ארנה קזין: "כותבת כדי לגעת בסטיות שלי"

בפתח הדבר לספר "לטפס על ההר, או איך לכתוב" (הוצאת "אחוזת בית), כותבת ארנה קזין: "אני כותבת כדי לגעת בסטיות שלי, בגחמות שלי, באלימות שלי, באסתטיקה ובאתיקה שלי. אני כותבת כדי להיות נוכחת כל כולי. וכדי להיות מתבוננת כל כולי. אני כותבת כדי לשבור שתיקה". הניסוח היפה הזה נשאר בתודעה ובלב במשך הקריאה בספר, שבו מספקת קזין עוגנים לכותבים (לאו דווקא מתחילים), ודנה בתהליך המרתק של הכתיבה.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר 

"השאלות 'למה אני כותב' (לאיזו תכלית) או 'מדוע אני כותב' (מאיזו סיבה) מעסיקות סופרות וסופרים מאז ומתמיד, והולידו לא מעט חיבורים יפהפיים", מסבירה קזין בראיון עמה. "התשובות נעות בין זו השכיחה של סופרים רבים - אני כותב (או כותבת) כי אני לא יודע (או יודעת) לעשות שום דבר אחר - לבין התשובה המלאה והעשירה של ג'ורג' אורוול, בחיבורו 'למה אני כותב', שמצביע על ארבעה מניעים לכתיבה: האגואיסטי, האסתטי, ההיסטורי והפוליטי.

"לטפס על ההר או איך לכתוב" - כותבים כי לא יודעים לעשות משהו אחר

"הבנתי, אחרי מחשבה, שאני כותבת, בין השאר, כדי להעניק מרחב וקיום לחלקים שלי שמושתקים בחיים שמחוץ לכתיבה. הצדדים שאסור להם לבוא לידי ביטוי במערכות היחסים שלי עם העולם הממשי. לא רק הצדדים האפלים, אלא גם הנרגשים. כל מה שאינו תרבותי, אולי. כל מה שמרוסן".

דומה כי לאורך כל שנות עבודתה הענפה, קזין בחרה בערוצים הפחות מקובלים של הכתיבה הישראלית, לא אלו שמתחנפים למיינסטרים, ובייחוד - אלו שאינם קשורים לכתיבה פרוזאית. משנות התשעים היא כותבת בעיתונות על תרבות, גלובליזציה, חברה, פמיניזם וזהות מינית, ופרסמה מסות רבות.

בשנת 2004 ראה אור ספרה "במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה" בהוצאת "בבל", וארבע שנים לאחר מכן פרסמה באותה הוצאה את הספר "על הנוחות". בשנת 2011 פרסמה את הספר "אפס עד 12 - יומן השנה הראשונה", שבו התחקתה בכתיבה יומנית חושפנית למדי אחר תהליך ההורות שלה וגם של זוגתה. בנוסף, ערכה בעברה סדרה לספרות עיתונאית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"; כל הסוגות הללו - של כתיבה שאינה פרוזה - זניחות למדי במו"לות הישראלית.

כתיבה שמחמיצה את עצמה

קזין מציינת שלא רק שהספרות העיונית חסרה בספרות הישראלית - אפילו אין לה שם בעברית. "אני חושבת שהמושג 'כתיבה עיונית' מחמיץ את סוג הספרות שאני מבקשת להעלות על נס. לא מדובר בכתיבה אקדמית, או בכתיבה מדעית, או אינטלקטואלית לשמה, אלא בפרוזה שאינה בדיונית. נון-פיקשן.

"ישנן יצירות מופת ספרותיות בסוגות הלא בדיוניות, ובהן הממואר והמסה האישית, שנהנות מאיכות פואטית שאינה נופלת ממיטב הנובלות, הרומנים והסיפורים. החיבור של ג'ונתן פרנזן על מחלת האלצהיימר של אביו, החיבור של ברברה ארנרייך על מחלת הסרטן שלה, החיבורים של וירג'יניה וולף על כתיבה ונשיות, החיבורים של ג'ורג' אורוול על כל נושא, מאיך שותים תה באנגליה דרך מה זה להיות עני בפריז ובלונדון, ועד איך זה להיות נציג של האימפריה הבריטית (ב"להרוג פיל" המופתי שלו) בארצות שהאימפריה דרסה.

