לייחל למוות בצבא, כדי להישאר בחיים

מֶלאס עמד תחת ענני המונסון האפורים על רצועה צרה של אדמה מבוראת, בין פאתי הג'ונגל לבין מקום המבטחים היחסי שמאחורי גדר המתחם. הוא ניסה להתמקד בספירת 13 הנחתים האחרים של הסיור שחזרו מהג'ונגל בטור עורפי, אבל התשישות הקשתה עליו להתרכז. לשווא ניסה להתעלם מריח החרא המשכשך במים שמילאו למחצה את בורות בית השימוש הפתוחים מעליו, מעבר לגדר התיל.

טיפות גשם נשרו משולי קסדתו, חלפו לפני עיניו והתנפצו על אריג הזית החלקלק של השכפ"ץ החדש והמסורבל שלו. חולצת הטי ותחתוני הבוקסר שאמו צבעה בירוק כהה רק לפני שלושה שבועות דבקו לעורו, כבדים, לחים וקרים תחת מדי ההסוואה שלבש. מלאס ידע שהוא עתיד למצוא עלוקות דבוקות לרגליו, לזרועותיו, לגבו ולחזהו תחת הבגדים הרטובים, אף על פי שלא הרגיש אותן עכשיו. ככה זה עם עלוקות, חשב. כאלה קטנות ודקות לפני שהן מתחילות למצוץ לך את הדם, עד שאתה כמעט לא מרגיש אותן אם הן לא נופלות עליך מהעצים, ואתה לא מרגיש בכלל כשהן מנקבות את עורך. יש איזה חומר אִלחוּש טבעי ברוק שלהן. אתה מגלה עלוקה רק אחר כך, כשהיא מתנפחת מדמך ומבצבצת על עורך כמו בטן הרה קטנה.

כשנכנס אחרון הנחתים למבוך השבילים העקלקלים והשערים בגדר התיל, נד מלאס בראשו לפישר, מפקד הכיתה - אחד משלושת מפקדי הכיתות שתחת פיקודו. "אחד עשר, ואנחנו שלושה", אמר. פישר החזיר הנהון, זקף אגודל לאות הסכמה ועבר את הגדר. מלאס נכנס אחריו, ובעקבותיו הקַשר שלו, הֶמִילטוֹן.

כריכת הספר "מטרהורן"

הסיור יצא מהמבוך, והנחתים הצעירים טיפסו לאט במדרונו של בסיס סיוע האש החדש, מַטֶרהוֹרן, שחוחים מרוב עייפות, גוררים את רגליהם בזהירות סביב גדמי עץ מרוסקים ועצים מתים, שלא סיפקו כל מחסה. צמחיית הסבך השופעת קוצצה בכידונים כדי לפנות שדות אש לקווי ההגנה, ומקרקעית הג'ונגל, שהייתה גדושה בעבר בפלגי מים, נותרה עכשיו רק חרסית דביקה.

הרצועות הדקות והרטובות של שתי חגורות התחמושת העשויות כותנה שחגר מלאס חרטו חריצים בעורפו, תחת כובד משקלן של עשרים מחסניות אם-16 טעונות במלואן. הרצועות האלה שפשפו את עורו עד זוב דם. כל מה שרצה עכשיו היה לחזור להוּץ' שלו ולהסיר אותן, יחד עם נעליו וגרביו ספוגי המים. ועוד רצה לאבד את הכרתו, אלא שזה לא היה בגדר האפשר. הוא ידע שיהיה עליו לטפל סוף סוף בבעיה המטרידה שגלגל אליו בבוקר באס, סמל המחלקה שלו, ושממנה התחמק באמתלה שעליו לצאת לסיור. בחור שחור שהוא לא זכר את שמו, מקלען מכיתה 3 - התעצבן על הרס"פ, שגם את שמו לא הצליח לזכור. היו ארבעים שמות ופרצופים חדשים רק במחלקה שלו, וכמעט מאתיים בפלוגה, וכולם, שחורים או לבנים, נראו אותו הדבר. זה היה יותר מדי בשבילו. מהסקִיפֶּר עד למטה, כולם לבשו את אותם מדי הסוואה מטונפים ובלויים, בלי שום סימני דרגה, ולא הייתה שום אפשרות להבדיל ביניהם.

