מצור במרחק יריקה מרוטשילד
ביתם הפך למתקן השהייה הגדול בישראל ועדיין הרשות השופטת ממשיכה להתיר את גזל זכויות האדם המתמשך. למישהו זה משנה?
1,096 יום (= שלוש שנים וקצת) אני מעורבת במאבק החברתי הזה ובכל פעם הבנתי שזה לא משנה. זה לא משנה שהם נכנסו למדינה ללא רשות וחצו בדרך נציבויות או"ם לפליטים במספר מדינות. זה לא משנה שבתיעוד הוויזואלי שנערך להם בסמוך להגעתם, כאשר רואיינו בידי פקידים של משרד הפנים, הם הודו שהגיעו לכאן כי סבבה בתל אביב ויש עבודה. זה לא משנה שכאשר משוחחים איתם בשכונה הם בעצמם מודים בפה מלא שבאו לעבוד.
זה עוד יותר לא משנה שמרביתם גברים צעירים בגיל העבודה ושרובם באו מאריתריאה, יצואנית מהגרי העבודה מספר 1 ששליש מהתל"ג שלה מתבסס על כספים שחוזרים למדינה. זה לא משנה שנורווגיה, דנמרק, שוויץ וישויות ריבוניות נוספות במערב מתפכחות אט אט מהונאת הפליטות הגדולה, ההונאה שיונקת את החמלה והאמון האנושי עד לשד עצמות המדינה, ההונאה שגוזלת מאיתנו את האפשרות לסייע לפליטי אמת. זה לא משנה עוד יותר שבכל תחקיר עיתונאי "מכובד" אונסים את סיפור הדרפורים, הפליטים האמיתיים בישראל, ומעמיסים אותו על עשרות אלפי מבקשי עבודה.
עוד בערוץ הדעות של ynet
אנסתם לי את הנשמה / אפרת (שם בדוי)
דמיינו שאתם שוטרת זוטרה / שני אלוני
זה לא משנה שעד יולי 2009 המנדט לבחון מעמד של פליטות בישראל היה של נציבות האו"ם לפליטים והיא בעצמה לא אישרה את מרבית בקשות המקלט שהוגשו. זה לא משנה שגם כיום רובם המכריע של מי שמגדירים את עצמם "מבקשי מקלט" לא טורח להגיש בקשות מקלט בישראל. זה לא משנה כשבכל סיור שהעברתי, מהיועץ המשפטי ועד "אחרון האדם״, בכל פעם עולה אותה תמיהה למראה העסקים העצמאיים, ונשאלת אותה השאלה: אבל רגע, הם עובדים ויש להם נכסים? אז כן, זה לא משנה שכולם עובדים ושולחים כסף הביתה לחברים, לבני המשפחה ולשכנים, לכל הממתינים בתור לרשתות ההברחה וסוחרי האדם. נתונים? עובדות? אמת? כל זה לא משנה.
זה לא משנה שכאשר גידרנו את הגבול דאגו ארגוני זכויות המסתננים, העותרים שיוזמים את רוב העתירות שמשתקות את המדינה, לדרוש שכל מי שמגיע סמוך לגדר יוכל בכל זאת להיכנס. זה גם לא משנה שישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בהתמודדות מידתית וראויה עם בלימת זרם המסתננים והשבתם לביתם. בעקבות מדיניות זו שבו למולדתם אלפי מסתנני עבודה. כל האמת שכתובה כאן מתגלגלת בדרום תל אביב. האמת שבסיור אחד אפשר להבין זאת.
בדרום תל אביב יש רבבות אזרחים ועובדים זרים, קורבנות של רשויות המדינה, החל מהרשות המבצעת שהגיבה באיטיות פושעת לזרם המסתננים, שפכה את כולם בשכונות דרום תל אביב וסירבה להכריז על מצב חירום, וכלה ברשות השופטת שהחלטותיה מתירות את גזל זכויות האדם המתמשך.
זה לא משנה שהקורבנות האלה הם האזרחים הכי מכניסי אורחים שיש, שביתם הפך ביודעין ובמזיד למתקן השהייה הגדול בישראל, וזכויות האזרח שלהם נשללו על לא עוול בכפם. בכל פעם שביקשו לזעוק הם הותקפו והוצגו כגזענים נבערים.
בין תקווה לייאוש
בשבע השנים האחרונות חשוך מאוד בדרום תל אביב. ממש חשוך, פשוטו כמשמעו. אין מספיק תאורה. קשישים מקבלים ליווי מג"ב בשעות החשיכה ושיעורי הגנה עצמית, ילדות ונערות מסתגרות בבית, והניידות של המשטרה ומג"ב מפטרלות ברחובות. כל זה במרחק יריקה מהשדרה הלבנה ברוטשילד.
בשבע השנים המרות הללו נעים התושבים בין תקווה לייאוש כמטוטלת במשחק פינג-פונג אכזרי בין הרשויות. הממשלה גיבשה כלים להתמודדות דוגמת חוק המסתננים שבלם את זרם הנכנסים ועודד רבבות מהמסתננים הגרים ברחבי הארץ לחזור למולדתם, אבל התקווה נגוזה כאשר הכלים הללו בוטלו בידי שופטי בית המשפט העליון וכאשר מספר השורות המתייחסות לזכויות התושבים מתגמד מפסיקה לפסיקה.
מעבר לנתונים ולתחושות, אזור דרום תל אביב כיום הוא מתחם שבו הדמוקרטיה הופקעה ללא התראה. אנשים חיים תחת מצור גמור, סיורי משטרה וצ'קלקות המרקדות בחשיכה ומפיחות קצת חיים באפילה המצמיתה. מאפיין בולט נוסף בתצורת הנוף הם גדרות התיל, הסורגים ושערי הברזל שנארגו כשתי וערב וגבהו בכל פינה. המדינה ממשיכה לגבות מסים מהתושבים, שמזמן כבר לא חיים תחת חסותה אבל פוחדים להפסיק לשלם פן תתעמר בהם עוד יותר.
האמת שאני מפחדת. מפחדת על התושבים האבודים במדינתם, ואולי גם מפחדת בשבילכם, אלה שחיים מחוץ לארץ ההפקר. זה עלול לקרות גם לכם, כי יום אחד אולי תקומו בבוקר ותגלו שהמדינה זרקה אתכם לפח. ובינתיים אני מקווה שבסיבוב הזה של חוק-עתירה-בג"ץ המטוטלת תישבר, ההונאה תיחשף וצדק ייעשה בהיכל.
הכותבת היא מנכ"ל המרכז למדיניות הגירה ישראלית. הטור נכתב לקראת דיון היום בבג"ץ בעתירה השלישית שהוגשה נגד החוק למניעת הסתננות. החוק תוקן בפעם השלישית לאחר שבג"ץ קיבל בפעמים הקודמות את עתירת ארגוני הסיוע למסתננים
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