"ספרות לא בדיונית היא ספרות חיונית מבחינה אמנותית וחיונית מבחינה פוליטית", היא מוסיפה. "הכותבים של המסות האישיות מוסיפים כל אחד את זווית הראייה שלו ביחס לאיך החברה פועלת ומופעלת, ואיך רצוי שתהיה. וזאת תוך נשיאה באחריות לדברים שנכתבים, בלי להסתתר מאחורי מסך הבדיון.

"מדהים בעיני איזה פער יש בעניין הזה בין תרבות הכתיבה האמריקאית, למשל, לבין זו הישראלית. את המסות האישיות והממוארים נמצא לא פעם בקדמת החנויות, ובראש רשימות רבי המכר בארצות הברית. ואצלנו, אם יוציאו אותם לאור, את הממוארים והחיבורים האישיים, יסתירו אותם מאחורי הכותרות 'רומן תיעודי' או 'סיפור המבוסס על אמת', לכל היותר.

"אני חושבת שזה קשור למקום שתופסת אצלנו הלאומיות, והפטריארכליות בספרות העברית. אבל אני גם בטוחה שזה משתנה בימים אלה ממש".

מה הביא אותך לכתוב את הספר החדש שנושאו מעשה הכתיבה?

"מדריכי כתיבה וחיבורים על כתיבה הם ז'אנר בזכות עצמו, עשיר מאוד באנגלית ובצרפתית, ואחד האהובים עלי. יש בו מגוון רב, שנע בין חיבורים מופתיים על כתיבה כמו אלה של ג'ורג' אורוול ווירג'יניה וולף, רילקה והלן סיקסו, לבין מדריכי הכתיבה המעשיים יותר, כמו אלה האמריקאים של אן למוט ושל נטלי גולדברג.

"החיבורים והמדריכים האלה משמשים כבני לוויה לכתיבה, הם עסוקים בתהליך הכתיבה, בגישה לכתיבה, ביחס אל הכתיבה, במקום שהכתיבה תופסת בחיים. הם מעוררים השראה ומעניקים דחיפה ועידוד ורעיונות לעבודה. נראה לי שבשל בי הרצון, אחרי כשבע שנים של הנחיית כותבות וכותבים, להוסיף את היצירה שלי, את נקודת המבט שלי, את הסיפור המסוים שלי לז'אנר האהוב.

"הספר הוא מדריך שמשתייך למסורת הזאת, ומבקש לשאול ממנה עקרונות ורעיונות לטובת תרבות הכתיבה בעברית - שאין בה כמעט יצירות מקוריות בסוגה הזאת".

ארנה קזין - אוהבת ללוות את הכותבים(צילום: ינאי יחיאל)

קזין מציינת כי ישנו אגף אחר של מדריכי כתיבה, שאליו היא פחות מתחברת. "אלה מדריכים מסוגו של 'סיפור' של רוברט מקי, נניח. מדריכים שמבקשים לשרטט שיטה, או נוסחה, לכתיבת סיפור אפקטיבי - איך בונים דמות, איך בונים עלילה, איך מעצבים קונפליקט, וכיוצא באלה. זהו סוג אחר של התייחסות למלאכת הכתיבה, שיש לו ערך רב לעצמו, אבל התשוקה שלי אינה שם".

אחת התשוקות הגדולות של קזין היא ליווי של כותבים על כתב יד שלהם. כבר שנים רבות היא מעבירה סדנאות כתיבה בסוגות שקרובות ללבה. היא מציינת שיש עונג גדול במפגש עם כותבים וכותבות שנמצאים בשלבים התחלתיים של עבודה על כתבי היד שלהם, משום שטמונה בו האפשרות לחזות בתהליך השיפור.

"כלומר, לראות איך הם מאתגרים את עצמם לשאול שאלות, לרדת לפרטים, להתבונן במראה, לגעת במה שקשה לגעת, ואיך הטקסטים שלהם מתרוממים תוך כדי העבודה הזאת לגבהים חדשים", היא מבארת. "עונג מיוחד גם טמון באופן שבו משתתפים בסדנאות הקבוצתיות יודעים לנסח משובים מאלפים, קשובים, נבונים. פעמים רבות הם עושים את העבודה שלי טוב ממני".

