שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    לומר אמת: זו הפסולת של מפעלי ים המלח
    צריך לקרוא לילד בשמו, המלח ששוקע בתהליך הפקת האשלג, המגנזיום והברום מים המלח הוא למעשה פסולת, שבהגדרתה היא שארית חסרת ערך של חומר מנוצל או חומר בלתי רצוי שיש להיפטר ממנו

    משרד הפנים פנה לאחרונה לציבור וביקש רעיונות לשימוש במלח שנוצר כתוצר לוואי בתהליך הפקת מינרלים שונים ממי ים המלח. מדובר בכ-20 מיליון טון לשנה של מלח שולחני, ששוקע בבריכת האידוי של מפעלי ים המלח וגורם לעלייה בגובה הקרקעית ואיתה לעליית מפלס המים בבריכה, ובכך מאיים להציף את בתי המלון שניצבים על שפת אותה הבריכה.

     

    עוד בכלכלה ירוקה :

    תיעוד נדיר מול המצלמה: כך נפער בולען בים המלח

    באישור: 70 אלף קוב שפכים מוזרמים לים בחיפה

     

    עליית המפלס בבריכה אינה עניין חדש, וכבר בשנת 2008 הקימה המדינה את החברה הממשלתית להגנות ים המלח במטרה לטפל בסוגיה ולהגביה את שולי הבריכה. לאחרונה החליטה המדינה על פתרון ארוך טווח בדמות קציר של המלח ושינוע שלו אל הים בחזרה, פרויקט שימומן ברובו על ידי מפעלי ים המלח ובחלקו על ידי המדינה.

     אולם העלות הכלכלית והסביבתית הגבוהה של קציר המלח הובילה את המדינה לחפש פתרון קסם אצל הציבור.

     

    צריך לקרוא לילד בשמו, המלח ששוקע בתהליך הפקת האשלג, המגנזיום והברום מים המלח הוא למעשה פסולת, שבהגדרתה היא שארית חסרת ערך של חומר מנוצל או חומר בלתי רצוי שיש להיפטר ממנו. לאמיתו של דבר מדובר אפילו בזיהום, שמוגדר כחומר זר שנמצא במקום בו הוא אינו אמור להיות, כי גם מלח הבישול שכולנו אוכלים ואינו רעיל לא צריך להישאר בסוף תהליך הייצור בבריכות או לצידן.

     

    על כן השאלה היא מדוע המפעלים לא טיפלו בפסולת הזאת עד עתה? ולמה המדינה מאפשרת להם להמשיך ולייצר פסולת מבלי לטפל בה?

     

    שערו בנפשכם שהמפעלים היו מזרימים אל ים המלח שפכים תעשייתיים או פולטים אל האוויר גזים רעילים ממתקני הייצור. אז היינו נזעקים, דואגים לבריאות הציבור, עומדים על הרגלים האחוריות ודורשים את אחריות היצרן ופיקוח ממשלתי.

     

    עם כן, למה כאשר תוצרי הלוואי אינם רעילים, ולא חשוב אם מדובר בפסולת מוצקה, בשפכים נוזלים או בפליטה של זרם גזים לאוויר, אנחנו לא דורשים מהאחראיים לקחת אחריות ולא דורשים מהמדינה לאכוף את החוק?

     

    המלח לא לבד

    מלח הבישול מים המלח אינו לבד. דוגמה נוספת ניתן למצוא בייצור דלק דיזל ביולוגי (ביו-דיזל), שמופק משמן ומשמש כתחליף ידידותי לסביבה לדיזל המיוצר מדלקים מאובנים (פוסיליים). במקרה זה מתקבל כתוצר לוואי גליצרול, ואפילו שהוא משמש במגוון מוצרי מזון וקוסמטיקה ואינו רעיל ואפילו מתפרק בפשטות בתהליך טבעי, כשהוא מיוצר בכמויות גדולות ובתוספת של מזהמים נוספים הוא הופך לשפכים תעשייתיים שיש לטפל בהם בהתאם.

     

    גם פחמן דו-חמצני, שהוא גז חסר טעם, צבע או ריח, שמבעבע במשקאות המוגזים שלנו או מתפיח את בצק השמרים או העוגה שאנחנו אוכלים, הוא לרוב תוצר לוואי שנפלט בתהליכי שרפה של דלקים. כגז חממה לפחמן הדו-חמצני יש תפקיד מרכזי בשמירה על טמפרטורה שמאפשרת חיים על פני כדור הארץ, אולם כמות גבוהה שלו באטמוספרה מובילה לאפקט החממה ולהתחממות גלובלית, ולכן גם בו יש לנהוג כמזהם.

     

    בין אם מדובר בפסולת, בשפכים או בתוצרי לוואי רעילים ובין אם לא, בתכנון וביישום של כל תהליך תעשייתי, חשוב לאמץ כמה כללים.

     ראשית, הפתרון הידידותי ביותר לסביבה, הפשוט והזול ביותר הוא הפחתה במקור, אם על ידי הגבלת הייצור או ייעול שלו ואם על ידי מציאת תהליכים חלופיים או תוצרים חלופיים.

     

    בנוסף, כחלק מחבילת התהליך יש למצוא מראש פתרונות ברי-קיימא לטיפול בתוצרי הלוואי. לבסוף, אסור לשכוח את עיקרון המזהם משלם, שמשמעו הוא שלכל מפגע סביבתי יש תג מחיר. בהקשר זה יש כמובן למדינה אחריות לפקח על התהליכים ולאכוף את החוקים, אך גם לנו האזרחים לדרוש שכך יעשה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לומר אמת: זו הפסולת של מפעלי ים המלח"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    ים המלח. ארכיון
    צילום: shutterstock
    צילום: דוד גרינשפן
    פרופ' עדי וולפסון
    צילום: דוד גרינשפן
    מומלצים