גם בסגנון הדיבור לא היה הבדל. כולם השתמשו בשם העצם זין, או בשם תואר, בפועל או בשם פועל הכולל את האותיות ז', י' ונ', מדי ארבע מילים. שלוש המילים האחרות ששולבו בשיחותיהם נגעו לקיטורים על האוכל, הדואר, הזמן שעשו בשטח והבחורות שהשאירו מאחור, בבית הספר התיכון. מלאס נשבע שהוא לא יסגל לעצמו שום דבר מכל אלה.

הבחור השחור הזה רצה לעזוב את השטח כדי שיבדקו את כאבי הראש הבלתי פוסקים שלו, ואחדים מהאחים שלו עשו רעש כדי לעזור לו. הרס"פ חשב שהבחור הוא ארטיסט וזקוק לבעיטה בתחת. והיה גם עוד בחור שחור, שסירב לקצץ את שערו, ואנשים התחממו גם בגלל זה. מלאס היה אמור להילחם נגד האויב. אף אחד בבסיסי לא אמר לו שהוא יצטרך להתעסק עם הגורים של מלקולם אקס ועם רֶדנֶקים מג'ורג'יה. איזה חרא, למה החובשים לא יכולים פשוט להחליט אם אלה כאבי ראש אמיתיים או לא? הם אמורים להיות המומחים לרפואה. האם מפקדי המחלקות באִיווֹ-גִ'ימָה נאלצו גם הם להתעסק עם זבל כזה?

בעודו משרך את דרכו במעלה הגבעה, עם פישר לידו והמילטון נגרר אחריו אוטומטית עם מכשיר הקשר, הוא חש אי-נעימות בגלל הקולות שהשמיעו נעליו כששלף אותן מהבוץ בכל צעד, וחשש שיבחינו מיד שהן עדיין נוצצות ושחורות. הוא חיפה על כך במהירות כשהתלונן באוזני פישר על המקלען הכיתתי, הִיפִּי, שעשה יותר מדי רעש כשהתבקש להעביר את המקלע קדימה לראש הטור הקטן, לאחר שאיש החוד חשב שהוא שומע קולות תנועה. עצם הדיבור על הכמעט-היתקלות האחרונה, עם אויב שמלאס עדיין לא ראה בעיניו, החל לבחוש שוב את קרביו, אותו רטט של פחד שדומה לפוטנציאל חשמלי גדול שאין לו היכן להתפרק. חלק ממנו חש הקלה על שהייתה זו רק כמעט-היתקלות, אבל חלק אחר התרגז על הרעש ההוא, מפני שהוא אולי שלל מהם הזדמנות לפעולה, והרוגז הזה עצמו עצבן את פישר.

כשהגיעו למיקומה הרגיל של הכיתה בקו הפלוגתי הבחין מלאס שפישר מתקשה לכבוש את רוגזו שלו, וזאת מהאופן שבו זרק ארצה את שלושת הענפים שקיצץ במהלך הסיור לעצמו ולשני חברים. ענפים אלה היו חומר הגלם למקלות פז"ם – מקלות הליכה מגולפים ביד אמן, כשני סנטימטרים וחצי קוטר ומטר עד מטר וחצי אורך. חלקם היו לוחות שנה פשוטים, אחרים היו יצירות של אמנות עממית. כל מקל סומן כך שיָראה כמה ימים הצליח בעליו להישאר בחיים בסבב השירות של 13 החודשים, וכמה ימים עוד נשארו לו. מלאס הודאג בשעתו גם בגלל הרעש שעשה פישר בעת שקיצץ את שלושת הענפים האלה במָאצ'טָה, אבל לא אמר דבר. הוא נמצא עדיין במצב רגיש: להלכה הוא פיקד על הסיור, כמפקד המחלקה, אבל עד שימצא את מקומו, ועל פי הוראתו של סגן פיץ', מפקד הפלוגה, עליו לעשות כל מה שיגיד לו פישר.

הגנרל וו נגויאן גיאפ. צפון וייטנאם במרחק 4 ק"מ בלבד(צילום: AP)

מלאס השלים עם הרעש שעשה פישר משתי סיבות, שתיהן פוליטיות. פיץ' אמר שפישר הוא האחראי, אז למה לו לערער על פקודתו של פיץ'? פיץ' הוא האיש שיוכל לקדם את מלאס לסמ"פ כשתגיע שעתו של סג"ם הוֹק לעזוב את השטח בתום הסבב שלו. זה יכשיר אותו לפיקוד על הפלוגה – אלא אם כן ירצה הוק בתפקיד הזה. הסיבה השנייה היא שמלאס לא היה בטוח שהרעש היה מסוכן, והוא חשש לשאול שאלות טיפשיות יותר משחשש לגלות את התשובות. יותר מדי הערות טיפשיות ושאלות מטומטמות בשלב זה יקשו עליו מאוד לזכות בהערכת חייליו, וידוע שהרבה יותר קשה להתקדם אם החפ"שים לא מחבבים אותך, או חושבים שאתה טמבל. קודמו בתפקיד, הוק, זכה ביחס קרוב להערצה מצד המחלקה, וזה בכלל לא עזר למלאס.