אחת הביקורות שמופנית כלפי סדנאות הכתיבה וחוגי "כתיבה יצירתית" באוניברסיטאות והמכללות, היא שלא ניתן ללמד כתיבה.

"אני חושבת שזו ביקורת שמאפיינת את העידן הישן בתרבות הכתיבה הישראלית, וזו לא שאלה ששואלים בתרבויות כתיבה אחרות, בוגרות יותר, כמו זו האמריקאית למשל, שבה סדנאות כתיבה ומחלקות לכתיבה באוניברסיטאות הן חממה שבה גדלים וגדלו בגאווה מגדולי הסופרים בעולם (תראה, למשל, את רשימת הבוגרים של תוכנית לימודי הכתיבה באוניברסיטת איווה - ריימונד קארבר, נתן אנגלדר, פלאנרי או'קונור, אם לציין אחדים).

"השאלה היא לא אם אפשר ללמוד כתיבה אלא איך אפשר ללמוד כתיבה. אנחנו לומדים מעצם הכתיבה, כלומר מתרגול, ואנחנו לומדים מקריאה של סופרים אהובים וטובים, ומדיאלוג עם עורך או עורכת טובים, ואנחנו לומדים מחיבורים על כתיבה וממדריכי כתיבה, וחלק מאיתנו גם לומדים ממנחים, וממפגשים קבוצתיים, מסיעור מוחות קבוצתי, מטעויות והתנסויות של אחרים שמשתתפים בסדנאות, מהאתגרים שמציבים לפתחנו מנחי הסדנאות.

"בטח שאפשר ללמוד כתיבה. ובטח שאפשר ללמד. בין שהכותבים ניחנים בכישרון ובין שלא, הם עוברים דרך של לימוד והתפתחות ושיפור בכתיבה. אין אפשרות אחרת".

את המסע הזה מבקשת קזין לשרטט בספרה החדש, והיא עושה זאת בין השאר על ידי כך שהיא משתפת את הקוראים בחוויותיה האישיות ובפרטים אינטימיים המעניקים לספר אופי וידויי יוצא דופן. אך מהי בעצם משנתה לגבי כתיבה טובה?

"המשנה שלי היא בעצם המשנה של האסכולה האנגלוסכסית בכתיבה, בשונה, נניח, מזו הקונטיננטלית, הצרפתית", היא מסבירה. "בתמצית, העניין הוא המלצה חד משמעית להעדיף את התיאור על פני התיאוריה. כלומר, להעדיף את הפרטים על פני ההכללות. את המסוים על פני הטיפוסי. את הממשי על פני הערטילאי.

"הרעיון הוא שרק דרך הקונקרטי אפשר באמת לגעת במופשט. הליכה בכיוון השני מובילה למבוי סתום. מה שמבדיל פעמים רבות בין כתב יד בעייתי לבין כתב יד טוב, שמתקרב לכדי יצירה ספרותית בעלת ערך, הוא ההבדל בין כתיבה בסופרלטיבים וכותרות לבין כתיבה שמפיחה חיים בדמויות, ברעיונות, בסיפור דרך הפרטים שלהם. במלים אחרות, אני מאלה שמאמינים בבהירות כערך בכתיבה. ובכנות, כערך בכתיבה. ובדיוק, כערך בכתיבה".

בספר את מרבה לצטט סופרים והוגים שכתבו על כתיבה. מי הם מקורות ההשראה וההשפעה העיקריים עבורך?

"מגדלור אחד נישא מעל הכול, ללא ספק, מתגלם בווירג'יניה וולף. ואני מתכוונת בעיקר לכתיבה המסאית שלה, לאופן שבו היא הולכת בעקבות סימני השאלה. מתבוננת. משתהה. לא מוותרת לעצמה ולא מוותרת לנו. וגם מתענגת על השפה.

