשף אליו היא כל כך עצומה, דרך מגוון ערוצי טלוויזיה ומגוון הרשתות החברתיות, עד שבהכרח אתה מחמיץ המון דברים אחרים. בכל מקום שתבחר להיות בו זה אומר שהחמצת אלפי דברים אחרים. זה לא היה צורב באם המקום שבחרת להיות בו נתן לך תחושת סיפוק שכלית או נפשית. אך באם בסוף הגלישה אתה לא מרגיש שהפקת משהו – אתה בהכרח מרגיש שפספסת משהו אחר.
<<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
אושר הוא רגש המבטא מצב נפשי של אדם שמקורו בהנאה וסיפוק, והאושר הגדול ביותר מגיע מסיפוק עצמי. פילוסופים טוענים, כי המטרה של בני האדם בעולם היא למצוא את האושר, וגם היהדות מדגישה את החיים בשמחה כערך עליון, אך מדגישה את ההבדל בין הוללות (כמו מסיבות, שכרות והתפרעות) לבין שמחה אמיתית. הדברים המעניקים שמחה אמיתית קשורים ליכולתו של אדם להשיג סיפוק עצמי ושלווה פנימית. האם תחושות הפספוס והחרטה שאנחנו נידונים לחוות עשרות פעמים ביום, מעניקות שלווה פנימית? האם אלפי "בחירות שגויות" מובילות לסיפוק עצמי? התשובה כמובן שלילית, ועל כן, לא פלא שמגיל 20 רמת האושר יורדת בעקביות.
אז מה כן יכול להשפיע על רמת האושר שלנו?
1. הגשמת הייעוד העצמי: באופן כללי, יש את הרצוי ויש את המצוי. בחיים הרצוי הוא הגשמת הייעוד שלך. הטבע בנה אותנו כך שהתגמול העמוק ביותר, הסיפוק הגדול ביותר, המשמעות לחיים והרגשת השלמות תבוא מהגשמת הייעוד שלך. ואכן, מימוש הורי מספק את תחושת האושר העמוקה ביותר. מימוש מקצועי ממלא אותך בסיפוק עצמי, אך יש עוד מימד למימוש העצמי והוא הצמיחה האישית. זהו יעד קשה להשגה מפני שהוא דורש מודעות עצמית גבוהה לפחדים המעכבים אותנו, לכמיהות העמוקות שלנו, לחסרונות וליכולות שלנו. וגם אז, הדרך, ממציאת הייעוד ועד הגשמתו, רצופה במחסומים אישיים, כלכליים וחברתיים. רק מעטים מצליחים לעבור את ההתמודדות הקשה.
חוקרים מתחומים שונים, כולל חקר המוח, הגיעו להבנה שהתנאים האופטימאליים ביותר לעשות את המסע הזה, שהוא קשה מאוד אך מתגמל מאוד, הוא בתנאים של אהבה זוגית. ויש בזה גם היגיון – הרי בחברה האגואיסטית שבה אנו חיים, איפה עוד ניתן למצוא עזרה ותמיכה אינטנסיבית לאורך שנים? עמיתים לעבודה יכולים לתת עצה וחברים יכולים לתת תמיכה נקודתית. אבל היכרות מעמיקה, סבלנות, יוזמה לעזור, לשקף, לוותר, לתמוך ולעודד יום יום לאורך שנים, אפשר למצוא רק במקום של אהבה רומנטית גדולה.
2. נתינה לאחר: אם הרצוי מתרכז בתוכן לאושר, הרי שהמצוי מתרכז באמצעי לאושר, והמקור לתחושת הסיפוק העצמי תמיד קשור בנתינה משמעותית מעצמך לאחר. למעשה, מקורה של המילה 'אושר' הוא במילה 'אישור' ("באושרי כי אישרוני בנות", בראשית ל', י"ג), זאת משום שהגורמים לאושר קשורים בהערכה (אישור) לפעולות האדם ואישיותו. ככל שהנתינה משמעותית יותר, כך רמת הסיפוק גדולה יותר. קל לסמן "לייק" או לכתוב תגובה רגשית מתלהמת, קשה יותר לכתוב תגובה מעמיקה וקשה עוד יותר לכתוב מאמר מוצלח. ככל שהאתגר גדול יותר, כך התגמול הרגשי מספק יותר.
3. קיטצ' במינון: אם נחזור לאכזבות הקטנות המלוות אותנו בשימוש בערוצי המדיה, הרי שהדרך לצמצם אותם היא לשים לעצמינו גבולות בין פעילות שמטרתה "לרוקן את ראש" לבין פעילות שממלאת את הראש, את הלב ואת הנשמה.
נראה, שעם הגיל, התובנות הללו מחלחלות באדם, מפני שאותם מחקרים המראים שמגיל 20 רמת האושר יורדת בעקביות, מראים גם שבסביבות גיל 45-50 מתרחש מהפך ורמת האושר מתחילה לעלות. הסיבות הן שינוי המיקוד מתחרות חברתית על סטטוס חברתי לחיבור חברתי (נתינה משמעותית מעצמך לאחר), הפחתת רמת הציפיות וצמצום כמות האכזבות (קיטצ' במינון), שימוש בניסיון חיים והתמודדות קלה יותר עם אי-וודאות (הסרת אחד המכשולים המהותיים בדרך להגשמת הייעוד שלך).
עכשיו הכדור עובר אליך – האם תמשיך לזרום במורד עקומת האושר עד גיל 45-50 או שתפעל עוד היום כדי להקדים את המהפך בעקומה?
ד"ר אורלי בלומברג- מזרחי, מומחית בזיהוי מהיר של דפוס הזוגיות. בעלת הקליניקה "בלב שלם".
לפנייה לכתב/ת 