מלאס והמילטון השאירו את פישר בקו השוחות של כיתה 2 והמשיכו לטפס לאטם במדרון שהיה כל כך תלול, עד שמלאס החליק אחורה בבוץ ובקושי הצליח לסובב את ברכו כדי לבלום את עצמו. המילטון היה כמעט מקופל לשניים תחת משקל המ"ק, והאנטנה שלו נתקלה שוב ושוב במדרון לפניו. הערפל שהתאבך סביבם הסתיר מעיניהם את היעד: מחסה מאולתר ושקוע שהם יצרו על ידי חיבור שכמיות מצופות בגומי ותלייתן על כבל טלפון שנמתח רק מטר ומשהו מעל הקרקע, בין שני שיחים מפוצפצים. ההוּץ' הזה, עם עוד שניים שנמצאו מטר או שניים ממנו, יצר את מה שנקרא - לא בלי אירוניה - המפי"ק, מוצב הפיקוד המחלקתי.

מלאס רצה לזחול לתוך ההוּץ' שלו ולהתעלם מהעולם, אבל ידע שאין טעם. אם יזכה במנוחה, היא תהיה קצרה. בעוד שעתיים-שלוש תשתרר חשכה, והמחלקה צריכה להניח מוקשי תאורה, למקרה שאנשי צבא צפון וייטנאם - ה"צפונים", במלעיל - יתקרב לעמדותיה. אחר כך יהיה על המחלקה להציב את הקלֵיימוֹרִים, מוקשים נגד-אדם שיונחו לפני השוחות ויופעלו באמצעות כבל חשמל; הם שיגרו 700 כדורי פלדה בפרישת מניפה, בגובה החלציים. מלבד זאת היה צורך למלכד את קטעי גדר התיל שלא הושלמו. אם ירצה מלאס לחמם את מנת הקרב שלו, יהיה עליו לעשות זאת באור יום, כי הלהבה תיצור נקודת מִכוָון מושלמת בחושך. ועוד יהיה עליו לבדוק את רגליהם של ארבעים הנחתים במחלקתו מחשש לרגל טבולה, ולוודא שכל אחד מהם לקח את המנה היומית של דַפּסוֹן כנגד ריקבון הג'ונגל ואת המנה השבועית של כלוֹרוֹקִין כנגד מלריה.

הוא והמילטון נעצרו מול באס, הסמ"ח, שישב חשוף לגשם לפני ההוּצ'ים והכין קפה בפחית שימורים מעל חתיכת חומר נפץ פלסטי סי-4 שהדליק. הסי-4 לחשש והפיץ ריח חריף באוויר, אבל זה היה עדיף על הסירחון צורב העיניים של טבליות החימום התקניות העשויות טריוֹקסָן. באס היה בן 21, וזה כבר היה הסבב השני שלו. הוא הריק כמה מעטפות קטנות של אבקת קפה ממנות הקרב למים הרותחים והציץ לתוך הפחית. שרוולי חולצת ההסוואה שלו היו גלולים למשעי מעל מרפקיו וחשפו זרועות גדולות ושריריות.

מלאס צפה בבאס שבחש את הקפה והשעין את האם-16 ששאל ממנו בבוקר על בול עץ. באס לא צריך היה להתאמץ יותר מדי כדי לשכנע את מלאס שיהיה זה טיפשי להסתמך על אקדח 0.45 התקני, שחיל הנחתים החליט בחוכמתו שהוא מספיק לקצין זוטר. הוא הסיר מעליו את חגורות התחמושת הרטובות והניח להן לצנוח ארצה: עשרים מחסניות, כל אחת מלאה בשתי שורות כדורים בסידור זיגזג. אחר-כך חילץ את עצמו מהחגור והצניח גם אותו לבוץ, עם האקדח האוטומטי, שלוש מימיות של ליטר כל אחת, תחמושת לאקדח, כידון, תחבושות שדה לעצירת דימום, שני רימוני רסס אם-26, שלושה רימוני עשן ומצפן. הוא שאף אוויר בהקלה בלי לגרוע עין מהקפה, שריחו הזכיר לו את הקומקום המונח דרך קבע על התנור במטבחה של אמו.

