הקול בתוכי יודע שאנשים כמוני צריך להרוג
שכולם יגידו כמה שהם רוצים שאני בן זונה ושאין לי לב. אני לא אתווכח עם אף אחד. לא אנסה לטהר את שמי, כי אין כאן מה לטהר. אין מה לצבוע לבן. הכול שחור. ואני יכול לשקר לכולם. בטח לה. אבל לעצמי אני לא יכול
עכשיו בערוץ יחסים:
לשקר אין רגליים: איך מתוודים על בגידה?
בגידה רגשית: האם היא קשה מבגידה פיזית?
את ההיא זיינתי. ממש ככה. לא עשיתי איתה אהבה כי אהבה עושים עם מי שאוהבים וזיון עושים עם מי שבא לזיין. אבל עם זו שישנה לצידי בכל לילה במיטה, זו שמבשלת לי ומכבסת לי ודואגת אם אני מזיע באמצע הלילה, זו שיום אחד תהיה האימא של הילדים שלי. איתה יכולתי רק לעשות אהבה. אבל האהבה הזו עם השנים הפכה קרה, חסרת רגש, חסרת תשוקה. היא הרגישה כמו מעמסה, כמו משימה שעלי לבצע, בדיוק כמו לשלם חשבון לעירייה או לעצור במכולת בדרך הביתה. בקושי עמד לי כשהיא נגעה בי. הייתי צריך להתאמץ.
אבל ההיא, ההיא לא הייתה צריכה לגעת. גם לא להתאמץ. ההיא רק הייתה צריכה לדבר. רק להסתכל. רק להריח את הריח החריף שלה בכל בוקר במשרד, והוא כבר התקשה. ואותו אי אפשר לחנך וגם לא לאלף. הוא עומד כשבא לו והוא לא עומד כשלא בא לו. אז שכולם יגידו כמה שהם רוצים שאני בן זונה ושאין לי לב. אני לא אתווכח עם אף אחד. לא אנסה לטהר את שמי, כי אין כאן מה לטהר. אין מה לצבוע לבן. הכול שחור. ואני יכול לשקר לכולם. בטח לה. אבל לעצמי אני לא יכול.
הג'וני מיטשל שלי
שלפתי ז'קט ג׳ינס מהארון ונתתי לה נשיקה. ״את הג'וני מיט׳של שלי״, אמרתי, והיא חייכה. והחיוך הזה רק הכאיב יותר כי היא באמת הג'וני מיט׳של שלי. ואם היא ג׳וני מיטשל, אז מה ההיא? ג'ניס ג'ופלין אולי, עם קול צרוד מסיגריות וויסקי.התחיל לרדת גשם. טיפות גדולות של חורף ניתזות על שמשת הרכב בקצב מונוטוני קבוע. משתהות לרגע ואז, בעזרת טיפה גדולה יותר, מתחילות בגלישתן האיטית במורד השמשה. הצמדתי את פני אל החלון הקר והרגשתי שהראש שלי מתחיל להסתובב. הכול התחיל להתכווץ ולהתעוות כאילו שהרכב הולך ונעשה קטן, או שאני נעשיתי גדול. האם באמת קלקלתי הכול? האם אין דרך לתקן בחזרה?
היום, כשאגיע הביתה, אדבר איתה. כבר חודש שלם אני מתענה. חודש שלם שאני לא ישן. מאותם אחר הצהריים. אלוהים ישמור. אחר הצהריים. לא אמצע הלילה, לא בר חשוך, לא אלכוהול ודיבור מלוכלך. אחר הצהריים, אמצע הרחוב, אמצע היום. בתוך האוטו שלי, איפה שהיינו מנגנים ג׳וני מיט׳של.
לא יכולתי להחזיק את עצמי וגם היא לא יכלה. בסך הכל אמרה כמה שהרגלים שלה חלקות. הרי זה לא אומר שום דבר. בטח לא הזמנה למין. הרי בנות כל הזמן מדברות על הדברים האלה. אבל אצלה זה אומר הרבה, והיא ידעה שזה אומר הרבה. ואני נגעתי. והיא אמרה שגם בין הרגלים היא חלקה. וצחקה. כאילו שזה נפלט לה. כאילו שהיא לא באמת התכוונה. וגם שם נגעתי. לאט. וברגע אחד היא הזיזה את היד שלי. אבל היא לא באמת הזיזה. היא ידעה שהיא לא באמת הזיזה כי גם היא רצתה שאני אגע. וגם אני רציתי. כבר שנה וחצי רציתי. מהרגע הראשון שהיא נכנסה למשרד שלי. מהרגע הראשון שהיא אמרה את השם שלה.
היא פיסקה את הרגליים ומתחה את כל הגוף אחורה בכוח. נעצה ציפורניים אדומות בריפוד הזול של הרכב, ומבט בוהה באוויר שלא זז. כאילו שהיא לא יכולה להסתכל לי בעיניים. דחפתי את היד עמוק יותר והרגשתי כמה שהיא רטובה. כמה שהיא רוצה. היא מתחה את הגוף חזק יותר והמשענת זזה אחורה בחריקה קלה. הלשון שלה נשלפה החוצה. כמו חיה פצועה היא נשמה בכבדות. החזה עולה ויורד בתנועות כבדות ובתוכו הלב פועם בחוזקה. החצאית נמתחה גם היא.
שלפתי את חגורת הבטיחות. לא היה אכפת לה שאנחנו באמצע הרחוב. לא היה אכפת לי שמישהו יכול לראות. פתאום לא היה לי אכפת מכלום. רק רציתי לזיין. לא לעשות אהבה. לא לנשק בעדינות, לא ללטף או לשחק בשער. אף לא אחד מכל אלה, רציתי רק לזיין. וזה מה שעשינו. באמצע הרחוב. בכיסא האחורי של הרכב עם ריח סמיך של שרף אורנים. הרעב נשפך ממני כאילו לא הייתי מסוגל להכיל אותו וכמעט צעקתי. כשגמרתי הרגשתי בבת אחת ריק. רפיון. צניחה פתאומית של כל האיברים כאילו לא נותר בתוכי כלום. ולא יכולתי להסתכל עליה יותר. גם לא על עצמי. ברגע אחד הכול יצא ממני. כל התשוקה. כל מה שגרם לי לאבד את עצמי אליה.
היום, כשאחזור הביתה, אני אגיד לה שאני מצטער. אני אבטיח שזה לא יקרה יותר. שאותה אני אוהב. אוהב ולא רק רוצה לזיין. אני אסביר שזאת היתה טעות. אני נשבע, הכול הייתה טעות אחת ולא שווה לזרוק את הכול. לפרק את החבילה. אחרת כלום לא יישאר מהשנים שהיינו יחד. כלום.
אבל האם באמת ניתן להחזיר את הגלגל אחורה? ואם היא הייתה מספרת לי דבר דומה, האם הייתי מסוגל לסלוח? ישבתי קפוא לרגע ארוך. מסביב הגשם לא הפסיק לרדת. בחוץ צרחה אישה בלונדינית על גבר מבוגר. גם אני רציתי לצרוח. הלב התנגד לידיעה. ניסה לדחות אותה. אף על פי שידעתי שהיא נכונה. שלעולם לא הייתי מסוגל.
נתקפתי בחילה. הכול שוב התחיל להסתובב. הרגשתי שאני נופל קדימה. הצער התפוצץ בחזה שלי כמו רימון יד. מיררתי בבכי.
<<< עוד עדכונים - בפייסבוק של ynet יחסים >>>
לפנייה לכתב/ת 