"אי-בי וייט האמריקאי, שחיבר את 'היבטים של סגנון' - עשרת הדיברות של הכותבים באנגלית - וחיבר גם מסות נפלאות אחרות, הוא מגדלור נוסף. וגם ג'ורג' אורוול, וגם הנרי דיוויד ת'ורו, ועוד רבים וטובים שכתבו יצירות בסוגת המסה האישית, ועסקו בין השאר בהרהור על כתיבה במיטבה. סופרים שמעלים על נס את הפשטות והכנות והבהירות בכתיבה".

הספר רואה אור בימים אלו, אבל קזין לא חדלה לכתוב לרגע. בהמשך השנה תראה אור נובלה בלשית שלה, "גוזל", בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הגיבורה היא אליענה דוידוב, אורניתולוגית - חוקרת ציפורים - שהופכת בעל כורכה לבלשית. "היא לסבית. היא בודדה. היא מרשימה", מספרת קזין בהתרגשות, "ואני מתכוונת לתת לה להוביל סדרה של בלשיות בתקופה הקרובה. זה בהחלט פרויקט יקר ללבי".

על אף ההתרגשות הרבה מפרסום ספרים חדשים, ברקע נמצא המצב המטלטל שבו נמצא תחום המו"לות הישראלית שלאחר החוק להגנת הספרות והסופרים. האם תהיה לו השפעה חיובית?

"קשה לומר", היא משיבה. "אני מנחשת שיש כאן התפתחות דיאלקטית. מצד אחד הרבה כבר לא כתמול שלשום. ההוצאות הממוסדות נפגעו מהמשבר, חוק הספרים מקשה על הצלחות מיידיות, ההוצאות גם נפגעו משינויים בדפוסי המו"לות בעולם כולו, היכולת של ההוצאות להשפיע על שוק הספרים הצטמצמה.

"מצד שני, יש הקפדה יותר גדולה על בחירת כותרים טובים, וזו תוצאה של זהירות רבה יותר מבעבר. מצד שלישי, יש יותר אפשרויות להוצאה לאור. אפשר גם לבד. אפשר גם בקובץ דיגיטלי.

מצד רביעי, מתפתחת תרבות של מימון המונים, הוצאת ספרים לפי ביקוש של הקהל, שהיא אפשרות מעניינת ומאתגרת לשיווק ספרים. מצד חמישי, מתפתחת תרבות של עריכה והנחיה - הטובים שבכותבים יודעים שלא מספיק לכתוב ולהדפיס. שצריך לעמוד בסטנדרטים

גבוהים של דיסציפלינת הכתיבה, כדי ליצור דבר מה בעל ערך. שצריך, בכל מקרה ותמיד, עורכים טובים ותהליך טוב של עריכה, לפני שהיצירה רואה אור. הכול קורה בעת ובעונה אחת, ומעניין לראות מה עוד יתאפשר, מה עוד יתגלה ככלים חדשים לשמירה על איכות ספרותית ולהשגתה".

בשנים האחרונות היתה כמעט אינפלציה של ספרים חדשים. דומה כי כולם כותבים או רוצים לכתוב. האם אין בריבוי הזה גם פן שלילי? משהו שמסיט את חוש הביקורת הצידה ומקבל את כל מי שכותב?

"אני חושבת שתמיד רבים רצו לכתוב. ושבעבר ההוצאות הממוסדות יכלו לקבל יותר כותרים לפרסום, ותמיד גם הרבה כתבי יד נדחו, ואילו עכשיו הולכת וצומחת תרבות של עבודה על הכתיבה והתפתחות בכתיבה.

"אני חושבת שההוצאה העצמית היא אפיק מאתגר, ושהכוח להכריע מיהו סופר כבר אינו שמור בידיים מעטות, של עורכים רבי כוח. וגם זאת אני חושבת: מי שישרוד, מי שיוציא לאור יצירות בעלות ערך, שיהדהדו בנפשם של קוראים ויחזיקו מעמד, הוא מי שלא יוותר על תהליך העבודה, על עריכה באיכות גבוהה, מי שלא יזדרז להדפיס את מה שכתב. כלומר, הרבה משתנה בתרבות הכתיבה בישראל, אבל המהות נשארת. והמהות היא עבודה, וכישרון שנרתם לעבודה".