הוא לא רצה לבדוק את נשקם של אנשי המחלקה ולא לנקות את שלו. הוא רק רצה לאכול משהו חמים ואחר כך לשכב לישון. אבל החושך התקרב, ולא היה זמן לכל אלה.

מלאס פרם את החותלות שהצמידו את קצות מכנסיו במהודק לנעליו, להגנה מפני עלוקות, וגילה ששלוש מהן הצליחו בכל זאת לטפס על רגלו השמאלית. שתיים עדיין היו צמודות אליה, ופס של דם יבש נותר במקום שעלוקה שלישית התמלאה לגמרי ונשרה. מלאס מצא אותה בגרבו, ניער אותה ארצה, רמס אותה ברגלו השנייה וצפה בדמו המתפרץ מתוך גופה. הוא הוציא את התרסיס דוחה החרקים שלו והתיז קילוח על שתי העלוקות האחרות, שעדיין היו דבוקות לעורו. הן התפתלו בכאב ונשרו. קילוח דק של דם נשאר מאחור.

באס הושיט לו קפה בפחית ריקה של קוקטייל פירות ממנת קרב ומזג עוד פחית להמילטון, שהניח את המ"ק לפני ההוּץ' שלו ושל מלאס והתיישב עליו. המילטון קיבל את הקפה, הרים את הפחית בברכה לעבר באס וכרך את אצבעותיו סביבה לחימום.

"תודה, סמל באס", אמר מלאס. הוא הקפיד להשתמש בתואר שבאס זכה בו ביושר, משום שידע עד כמה חשובה לו תמיכתו של האיש. הוא התיישב על בול עץ רטוב ורקוב. באס סיפר על מה שקרה בעת שמלאס היה בסיור. הבָּאקמֶן – זה היה כינויים של כל בקרי האוויר הקדמיים הפלוגתיים – שוב לא הצליח להנחות את מסוק האספקה דרך העננים, ולכן זה כבר היום הרביעי שעובר עליהם בלי תספוק. עדיין אין מידע ברור על קרב האש שהתנהל ביום הקודם בעמק שמתחתיהם בין פלוגה אלפא לבין יחידה צפונית בגודל לא ידוע, אבל אומתה השמועה שארבעה נחתים נהרגו בו.

מלאס הידק את שפתיו וחשק את שיניו כדי להסתיר את הפחד שמילא אותו. אבל הוא לא היה יכול שלא לשלוח את מבטו מטה, אל הרכסים מכוסי העננים שנמתחו מתחת להם לעבר צפון וייטנאם, רק ארבעה קילומטרים מהם והלאה. שם למטה נפלו ארבעה חללים, ארבעה נערים מתים. אי שם באפלולית האפורה-ירוקה הזאת, פלוגה אלפא אכלה אותה. עכשיו מתקרב תורה של בראבו.

כלומר, מתקרב תורו שלו, דבר שהיה רק בגדר אפשרות כשהתגייס לחיל הנחתים מיד עם סיום הלימודים בבית הספר התיכון. הוא הצטרף לתוכנית מיוחדת להכשרת קצינים ובמסגרתה למד במכללה, התאמן בחופשות הקיץ, קיבל את המשכורת שהייתה כל כך נחוצה לו, ובדמיונו ראה את עצמו מספר לאנשים מלאי הערצה - אולי אפילו למצביעים - שהוא נחת לשעבר. הוא לא תיאר לעצמו שהוא עתיד להשתתף בקרב, במלחמה שאיש מחבריו לא חשב שראוי להילחם בה. כאשר הגיעו הנחתים לדָא נָאנג בעת שהיה בשנה ג', היה עליו להסתכל במפה כדי לראות איפה זה. הוא רצה להצטרף לזרוע האוויר של חיל הנחתים ולעבור הכשרה כפקח אוויר, אבל כמה סיבות, ביניהן גם ציוניו במכללה, ציוניו בקורס הקצינים הבסיסי והמחסור בקציני חי"ר - כל אלה דחפו אותו בכוח שאין לעמוד בפניו למקום שבו הוא נמצא עכשיו: קצין נחתים אמיתי שעומד בראש מחלקת רובאים אמיתית של חיל הנחתים. קצין נחתים אמיתי שמפוחד כמעט עד אובדן בינתו. בגלל רצונו להיראות טוב כשיחזור הביתה מהמלחמה, הוא עלול שלא לחזור הביתה כלל.

