אבוד לי. האהבה אליה סירסה את כל הציניות

בחודשים האחרונים כל הטורים שלי רק טוב, דבש ומתיקות. הציניות סורסה לטובת תחושת אהבה ואופטימיות דביקה, כאילו שאם היו עושים ניתוח שלאחר המוות לציניות שלי, היו מגלים שם משקעים של סירופ מייפל שסתמו את עורקיה עד שנפטרה. כידוע, ציניות צריכה מרירות שמורכבת מאכזבות, אהבות כוזבות, אשכולית, דייטים כושלים והרבה ערבים בבית לבד עם החברים הטובים שלי האגן, בן, דאז וג'רי (כן בנות, גם בנים אוהבים גלידה, רק שבניגוד אליכן, אנחנו גברים מספיק בשביל לא להתבכיין אחר כך על הישבן שלנו).

עכשיו בערוץ יחסים:

לא חשבתי שאכיר מישהי יותר צינית ממני

מכת בכורות: למה הגדול מתאהב בקטנה?

ציניות זקוקה למרירות כי זה האוויר לנשימה שלה, החומר שאיתו היא ממלאת את ריאותיה כדי להפיק מינים שונים של עקיצות, רחמים עצמיים ועוד כהנה וכהנה מאבני יסוד ההתבטאות שלה. ומשום מה, בשנתיים האחרונות קשה לי. מאז שאני בזוגיות אני מרגיש שקשה לי לכתוב טורים מתבכיינים, ובצדק! הרי על מה אני כבר יכול להתבכיין? מצאתי אהבה וסוף סוף אני מאמין שאני לא צפרדע.

הידד! אני לא צפרדע יותר(צילום: shutterstock)

מתקשה לפרק את קואליציית האחדות

יש כאלו שישאלו, ואני בעיקר מתכוון לחבר יקר אשר אתגר אותי ובצדק שאל: האם הכל טוב בזוגיות? אנחנו קמים בבוקר בענן של צמר גפן? ניחוח משכר של שמחה בנשיקה הראשונה של היום ומשם הכול דובוני אכפת לי ממך? ובכן, ברור שלא! הרי אנחנו רבים וכועסים ומתאכזבים ומתברגזים (שזה ברוגז בבניין מתפעל), ומעצבנים אחד את השניה, לפעמים לא בכוונה ולפעמים הכי בכוונה שאפשר.

   <<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>

אז למה אני לא מצליח לכתוב על כל זה? ארוסתי מזמן הבטיחה לא לקרוא את הטורים שלי. היא מוכנה שאוציא קיטור ואכתוב כי הכתיבה חשובה לי וכדי שארגיש חופשי להתבטא ללא החשש מפגיעה ברגשותיה (שקרנית). ואני, מצדי, אמרתי לה שאין לי בעיה שהיא תקרא הכול (שקרן).

העניין הוא שברוח הבחירות אני מבין שאת הקואליציה הזו אני פשוט לא רוצה לפרק. היא חשובה מדי. אולי לא לעתיד המדינה, או לכלכלה או לביטחון, אבל היא בהחלט חשובה לעתיד שותפיה, ואני, כמו פוליטיקאי טוב, דואג לכיסא שלי ולא רוצה סתם להרגיז את בת בריתי. ובכל זאת, בבית אנחנו אומרים הכול, בסופו של דבר. לפעמים מיד, לפעמים ניגשים בחשש למשא ומתן. לעיתים מזמנים שאילתות לוועדה, ולעיתים מבשלים בתוכנו נושאים הרבה לפני שהם עולים לשולחן הדיונים.

מעדיף ממשלת אחדות איתה על כל יום בנפרד(צילום: shutterstock)

כנראה שכאן נעוץ גם ההבדל: כשהייתי רווק, כל מה שהתבשל בתוכי ועלה וגלש מהסיר החוצה פשוט מרחתי על המחשב ושלחתי למערכת. הטלתי רפש בעולם כי ידעתי שהוא לא יחזיר לי. הציניות שלי הייתה דרכי להשתלח, דרכי להתגונן ולומר לעולם באומץ גדול: הצילו. אני מסכן. אני רק רוצה אהבה. תחבקו אותי או לפחות תנו לי מישהי להעביר איתה את הלילה.

העולם הזה לא ברור לי. דווקא הכתיבה הצינית בטור הפומבי היא זו שהביאה לי את האחת, ועכשיו אני במלכוד. מצד אחד, אני מרגיש שאין לי זכות להתלונן, כי אני באמת מרגיש שזכיתי. אבל לא פחות מכך – כשמציק לי, כשאני מתוסכל, כשאני כועס עליה – אני לא יכול באמת לרוץ ולספר לחבר'ה (למרות שלפעמים אני ממש רוצה), כי אני יודע שהיא לא תבין או שהדיון כבר עלה במליאה והייתה הסכמה שאני טועה.

אז אני יכול לעשות את זה - לעקוף את הצנזור שבתוכי, להשתלח, להתבכיין ולדרוש אמפתיה, אבל כבר יש לי אמפתיה. יש לי מישהי בבית שמלטפת, שמקשיבה, שמחבקת, שאכפת לה ממש. אז בצער רב מודיעה ממשלת תומר, על מותה של הציניות. בקרוב. היא חולה עכשיו, משתעלת, הלב שלה פועם חלש ועוד מעט היא תמות. היכונו לממשלת אחדות.