הוא התקשה לכבוש את הפחד שמילא אותו כל אימת שחשב על כך שהוא עלול למות, אבל עכשיו התעורר הפחד שוב. אם יצליח להחליף את הוק בתפקידו כסמ"פ, הוא יישאר במקום מבטחים, בתוך המתחם. ואז לא יהיו עוד סיורים; הוא יטפל במנהלה ויהיה מועמד לתפקיד מ"פ. כדי שיזכה בתפקידו של הוק, יהיה על מפקד הפלוגה הנוכחי, סגן פיץ', לחזור הביתה בתום הסבב שלו, ואז יתפוס הוק את מקומו של פיץ'. וזה דווקא היה צפוי בהחלט. כולם, במעלה שרשרת הפיקוד ובמורדה, אהבו את הוק. מצד שני, פיץ' היה די חדש בתפקיד, ופירושו של דבר המתנה ארוכה, אלא אם כן ייהרג פיץ' או ייפצע, כמובן.

ברגע שחלפה המחשבה הזאת בראשו, הרגיש מלאס איום ונורא. הוא לא רצה שיקרה משהו רע למישהו. הוא ניסה להפסיק לחשוב, אבל לא הצליח. עכשיו עלה על דעתו שהוא יצטרך לחכות עד תום הסבב של הוק, אלא אם כן יקרה משהו להוק. מלאס נדהם והתבייש. הוא הבין שיש בתוכו משהו שמוכן לרצות כל דבר שהוא, ואולי אפילו לעשות כל דבר שהוא, ובלבד שהוא יוכל להתקדם ולהציל את עורו. הוא ניסה לכבוש את המחשבות הללו.

"איך הולך הגידור?" שאל מלאס. לא היה כל-כך אכפת לו מהמשימה הזאת, מתיחת גדר תיל דוקרני לפני השוחות, אבל הוא ידע שהוא אמור להתעניין.

"לא רע, המפקד", אמר באס. "כיתה שלוש עובדת על זה כל היום. אנחנו קרובים לסיום".

מלאס היסס, אבל נכנס בכל זאת לבעיה שממנה התחמק באותו בוקר כשיצא לסיור. "הבחור ההוא מכיתה שלוש ניגש אליך שוב בקשר ליציאה לעורף?" הוא עדיין התקשה לזכור את שמותיהם של כל האנשים, הם היו רבים מדי.

"קוראים לו מָלוֹרִי, המפקד", אמר באס בנהמת ביטול. "ארטיסט מזוין, פחדן".

"הוא אומר שיש לו כאבי ראש".

"ולי יש כאבי תחת. יש מאתיים נחתים טובים על הגבעה הזאת שרוצים לחזור לעורף, וכל אחד מהם שווה יותר מהחריין ההוא. יש לו כאבי ראש מאז שהוא יצא לשטח. ואני לא מוכן לשמוע ממך שום זיבולים כמו 'תשים לב אליו בגלל שהוא אח,' כי יש כאן המון ספּליבּים טובים שאין להם כאבי ראש. הוא סתם פחדן עלוב". באס לגם ממושכות ונשף הבל באוויר הצונן והלח. "כן, עוד דבר", הוסיף, וחיוך קל עלה על שפתיו, "דוק פרֶדרִיקסוֹן השאיר אותו על-יד ההוּץ' שלו. הוא מחכה עד שתחזור".

מלאס חש איך הקפה החם והמתוק ניגר במורד גרונו ושוקע אל קיבתו. הוא כשכש בבהונות רגליו המקומטות מרטיבוּת כדי שלא להירדם. חמימות הקפה מבעד לפחית הִנעימה לכפות ידיו, שכבר החלו להתמגל – הסימן הראשון לריקבון הג'ונגל. "חרא", אמר לשום אדם מסוים. הוא הצמיד את הספל לעורפו המשופשף עד זוב דם בגלל חגורת התחמושת.

"אתה אמור לשתות אותו, המפקד, לא להזדיין איתו". אמר באס, נטל את האולר שלו והחל לגלף עוד חריץ מסובך במקל הפז"ם שלו. מלאס הביט בו בקנאה. לו עצמו נותרו עוד 390 ימים לתום הסבב שלו.

"אני מוכרח לטפל בזה עכשיו?" שאל והתחרט מיד על השאלה אחרי שהבין שהוא נשמע כמו קוּטר.

"אתה המם-מם, המפקד. יש דרג ויש זרג".

"מטרהורן" יצא לאור בהוצאת "כתר ספרים". מאנגלית: עמנואל לוטם. 640 עמ'